ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ושכנתי בתוכם

ע"י: הרב תמיר גרנות

היכן נאמר - בהתגלות ה´ למשה בסנה ובמצרים, או בהתגלות לאבות - שה´ ישלח מלאך שיביא אותם לארץ ולא הקב"ה עצמו? היכן שמענו בהמשך התורה שאנו חייבים לשמוע בקולו של מלאך? פסוקים אלו סותרים לכאורה פסוקים אחרים בהם כתוב מבפורש שהקב"ה בעצמו ישכון בתוך מחנה ישראל. מדוע לא מוזכר המשכן עד לפרשת תרומה? איך רעיון המשכן מתיישב עם הפסוקים שסותרים לכאורה את קיומו? כיצד כל זה קשור למחלוקת רש"י והרמב"ן בשאלת סדר הפרשיות של חטא העגל והציווי על המשכן?

א. הבטחת ה"מלאך" הראשונה

לאחר פרק המשפטים והמצוות שבפרשה, מבטיח ה' למשה את הדברים הבאים:

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:

(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:

(כב) כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרֲרֶיךָ:

(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:

(פרק כ"ג).

פסוקים אלה עוסקים בקיום ההבטחה להביא את עם ישראל לארץ ישראל ("המקום אשר הכינותי"), והדברים תמוהים מאוד: היכן נאמר - בהתגלות ה' למשה בסנה ובמצרים, או בהתגלות לאבות - שה' ישלח מלאך והוא יביא אותם לארץ? היכן שמענו בהמשך התורה שאנו חייבים לשמוע בקולו של מלאך[1]? זאת ועוד: פסוקים אלה סותרים את שייאמר בפרשיות הבאות, והוא שה' עצמו עתיד לשכון בתוך מחנה ישראל:


  • בהמשך הספר, בפרק כ"ה פסוק ח' אומר הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אם ה' הולך במחנה, מדוע צריך מלאך ומדוע צריך לשמוע בקולו של המלאך ולא של ה'?

  • בפסוקים הידועים בספר במדבר אנו קוראים "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך..." (י:לה). לפני כן (שם פסוק לג) נאמר: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם...". כלומר, ה' שהוא "יושב הכרובים"[2], נוסע בכבודו לפני ישראל. אם כן - מדוע יש צורך במלאך ?

אין בדעתי לעסוק כאן בהיבט המטאפיסי של הפסוקים. נניח, לצורך השיעור, שיש אופן מסויים של הנהגה אלוקית או מציאות רוחנית הפועלת מכוחו של הקב"ה, הקרויה "מלאך". הבעיה היא כיצד מסתדרים הדברים שנאמרו בפרשתנו עם כל מה שייאמר להלן, בהמשך התורה, על כך שהקב"ה ינהיג את עם ישראל בעצמו כאשר הוא ישרה את שכינתו במשכן, ויוביל אותו בעצמו.

 

ב. העדר אידיאת המשכן

אי אזכור המשכן עד פרשת תרומה

היקפה הממשי של הבעיה שעולה מתוך 'פרשיית המלאך' רחב הרבה יותר, ולמעשה יש לשאול מהו המקום שתופס רעיון המשכן לפני פרק כ"ה בספר שמות, הפרק בו מצטווה משה רבנו על בניין המשכן באופן ישיר.

יש להתייחס לבעיה זו משתי פנים:

א. העדרו של רעיון המשכן עד כה.

ב. כתובים הסותרים את רעיון המשכן או מתנגשים איתו.

נתחיל מן הנקודה הראשונה:

בניין המשכן אינו מוזכר אפילו פעם אחת במהלך ספר שמות עד לפרק כ"ה, כלומר - עד מעמד הר סיני (ועד בכלל) אין אף פסוק שיכול ללמדנו כי הקב"ה עתיד להורות על בניין המשכן ולהבטיח שהוא ישכון בתוך ישראל. חסרון רעיון המשכן קשור הן להיבט המעשי של העניין, קרי בניין המשכן עצמו, והן להיבט המטאפיסי של העניין, כלומר רעיון נוכחות השכינה בתוך ישראל, שאינו נזכר.  

