ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הלכה וחינוך בעניין גיוס בנות

ע"י: הרב יובל שרלו

עצם קיום מחלוקות אינו רע, אולם מחלוקות עלולות לצעוד בנתיבים לא ישרים, והמחלוקת על שירות בנות בצבא סובלת מתסמינים המעידים על התדרדרותה.

על עצם קיומה של מחלוקת וסכנותיה:

המחלוקת על שרות בנות בצבא צועדת בנתיב לא טוב. העובדה שיש מחלוקת על נושא מסוים אינה רעה. להפך, מחלוקת מבטיחה כי כל ההיבטים של סוגיה יבואו לידי ביטוי; מחלוקת מעצבת חברה בניגוד למגדל בבל הרע, בו הייתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים; מחלוקת מצילה את החברה בכלל מכיבוש ושליטה של עמדה אחת בלבד, ועוד ועוד. על כן, אהבו חכמים את המחלוקת, והתפארו בהיותם של תלמידי חכמים יושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה, הללו מטהרין והללו מטמאין. אלא שכמו כל דבר בעולמו של הקב"ה, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם, ואף המחלוקת עלולה להתדרדר לתהומות.

סימנים מובהקים יש למחלוקת בשעה שהיא אינה טובה. טענות עובדתיות שנאמרות ללא כל בדיקה, וללא כל יכולת לבדוק אותן ("הבנות דווקא מתחזקות בצבא"; "כל הבנות מתדרדרות בצבא"); האשמות שאינן עוסקות בנושא עצמו, כי אם במגמות נסתרות או באופן ניהול המחלוקת ("הם משקרים"; "המגמה של המאבק בבנות היא הכנסתן חזרה לכלוב ושלטון הרבנים"); אי-הכרה באמת המסוימת שנמצאת גם בצד השני, והקצנה ללא צורך של עמדות הטוען עצמו; והסכנה הגדולה של התדרדרות המחלוקת לשלילת הלגיטימיות של הצד השני. לא כל עמדה שהיא לא נכונה הופכת להיות לא לגיטימית, וצריך כמה שיותר להגדיל את הפער בין שני הניסוחים האלה.

כאמור, נראה לי כי המחלוקת מתדרדרת למקומות לא טובים.

 

הגורמים למחלוקת האמיתית:

במשך למעלה מאלפיים שנים לא הייתה לנו מדינה עצמאית. לפיכך, הלכות מדינה נמצאות בפרדוקס נורא: דווקא הן החשובות ביותר והכלליות ביותר, ודווקא הן סובלות מחוסר מסורת, ממקורות קלושים, ומדיון שכמעט ולא קיים. בשל העובדה הזו אנו נאלצים לעסוק בסוגיית שרות הבנות בצה"ל בהיקף מקורות עלוב יחסית ביחס לגודל הסוגיה. לא זו בלבד, אלא שרוב מוחלט של המקורות האלה מאפשר פרשנויות כה רבות, שאין בהן מסורת, כגון "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" שמאפשר לפרשו למן גיוס כלות לצבא ועד ליציאתה לביתה כי בעלה הטרי גויס. זו בעיה אמיתית, שאין לה פיתרון בדרכה של התנהלות הלכה מסורתית.

ואכן, המקורות שבידינו הם דלים מאוד. העובר מבחינה למדנית על המקורות המשמשים לדיון מוצא מקורות שמזכירים את דבורה כמנהיגת מלחמה (כאילו שיש בידינו להבין מה היה תפקידה הממשי); "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה" כאילו שזה מקור הלכתי, וכאילו שהמושג "דרכה" מלמד על עמדת התורה ואינו יכול להתבאר כ"דרך הארץ" של התקופה; "לא ילבש" שזהו מקור יותר ממוקד ויותר משמעותי, אך אין בכוחו לשאת את המשא הגדול של הדיון וכדו'. ייטיב כל אחד לעשות אם יסכם בראש ובראשונה את המקורות העומדים בפני הפוסק העוסק בנושא, ויראה את דלות מספרם ואת מרחב פירושן, ואז יבין כי היכולת לכוון את עצמנו מול עמדת הלכה חד-משמעית היא דלה מאוד. אחת ההוכחות לדלות הכואבת הזו, שהיא עוד תוצאה של הגלות הארוכה שעברנו, היא העובדה שגם משתמשים בכללים סמי-הלכתיים שאין להם כל בסיס. למשל, האמירה כי "בת צריכה להיות או תחת רשות אביה או תחת רשות בעלה" נכונה... עד גיל שתים ועשרה וחצי !  מכאן ואילך היא במעמד של "בוגרת", וממילא אין לכלל זה כל נגיעה לנושא הנידון.