ישנם מספר מקומות בהם היינו מצפים לכך שהקב"ה ידבר על רעיון המשכן: אחד מהם הוא מעמד הסנה (פרק ג'), בו מופיע הייעוד הכללי והגדרת התכלית של יציאת מצרים (פסוקים טז-יז שם), אך השראת השכינה אינה מופיעה שם. מקום שני הוא בפרק ו' (תחילת פרשת וארא), בו הקב"ה מגדיר שוב את מטרות יציאת מצרים ואומר "...והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים...ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים...והבאתי אתכם אל הארץ..." (ו-ח). כוונת פסוקים אלו היא, בין השאר, למעמד הר סיני, בו עם ישראל נלקח לעם לה' והקב"ה אומר לו "אנכי ה' אלוקיך" (כ:ב), כפי שנאמר במעמד הסנה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (ג:יב). כמו כן, יש בפסוקים בפרק ו' הצהרה על קיום ההבטחה לאבות לחזרת בני ישראל לארץ, גם כאן כפי שנאמר בסנה: "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (ג:יז). אולם, השראת השכינה בתוכנו או החובה לבנות בית לשכנו אינם מוזכרים ולו ברמז.

גם במקום בו נאמרו דברים היכולים להקשר למשכן, העיקר חסר מן הספר:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה  

קָדְשֶׁךָ... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן  

לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָ-י כּוֹנְנוּ  

יָדֶיךָ.

(טו:יג-יז).

נתעלם מן הבעיה של דיבור בלשון עבר על מה שעתיד להיות, ונתבונן בכתובים עצמם: המכון לשבתו של ה' נמצא בהר נחלתו (ירושלים, מן הסתם), ורק שם ייבנה מקדשו. אין כאן רמז למכון לשבתו של ה' לפני שעם ישראל מגיע לנווה קדשו, כלומר ארץ ישראל וירושלים.

ננסח את התפיסה המטאפיסית העולה מן הכתובים שראינו עד כה:

הקב"ה נמצא במקומו - הר סיני, בו הוא מתגלה למשה ואליו עתיד משה להובילם לאחר יציאת מצרים; זוהי מהות הטענה של משה כלפי פרעה - מקומו של ה' הוא בהר סיני, וזוהי מהות עבודת ה' מתחת להר והתגלותו בו - במקומו. כך, למשל, עולה מן הביטוי "הר האלוקים" (יח:ה) וכך גם במעמד הר סיני: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (יט:ה): "אלי"- להר סיני, שהוא מקומי. מעמד הברית - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" (ו:ז) - עתיד להתקיים במקומו של ה', בסיני, ואחר כך ה' יקיים את הבטחתו להעלות את העם לארץ ישראל. כיון שמקומו של הקב"ה הוא בסיני, אין שום סיבה לצפות שהוא ילך עם ישראל, אלא הוא ידאג באופן כלשהוא לכך שהם יגיעו לארץ בבטחון,.

בפסוקים בשירת הים, ובאופן פחות מפורש גם במקומות אחרים, יש ביטוי לתפיסה שמקומו של ה' הוא בארץ ישראל, וזוהי הסיבה לכך שהוא הבטיח אותה לאבות. נתעלם בינתיים מהמתח הקיים בין שתי התפיסות - מצד אחד מקומו של ה' בהר סיני, ומצד שני מקומו בארץ, בהר נחלתו - ונתמקד במכנה המשותף שלהן:

מצרים אינה מקומו של ה' אף שבכוחו לפעול שם, והוא הגיע למצרים כדי לגאול משם את ישראל. מקומו של ה' הוא או במקום התגלותו - בסיני, או בארצו - ישראל. הוא איננו מתואר כמי שנמצא בכל מקום או שהולך לכל מקום; אם כך היה, אזי אין שום טעם בהתגלות למשה בסיני דווקא ובהקפדה על עבודת ה' בהר סיני דווקא ("בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"[ג:יב]).

אפילו לאחר מעמד הר סיני, כאשר משה מוזמן לעלות להר, אין רמז לכך שהוא עתיד להצטוות על המשכן: "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה..." (כד:יב). יהא פירושם של "התורה והמצווה" אשר יהא[3], הכוונה איננה למשכן. חסרונו של המשכן ושל ההבטחה שה' ימשיך לשכון עם העם גם כשהוא יעזוב את מקומו בסיני בולט מאוד.

סתירות לרעיון המשכן

כעת נבחן מקומות הסותרים לכאורה את הרעיון של המשכן:

א. 'פרשיית המלאך', כפי שהסברנו בתחילת השיעור.

ב. פרשיית המזבח שלאחר עשרת הדברות בספר שמות:

(כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

(כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

(כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶה:

פרשה זו מציגה תפיסה שונה לחלוטין של נוכחות ה' ועבודתו מן התפיסה שמייצג המשכן: אפשר לעשות מזבח אדמה או אבנים (שאינן גזית) ואפשר לבנות מזבחות כאלו בכל מקום; הקב"ה אף מבטיח שהוא יבוא ויברך אותנו בכל מקום שבו נעבדהו. אין כאן ולו רמז למזבח הנחושת, שבהמשך ייאמר שהוא מזבח ה' ושאסור לשחוט בשום מקום אחר חוץ ממנו (ויקרא יז:א-ז); אין אזכור של רעיון הפולחן במקום אחד בלבד (דברים יב:ב-ט, יג-יד) ואין דרישה לעשיית המזבח מחומר מסויים דווקא[4]. התפיסה המטאפיסית של הפסוקים הללו היא שה' אינו נמצא עמנו, שהרי ראינו שהוא נמצא בשמים ולא בארץ, ולכן גם אין מקום מיוחד בו הוא שוכן בארץ, אלא הוא בוחר את המקום שבו הוא יברך אותנו, שיכול להיות כל מקום. אין שום אזכור לזיקה שיש בין מזבח לבין בית ה', כלומר אין מדובר כאן על המזבח של המשכן.

שכינת ה' בארץ ישראל

כדי להשלים את התמונה ולאזן אותה, יש לומר שאף שאין זכר לרעיון של משכן, הרי שנדמה שיש יותר מזכר לרעיון של בית ה' בארץ ישראל. כוונתי בעיקר לשני מקומות:

הראשון, שכבר הוזכר לעיל, הוא שירת הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו:יג-יז).

השני הוא בפרשייה בסוף המשפטים העוסקת בשלושת הרגלים, בה נאמר "ולא יֵרָאו פני ריקם" (כג:טו) וכן "שלוש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זְכוּרְךָ אל פני האדון ה'" (י"ז). משמעות הדרישה לראיית פני ה' היא שיש מקום שאפשר לבוא אליו ולראות את ה', ולא רק להקריב קרבן. הסבר זה מתחזק לאור הפסוק המפורסם "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שם י"ט); כאן מדובר כבר בבית ה' ממש, ומשמע שיש בית אחד לה' בו עובדים אותו.

שני המקומות הללו יוצרים לעניות דעתי קושי נוסף יותר מאשר הם מסייעים להבהרת התמונה, מפני שהרעיון של בית ה' נזכר בהם לא כיעוד מפורש אלא בדרך אגב במסגרת שירה או כפרט הלכתי (כיוון שהתורה עוסקת במצוות הרגלים, היא צריכה לדבר גם על ראיית פני ה' ועל הבאת בכורים לביתו); העיקר, דהיינו הרעיון של מעבר שכינת ה' מהר סיני אל תוך העם, עדיין חסר.

 ג. הבטחת ה"מלאך" השנייה

לפני שאנו מבקשים תשובה לכל השאלות לעיל, עלינו להתבונן בהבטחה השנייה על הנהגת המלאך, המופיעה בעיצומה של פרשת העגל:

(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

(לג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:

(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָוּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם:

(לה) וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:

(שמות ל"ב).

 

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:

(ב)וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְוְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:

(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ..."

(שמות ל"ג).

משה רבנו מתפלל למחילה אחרי שהקב"ה כבר קיבל את תפילתו הראשונה שלא ימחה את כל העם (לב:יא-יד), ואחרי שכבר פעל להריגת החוטאים באמצעות הלויים (שם כוכח), כדי שה' לא יכה בעם. בקשתו כנראה לא מתקבלת, ובוודאי שלא לגמרי, שהרי ה' מודיע לו שהוא ימחה מספרו את החוטאים. מעבר לכך, וזוהי הנקודה החשובה עבורנו, ה' מצווה את משה לצאת לדרך לארץ ישראל, וחוזר על ההבטחה שהוא ישלח מלאך לפני העם. אלא, שהפעם מופיע נימוק לכך שמלאך ילך לפני העם ולא ה': העם הוא 'קשה עורף', ואם ה' עצמו ישכון בתוכם אזי מידת הדין תפגע בהם מייד.

דברים אלה קשים מאוד, שכן בפרשיית המלאך במשפטים, בה פתחנו, הוזהרו ישראל שלא להמרות את פי המלאך בנימוק ש"שמי בקרבו" (כג:כא); אם בכל מקרה העם צריך להזהר, מהו ההבדל בין שליחת מלאך ובין עליית ה' בעצמו בקרב ישראל? יתר על כן: הבטחת המלאך נראית בשמות ל"ב וְל"ג כמסקנה טרגית של חטא העגל, ועל כן העם מתאבל בשמיעת הדברים - "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (לג:ד), אך כבר לפני חטא העגל, בפרק כ"ג בפרשתנו, נאמר שמלאך יישלח להביאם אל הארץ[5]?!