לפיכך, קשה מאוד לקבל את הפסיקות הקיצוניות. קשה מאוד לקבל את הפסיקה הקובעת כי זהו "ייהרג ואל יעבור", בוודאי שלא במישור המעשי, אך גם לא במישור הדקלרטיבי. אין מקורות של ממש לביסוס עמדה זו; באותה מידה קשה מאוד לקבל עמדה הקובעת כי חובה על כל בת להתגייס לצבא. אין מקורות של ממש לביסוס עמה זו. הפסיקות האלה גורמות באופן פרדוכסלי לאי-יכולת להיענות להן. תלמידי החכמים שלומדים את המקורות השונים אינם רואים כיצד מסקנות קיצוניות אלה עולות מתוך ההלכה; הציבור כיום הוא בעל יכולת לבחון האם אכן זו הפסיקה ההלכתית, או שלמעשה תפיסת עולמו של הפוסק ביחס לנשים, למדינת ישראל וכדו' היא שעומדת במוקד, ונושא ההתגייסות לצבא הוא רק הזדמנות לפרוש אותה.

מה עושים במצב של דלות מקורות ?

ראשית, נראה לי נכון יותר לדבר בשפה הלכתית יותר "עגולה", כי היא יותר מדויקת. לא חובה; לא איסור; לדעתי, אכן נראה מתוך המקורות שמקומה של הבת אינו בצבא, וכתבתי על זה פעמים רבות במשך שנים רבות. אני כן נוטה לחשוב כי "אין דרכה של אישה לעשות מלחמה" הוא עניין יותר מהותי, הכרוך באותם תחומים בהלכה שמבחינים בין גברים לנשים ולא באותם הלכתיים רבים בהלכה המשווים אישה לאיש לכל נושא שבתורה, אולם למיטב זכרוני לא נקטתי מעולם במילה "אסור", ובוודאי שלא זו המילה השכיחה בדבריי על הסוגיה.

השפה ה"עגולה" גם פתוחה יותר להבחנה בין תחומים שונים. למשל, המבט המבחין בין שרות ביחידות קרביות ובין שרות כ"מורה חיילת"; ההבחנה בין מחנה פתוח ובין מחנה סגור ועוד ועוד. הבחנות אלה לא היו יכולות להיות נכונות אם היה מקור חד-משמעי לכאן או לכאן, אולם כוחן יפה להן מאוד במצב בו דברים אינם חדים, כאמור.

השפה ה"עגולה" גם בוחנת את האלטרנטיבות. לו היו הדברים היו אסורים – שאלת האלטרנטיבה הייתה משפיעה פחות. אולם במצב בו הדברים אינם חדים מבחינה הלכתית – אי אפשר שלא להביט גם על בחינת האלטרנטיבות: לא לשרת כלל; שרות לאומי וכדו', ולראות אילו אלטרנטיבות נכונות יותר ומכוונות יותר. השפה הרכה יותר גם מבינה שכיוון שהנושא אינו רק הלכתי – לא רק רבנים שותפים בעיצוב המדיניות החינוכית כי אם גם נשות ואנשי חינוך, חברה וחסד.