ד. ממלאך ל"ושכנתי בתוכם"

שיטת רש"י במיקום פרשיות המשכן

כדי שנוכל לדון בצורה יסודית בשאלות ששאלנו, עלינו להציג כאן את אחת השאלות המרכזיות והמפורסמות בנוגע לחלק השני של ספר שמות.

כזכור, בפרק כ"ה, מייד לאחר פרשת משפטים ובצמוד אליה, מתחילה התורה לעסוק בענייני המשכן. אולם, רש"י טוען כי ה' לא ציווה את משה רבנו על הקמת המשכן ביחד עם פרשת משפטים, בעלייתו הראשונה להר לפני חטא העגל, אלא אחרי החטא, לאחר ירידתו מן ההר למחרת יום הכפורים, ואלו הם דבריו (על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות" [לא:יח]):

"ויתן אל משה" וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

"לדבר אתו" - החוקים והמשפטים שב"ואלה המשפטים".

כלומר, לדעת רש"י הציווי על המשכן מאוחר לחטא העגל, ומסתבר שהוא אף תוצאה שלו[6], ואם כן על פי שיטה זו הסדר של חלקו השני של ספר שמות אינו כרונולוגי, ופרשות תרומה ותצווה לא נאמרו כסדר הופעתן בתורה, לאחר פרשת משפטים, אלא בפרשת כי תשא, לאחר חטא העגל[7].

לפירושו של רש"י קשה להבין את הפסוקים "אשר אתה מָרְאֶה בהר" (כה:מ) או "אשר הָרְאֵיתָ בהר" (כו:ל) המופיעים בציווי על המשכן, שהרי משה לא הצטווה על בניית המשכן בהיותו על ההר, אלא אם נניח שהייתה עליה נוספת של משה שאינה מפורשת.

בדרך כלל מסבירים את שיטת רש"י בהקשר אידיאולוגי: התפיסה של המשכן היא דיעבדית, כמקום תפילה וכפרה, צורך שהתברר בעיקר בחטא העגל; יתר על כן - הצורך במקום, בחוויה מוחשית, גם הוא התברר בחטא העגל, ובמשכן נמצא לו ערוץ ביטוי לגיטימי.

כך עולה מדברי חז"ל הבאים:

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (שמות לח:כא). עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה? למלך שנשא אישה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו; היו שכנותיה אומרות "שוב בעליך אינו חוזר לך". לימים בא, ונכנס עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה, ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה, ומתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית ידעו הכל שנתרצה לה. כך הקב"ה, חבב את ישראל ונתן להם את התורה וקרא אותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט:ו). לאחר ארבעים יום סרחו; אמרו הגוים "שוב אינו חוזר עליהם". עמד משה ובקש רחמים ואמר לו "סלחתי כדבריך" (במדבר יד:כ) אמר משה "מי מודיע לאומות?" אמר ליה "ועשו לי מקדש" (כה:ח). כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקב"ה.

(תנחומא פקודי ו').

חז"ל גם אמרו דברים מפורשים יותר:

ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן? ביום הכפורים. לפי שעלה משה להר ג' פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום, מששה בסיוון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נאמר "וינחם ה'" (שמות לב:יד) על מעשה העגל, אותו היום אמר לו "סלחתי כדבריך" (במדבר יד:כ) ואותו היום נאמר לו "ועשו לי מקדש" (שמות כה:ח) ובו ביום אמר לו "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שם לד:ט) - היום הזה תנחילנו סליחה לדורות; ובו ביום אמר לו הקב"ה "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז:ל) ועשו את המשכן בחדווה ובשמחה.

(שם י"א).

במדרש זה נתפס המשכן כמקום שבו אפשרות הסליחה ניתנת לדורות, ומבחינה זו הוא המשך של עקרון הסליחה שמקורו בהתגלות ה' לאחר חטא העגל ומסירת שלוש עשרה מידות. הקב"ה נותן לישראל לא רק נוסח של תפילה לבקשת סליחה על חטאיהם, אלא גם מתכונת של עבודה. ואכן, במזבח עליו הקריבו קרבנות לפני חטא העגל (לאחר מתן תורה) הקריבו עולות ושלמים בלבד (שמות כד:ה), ואילו במשכן היה אפשר להקריב גם חטאות ואשמות, להקטיר קטורת ולרצות לפני ה', וזה עיקר החידוש בו.

שיטת רש"י והמדרשים נתמכת משאלותינו לעיל. ראינו, שבכל המהלך של יציאת מצרים עד עלייתו של משה לקבל את הלוחות (סוף פרק כד) לא נאמר דבר וחצי דבר על כך שעתיד להיבנות משכן, ואף מצינו סתירות לרעיון המשכן. והנה, לדעת רש"י אכן המשכן הוא רעיון מאוחר ותוצאה של חטא; לכתחילה לא היה לו תפקיד ולא היה בו צורך. מסתבר שלדעת רש"י הכוונה הראשונית הייתה שה' ינהיג את העם ללא מקום בו ניתן יהיה לעבדו, ורק בעקבות חטא העגל ציווה ה' את משה על המשכן.

לשיטת רש"י קשה להבין מדוע הפרשות כתובות בסדר כפי שהוא לפנינו, כאשר הציווי על המשכן קודם לחטא העגל, ואין בתורה שום רמז לכך שחטא העגל קדם כרונולוגית ורעיונית לבניין המשכן. אמנם שיטת רש"י בכל התורה היא ש'אין מוקדם ומאוחר', דהיינו סדר הכתובים אינו בהכרח כרונולוגי, וכך הוא אומר גם כאן, אך כאן אין מדובר בפרשייה בודדת או בסטייה שאפשר לתת לה הסבר נקודתי, אלא בהיפוך הסדר של חצי חומש שמות.

שיטת הרמב"ן במיקום פרשיות המשכן

הרמב"ן, שחולק על רש"י גם בשאלה המתודולוגית וסובר כי 'יש מוקדם ומאוחר בתורה', כלומר סדר הכתובים מבטא גם סדר כרונולוגי, מציע הבנה אחרת למהלך העניינים:

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצווה אותם על ידי משה קצת מצוות שהן כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתייהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה; מעתה, הנה הם לו לעם והוא להם לאלוקים, כאשר התנה עמהם מתחלה "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה" (לעיל יט:ה), ואמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם ו). והנה, הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן צווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (כה:כב)...[8]

(כה:א).

לדעתו, הקב"ה מצווה על המשכן רק בשלב בו מערכת היחסים בין ישראל לה' מתוקנת, כך שהעם ראוי שתשרה שכינה בתוכו. מדבריו עולה כי הכוונה להקים משכן הייתה קיימת תמיד, אך לא ניתן היה להורות על המשכן לפני השלבים הבאים:

א. קבלת מצוות.

ב. כריתת הברית - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" (שמות ו:ז).

ג. התקדשות העם כתוצאה מכריתת הברית - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ד. גילוי שכינה לנציגי העם כתוצאה של התקדשות העם - "ויחזו את האלוקים" (כד:יא).

לאחר השלבים הללו, כאשר העם הוא עם קדוש, הוא ראוי שה' ינהיגו ושהשכינה ששרתה על ההר ועימה כרת את הברית תמשיך עמו בדרכו, ולכן מופיע הציווי על המשכן בשעה זו.

אם מדובר בהמשך מתבקש של תהליך יציאת מצרים, ולמעשה - בתכליתו כפי שהייתה מראש, מדוע מדברת התורה בפרשתנו על הנהגת מלאך ולא על הנהגת ה', ומדוע מדברת התורה לאחר עשרת הדברות על עשיית מזבח 'בכל מקום' (פרשיית 'מזבח אדמה') ולא על המזבח של המשכן? שאלות אלו קשות מאוד על הרמב"ן, ועל כן הוא מוציא פסוקים אלו מפשוטם:  

בעניין המלאך הוא מציע שתי אפשרויות (אותן הבאנו לעיל בהערה 4 סעיפים ב וְג). האחת היא כרש"י בעניין זה, והיא שהפרשה אמורה כלפי העתיד וכתוצאה של העונש בחטא העגל. השנייה היא שכוונת התורה "במלאך" היא לאופן מסויים של התגלות ה', ולא לכך שמלאך ינהיג את העם במקום ה'.

בעניין מזבח האדמה הוא מפרש כך:

"מזבח אדמה תעשה לי..." ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) במזבחות שהם הנעשים במשכן ובמקדש הזכיר מצות המזבחות באדמה ובאבנים, לאמר שיעשו גם כן המזבחות לשם לבדו. ושם יזבחו העולות והשלמים, ולא לשדים על פני השדה, ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם...