כך אני נוהג להציג את הסוגיה בפני הבת המתלבטת:

 "הסוגיה כבדת משקל, ואינה פשוטה. המניעים שלך לשרות צבאי מובנים ומעוררים הערכה: הרצון שלא להיות נפרדת ושונה; לקדש שם שמיים; להגן על עם ביטחון עם ישראל; לממש את עצמך בתפקידים מיוחדים וכדו'. אני חושב שמהמקורות עולה כי יש לנטות יותר להימנעות משרות צבאי, אם כי איני יכול לומר שהדבר אסור. לא זו בלבד, אלא שאני רואה חשיבות עליונה בשרות הלאומי במבט הרבה יותר רחב: החשיבות העליונה של ראיית שאלות הצדק החברתי כסוגיות הקובעות את זכות הקיום של מדינת ישראל וחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. דווקא אנחנו, המושפעים מאוד מהתורה ומדברי הנביאים, חייבים לשאת את הלפיד הגדול של החשיבות העליונה של ענייני הצדקה והחסד. לו זכינו, ולא היו מקיפים אותנו אויבינו – היו עושים זאת גם הבנים (ובמידה מסוימת זה קיים היום בכל ישיבת הסדר: פעילות חברתית וחינוך לצדק חברתי) והדבר היה מוכיח שעמדה זו אינה מניפולטיבית, אלא מהותית. עכשיו שלא זכינו, בשל הנטייה השוללת העולה מהמקורות על שרות צבאי לבנות, נושאות את הלפיד הגדול הזה הבנות. אני רוצה להדגיש בפנייך את העובדה שנימוקיי אינם בנויים על החשש שמא תתקלקלי בצבא. יש לי אמון בך, ובכלל אני חושב שחינוך מכוחו של פחד אינו מביא תוצאות ברוכות.

אם תחליטי ללכת לשרות צבאי נגד העמדה שנראית לי העמדה התורנית היותר קרובה, אזי יש הרבה דברים שצריך לעשות לקראת השרות הזה: להעדיף שרות רחוק מיחידות השדה וממחנות סגורים, להתכונן לקראתו, ללכת ללמוד במדרשה לפני השרות וכדו'. כמו בת ההולכת לשרות לאומי – גם את צריכה, ואולי יותר, להתכונן לאתגרים שהשרות הצבאי מציב בפנייך. אשמח לעזור לך כמידת יכולתי".

אני כל כך מאמין בדרך הזו. היא נראית לי מחזקת ולא מחלישה; מכוונת יותר לאמת התורה ולא משתמשת בנימוקים שאינם תקפים בעוצמה שמביאים אותה; מקרבת ולא מרחיקה, ובסופו של דבר מביאה להרבה יותר ברכה.

 

על מדיניות המוסדות החינוכיים לבנות:

בהמשך לשיח עם הבנות עצמן ברוח הדברים הכתובה לעיל, ניתן גם לעצב את המדיניות של המוסד החינוכי לבנות. המדיניות צריכה להעדיף את השרות הלאומי (בלי להסתיר את חסרונותיו ואת סכנותיו) – גם מהנימוקים ביחס לשרות צבאי לבנות, וגם מהנימוקים ביחס לחשיבות השרות הלאומי ולזכות הגדולה להיות חלק ממקדמי עם ישראל בתחום הצדק החברתי. אולם, לא יהיה זה נכון מצד המוסד לסגור את שעריו בפני עמותות העוסקות בשרות הצבאי לבנות. ראשית, זו עמדה שנראית לי לא נכונה מבחינה הלכתית. לא זו בלבד, אלא שהבנות זכאיות לבחירה חופשית, ולא להכרעה במקומן. זה גם לא יהיה חכם לעשות כך, והעובדות מלמדות בעד עצמן: גם במוסדות שיש חסימה מוחלטת בפני עמותות כאלה – אחוז הבנות המתגייסות עולה, והן עושות זאת מתוך בעיטה במוסד ומתוך כעס וטינה, כתהליך של מרד, ולא כתהליך של לווי וחיזוק.

דרכים רבות יש ביד מוסד חינוכי להקרין את העדפת השרות הלאומי מהסיבות השונות, להזהיר מסכנות השרות הלאומי, ובד בבד לאפשר מגע עם הכרת השרות הצבאי, להזהיר מפני סכנותיו, ולעודד דרך שקולה. נראה לי כי אם נלך בדרך זו התהליך כולו יביא ליותר שמירת הלכה, יותר יראת שמיים, יותר אהבת תורה, ויותר קשר עם העולם החינוכי והתורני בו לומדות הבנות. הוא גם ישיב את המחלוקת על השרות הצבאי למחלוקת בונה ומעצימה, ולא קורעת ומפרידה.

 

 

 

בית המדרש