וטעם "ואם"[9] - במצות חובה, לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית, שתחשוב לעשות כן למעלת הבניין. ודעת ר"א[10] שהמצווה על מזבח הברית שבסדר ואלה המשפטים (להלן כד:ד).

(כ:כא-כג).

הרמב"ן מודע לקושי בדברי חז"ל המפרשים שמדובר במזבח שבמשכן ובמקדש, שהרי בפשט הכתוב מדובר על מזבח רשות, והרי מזבח העולה במשכן חובה הוא! אף על פי כן, הרמב"ן נדחק כדברי חז"ל, או שהוא מקבל את פירושו של ראב"ע, על פיו הכתוב מתכוון למזבח הברית שבפרק כ"ד. הרמב"ן מקבל פירושים דחוקים אלו שכן אילולא כן יקשה על שיטתו: היתר לבנות מזבח בכל מקום לא עולה בקנה אחד עם אידיאת המשכן, ואם המשכן היה מתוכנן כהמשך של יציאת מצרים וכהגשמת תכליתה - הכתוב לא היה צריך להתיר בניית מזבחות בכל מקום.

אם כן, בשני העניינים - פרשיית המלאך' ופרשיית 'מזבח האדמה' - הרמב"ן נדחק בפירושיו על מנת שהכתוב לא יסתור את שיטתו שהמשכן הוא המשך ישיר ועקבי מבחינה רעיונית ליציאת מצרים ו'לתוכנית הדתית' שלה.

ה. סכום ביניים וכיוונים לפתרון

הצגנו את שיטות רש"י והרמב"ן וראינו את המעלות והחסרונות שבכל שיטה. לעניות דעתי, דרכו העקרונית של הרמב"ן עדיפה, בשל סדר הכתובים וההגיון ההתפתחותי שלהם. אולם, הקפיצה מפרשת משפטים, בה נעדרת האידיאה של השראת שכינה, אל פרשת תרומה, בה מופיע המשכן כמובן מאליו – תמוהה וקשה. כיצד ניתן לגשר על הפער הרעיוני שבין פרשיות יתרו ומשפטים, המניחות שה' מתגלה בסיני ולאחר מכן הוא רק משגיח על העם או מברך אותו מרחוק, אבל לא נוכח בתוך העם, לבין פרשת תרומה, שתכליתה העיקרית היא השראת השכינה בעם? נראה שעלינו לחפש איזו חוליה חסרה, שמציאתה תיתן לנו את הפתרון לשאלותינו.

כדי לפתור את הבעיה עלינו להעלות סוגיה נוספת: מתוך העיון בסדר הכתובים של פרשיות יתרו ומשפטים, דהיינו - מעמד מתן תורה, מסירת המצוות וכריתת הברית, עולה בעיה משמעותית שאיננה קשורה לעניין המשכן, אלא למבנה הפנימי של הברית.  

באופן כללי, סדר העניינים של פרשיות יתרו ומשפטים הוא כך:


  • פניית ה' למשה בהצעה לעם לבוא בברית על ידי שמיעה בקול ה' (יט:ז).

  • קבלת ההצעה (ח').

  • הודעת ה' כי הוא עתיד להתגלות על מנת שהעם יאמין בנבואת משה (ט').

  • ההכנות להתגלות (י'-ט"ז).

  • התגלות ה' ועשרת הדברות (יט:יח-כ:יח).

  • קריאה למשה להר, מסירת פרשיית 'מזבח האדמה' ומצוות פרשת משפטים למשה בלבד (כ:יט-כג:יט).

  • 'הבטחת המלאך' הראשונה (כג:כ-לג).

  • ירידת משה מן ההר ומסירת דברי ה' לעם (כד:א-ג).

  • כתיבת ספר הברית ומעמד הברית, הכולל הסכמה מחודשת של העם (ד'-י"ב).

עיון מדוקדק יותר יגלה כי יש כאן מבנה כיאסטי:  

א1   פניית ה' למשה בהצעה לעם לבוא בברית על ידי שמיעה  בקול ה' (יט:ז) וקבלת ההצעה (ח').

ב1   הודעת ה' כי הוא עתיד להתגלות על מנת שהעם יאמין בנבואת משה (ט') והכנות להתגלות (י'-ט"ז).

ג     התגלות ה' ועשרת הדברות (יט:יח-כ:יח).

ב2   קריאה למשה להר, מסירת פרשיית 'מזבח האדמה' ומצוות פרשת משפטים למשה בלבד (כ:יט-כג:יט). 'הבטחת המלאך' הראשונה (כג:כ-לג).

א2   ירידת משה מן ההר ומסירת דברי ה' לעם (כד:א-ג). כתיבת ספר הברית ומעמד הברית, הכולל הסכמה מחודשת של העם (ד'-י"ב).

מסגרת המבנה עוסקת בברית - תחילה בהצעה של הברית, ולבסוף במעשה הברית עצמו - והחלק הפנימי הוא ההתגלות והציווי עצמו. עשרת הדברות נמצאות במרכז המבנה, משום שהן כוללות גם את רעיון ההתגלות וגם את עיקרי הברית. בנוסף לכך, יש יחס קבוע בין החלק הראשון של המבנה (א1 וְב1) לבין חלקו השני (ב2 וְא2) - החלק הראשון הוא הכנה והחלק השני הוא ביצוע:

בחלק הראשון ה' מציע לעם לבוא בברית על ידי התחייבות לשמוע בקולו, והעם נענה לכך ללא ידיעת תוכן הציוויים (א1). בחלק השני העם בא בברית מתוך הסכמה, לאחר שהוא שומע את האמור בספר הברית מפי משה (א2). בחלק הראשון מטרת ההתגלות היא אימות נבואת משה רבינו (ב1), ובכך היא מכשירה את הקרקע לחלק השני, בו יקבל משה את תוכן הברית (מצוות ומשפטים) לבדו על ההר, לאחר שהעם כבר יאמין בו (ב2).

לכאורה, יש כאן מבנה מושלם מכל הבחינות, אבל לא היא, כפי שנוכל ללמוד מספר דברים.  

גם בספר דברים נכרתת ברית (כח:טז-יט, כט:א-ל:כ), והמרכיבים המצויים בשמות מצויים גם בדברים (למעט ההתגלות, שכן הברית בדברים מסתמכת על ההתגלות בשמות [עיין דברים ד:לג]), אך נוסף שם מרכיב מהותי החסר בשמות: ברכות וקללות. מלבד עצם ההתחייבות, ברית צריכה לכלול גם את התוצאות של עמידה ושל אי עמידה בתנאי הברית. כאמור, מרכיב זה חסר בשמות ('פרשת המלאך', שהיא כמובן הבטחה להטבה לעם, אינה באה כתוצאה של הברית או כהבטחה המותנית בקיומה), כלומר מרכיב השכר והעונש, המהותי כל כך לכל ברית, והנמצא גם בבריתות האחרות בתורה, נעדר.

נסכם את שתי הנקודות האחרונות: מצאנו שמבחינת התפתחות הרעיון הדתי ביציאת מצרים, חסרה חוליה מהותית המקשרת לציווי על בניין המשכן. עוד מצאנו, שגם מבחינת מעמד מתן תורה וכריתת הברית בסיני, חסרה חוליה מהותית - השכר והעונש, כלומר תוצאות הברית.

האם יש קשר בין שתי החוליות? האם זוהי אותה החוליה החסרה בשני המקרים? התשובה לשאלה זו, ולשאלות האחרות ששאלנו בשיעור, תלויה בעיון נוסף בפרשיות בהר בחוקותיי. למעוניינים, צירפנו קובץ של השיעור על פרשיות אלה. אחרים, יוכלו לחכות למועדו.

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 

 




[1]   פסוקים דומים נאמרים בהמשך לג:א-ג, ונעסוק בהם לקמן.


[2]   ראה בשיעורינו הבא, לפרשת תרומה.


[3]   בעתיד, בעז"ה, נבאר את המונחים הללו.


[4]   אמנם הכתוב מציג שתי אפשרויות לחומרים מהם ניתן לבנות את המזבח - אדמה ואבנים שאינן גזית - אך נראה כי אין כאן חובה לבניית המזבח מחומרים מסויימים, אלא איסור לבנותו מאבני גזית.


[5]   נסקור בקצרה את דברי המפרשים על הבעיות שהעלינו:

א. ראב"ע פירש כך את פרשיית שליחת המלאך שלאחר חטא העגל:

"ושלחתי לפניך מלאך" - לעזרך, ולא אמר "המלאך" הנודע כי השם בקרבו"

(לג:ב).

כלומר, מדובר במלאך אחר מהמלאך עליו הובטחו ישראל לפני חטא העגל: הראשון - שמו כשם ה', והוא אכן אינו נושא פשע; השני, עליו דובר לאחר חטא העגל, נשלח לשם עזרה לישראל - שם ה' איננו בקרבו, ועל כן הוא לא יסכן את העם במידה והם יחטאו.

באופן קרוב מפרש הנצי"ב:

"ושלחתי לפניך מלאך". היינו מלאך מיוחד לראות צרכי ישראל. אבל אינו באופן שכתוב בפרשת משפטים "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" (כג:כ). דשם הכוונה דה' הולך לפניהם ומלאך עמו, ואם כן הי' אסור לבקש מהמלאך מאומה כ"א לה'. וזה הי' קשה בעיני העם. על כן אמר ה' שיהא המלאך מיוחד באופן שלא יהא השכינה עמו.

     (העמק דבר לג:ב).

לפי דעת הנצי"ב לאחר חטא העגל מדובר במלאך סתם, ואילו בפרשת משפטים מדובר על מלאך ההולך עם ה', כמו למשל בהתגלות ה' לאברהם עם המלאכים. לדעתו, כמובן, גם בפרשת משפטים ההנחה היא שה' הולך עם העם, כלומר שוכן בתוך המחנה, אלא ששם מדובר על מלאך מסייע לפני המחנה.

אולם, קשה להבין לפי פירושו את דברי הפסוק "כי שמי בקרבו", ובעיה נוספת לפירושו היא שדבריו אינם מפורשים בכתוב.

ב. רש"י מפרש באופן מפתיע:

"הנה אנכי שולח מלאך" - כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות לג:ג) כי לא אעלה בקרבך.

(שמות כג:כ).

כלומר, לפי רש"י מדובר באותו המלאך, ואם כך יש להעדיף את הפרשה שבחטא העגל כפרשה המרכזית. המסקנה שלו היא שהמלאך עליו מדובר בפרשת משפטים הוא תוצאה של החטא, והכתוב מקדים כאן את המאוחר.

על שיטתו של רש"י קשה מאוד - אין רמז בכתוב שהדברים נאמרים רק לגבי מצב של דיעבד, בו העם חטא, ומדוע שיצווה כאן ה' על מה שעוד לא התרחש? הרמב"ן (כג:כ) הוסיף להקשות על שיטתו של רש"י: משה ביקש מה' ש"ילך נא אדונ-י בקרבנו" (לד:ט) וה' נענה לבקשתו, ואם כן - הבטחת ה' על שליחת המלאך לאחר חטא העגל לא התקיימה, לכאורה. הוא משיב כך:

והתשובה לפי הדעת הזאת, כי הגזרה ההיא לא נתקיימה עם משה בימיו, הוא מה שאמר (להלן לג:טז) "ונפלינו אני ועמך", ואמר (שם י"ז) "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם", ועוד אמר (שם לד:י) "וראה כל העם אשר אתה בקרבו". אבל, לאחר מיתתו של משה רבינו שלח להם מלאך, וזה שאמר הכתוב (יהושע ה:יג-יד) "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרנו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי".

ועדיין, מידי דוחק לא יצאנו, שכן קשה להניח שפרשה המדברת על "לשמרך בדרך" (כג:כ), מתפרשת על אירועים שהתרחשו בארץ.

ג. שיטתו של הרמב"ן עצמו היא "על דרך האמת" (על פי הקבלה), ולפי פירושו ה' בעצמו ילך עם בני ישראל: כוונת הביטוי "מלאך" איננה לשלול את התגלות ה' עצמו, אלא לאופן מסויים של התגלות ה'.


[6]   על כך קשה, שהרי פרשת משפטים כבר הועברה לעם ונכתבה ב'ספר הברית', עליו נכרתה הברית מתחת להר סיני (כד:א-יא).


[7]   בשאלה מדוע התורה נכתבה שלא בסדר הכרונולוגי נעסוק לקמן.


[8]   הנה המשך דברי  הרמב"ן:

וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם "וישכון כבוד ה' על הר סיני" (כד:טז) וכתיב "הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גדלו" (דברים ה:כא), כן כתוב במשכן "וכבוד ה' מלא את המשכן" (להלן מ:לד), והזכיר במשכן שני פעמים "וכבוד ה' מלא את המשכן", כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני, וכמו שאמר במתן תורה "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" (דברים ד:לו), כך במשכן כתיב "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים" (במדבר ז:פט) ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו...


[9]   בפסוק "ואם מזבח אבנים תעשה לי", ממנו משמע כי הקמת המזבח היא רשות, ולא חובה.


[10]            ראב"ע בפירושו לכ:כ.


 

 

בית המדרש