ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיעור לפרשת תרומה - חלק א´

ע"י: הרב תמיר גרנות

מהו האופן המסוים בו צריך להיבנות המשכן? האם לפי מה שמראה הקב"ה למשה בהר, או שמא על פי ההוראות המפורטות שמוסר לו הקב"ה? מדוע הקב"ה צריך לצוות את משה בשתי דרכים אלו? כיצד ניתן , לפי דברי התורה, להכין לקב"ה מקום גשמי, מצומצם, מוגדר בחומר ובמידה, והמקום ההוא יהיה משכנו? למה משה לא מצליח לבנת המשכן ובצלאל כן מצליח? מדוע הייתה האומנות במשך שנים ארוכות בשולי היצירה היהודית?

א. אופן בניית המשכן וכליו לפי המקראות

פרשת תרומה נפתחת בציווי לקחת תרומה ולעשות מקדש לשכינת ה' :

"(א) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה...

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה)

כלומר: האמצעי הוא תרומות בני ישראל והתכלית היא בניין בית לשכינתו.

אולם עדיין יש כאן פער שצריך ביאור: חומרים – יהיו. מטרה – יש. אך כיצד יש להשיג את המטרה על ידי החומרים שיאספו?

לשון אחרת: מהו האופן המסוים בו צריך להיבנות הבית שיהיה מכון לשבתו יתברך?

לשאלה זו ניתנות לכאורה שתי תשובות, שאף שהן נאמרות בנשימה אחת, הן יכולות להתפרש כשתי תשובות:

(1) "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (כה,ט). וכן ייאמר להלן: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (כה,מ) (מוסב על הארון, השולחן והמנורה). ועוד ייאמר על המשכן עצמו: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (כו,ל) ולהלן: "כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" (כז,ח) (על מזבח הנחושת).

(2) המשכן ייבנה לפי רשימת ההוראות הפרטנית הנתונה למשה: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ...וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (כה,י-יא), וכן הלאה.

לפי התשובה הראשונה, משה רבנו רואה דגם של המשכן וכליו למעלה, בהר, שם הוא נמצא אותה שעה, ומוטל עליו לבנות למטה כשם שהראו לו למעלה.

לפי התשובה השנייה, משה מקבל רשימת הוראות פרטנית לביצוע, ועליו לעבוד על פיה.

לעניות דעתי אין לפרש שהציוויים הכלליים בנוסח: "אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" מתכוונים לרשימת ההוראות, שכן אז הייתה התורה אומרת: "ככל אשר אני מצווה אותך" או "דובר אליך" וכדו', בלשונותיה הרגילות. המונח: ראיה משמעותו : מראה עיניים, והוא אינו זהה לרשימת הוראות.

אם כך צריך לשאול: מדוע הקב"ה צריך לצוות את משה בשתי דרכים שונות? שתי תשובות שונות לכך, לפי פשוטם של דברים:

1. יש כאן, כמו בתוכנית בניין בימינו, שילוב של שני אמצעים, שמתכוונים לאותה מטרה בדיוק: המראה הוא כמו דגם, תרשים, ורשימת ההוראות היא כמו מִפרט טכני מדויק, והמטרה היא להבטיח שהמשכן וכליו ייבנו ללא סטייה וטעות מהתוכנית של האדריכל, שהוא הקב"ה. לפי הצעה זו יש התאמה גמורה בין שתי הדרכים, ואין הכוונה אלא למנוע טעות.

2. אפשר לטעון, שכל אחת מהדרכים לבדה, אינה מספיקה. ראיית דגם, אינה מספיקה כדי לדעת אלה חומרים ירכיבו פיסית את המבנה הממשי, מה בדיוק יהיו המידות וכו', כלומר: כל זה נשאר פתוח. רשימת הוראות טכניות של מידות, חומרים וצורות, יכולה לאפשר עדיין בניין של אינסוף דגמים אומנותיים שיעמדו בדרישות לפי מיטב דמיונו של האומן היוצר. רק ראיית הדגם, ששוללת את החופש האומנותי, והמפרט הטכני, ששולל את החופש המעשי, מבטיחים שהבניין יתאים לגמרי לכוונת המתכנן ולרצונו.

 

ב. שיטת מדרש חז"ל בבנין המשכן

אלה הם שתי תשובות מקובלות, אולם דומני שחז"ל במדרשם הציעו תשובה שלישית, רבת משמעות. מבחינה פרשנית, שתי התשובות הקודמות אפשריות, ואין פירכה טקסטואלית עליהם. הבעיה קיימת יותר במימד העקרוני של כתיבת הדברים. האם כוונת התורה באריכות דבריה היא רק להבטיח את הדיוק בביצוע? האם כל רשימת ההוראות והחזרה הטרחנית על כך שמשה ראה דגם של כל כלי, לא באו אלא לבטא את נאמנות המבצע ל"מתכנן"?

לעניות דעתי חז"ל הוטרדו מכך, והציעו הבנה אחרת, שחושפת את המימד הסודי של הפסוקים:

דבר אחר: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן". א"ר אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה אמר לבן ביתו עשה לי כמותה, אמר לו אדוני המלך איך יכול אני לעשות כמותה, אמר לו אתה בסממניך ואני בכבודי, כך אמר הקב"ה למשה וראה ועשה, אמר לפניו רבון העולם אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו, אמר לו כתבניתם בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה, שנאמר עצי שטים עומדים כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה למטה אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלן שרפים עומדין אף למטה עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים אף למטן כן, אמר רבי חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע (שמות רבה, וילנא, פרשה לה).

ביסודם של דברי חז"ל אלה עומדת בעיה, שפתרונה הוא מפתח להבנת המטאפיסיקה של בניין המשכן.

מקומו של הקב"ה הוא מחוץ לעולם, במונחי המדרש: בשמים – למעלה. הוא טרנסצנדנטי לעולמנו. למעלה, יש לו פמליא, כלומר: מקום מלכות ומשרתים שהם רוחניים כמותו.

כיצד ניתן , לפי דברי התורה, להכין לקב"ה מקום למשה, גשמי, מצומצם, מוגדר בחומר ובמידה, והמקום ההוא יהיה משכנו?

האם העולם העליון, האלוקי, הרוחני, ניתן בכלל לחיקוי אנושי בעולמנו הקונקרטי, שבו מה שאין לו ממשות אינו קיים כלל?

זו השאלה ששואל בן הבית את המלך. האיקונין הנאות הן הדבר המקורי, שאינו ניתן לחיקוי או להעתקה. המלך בתשובתו אינו כופר בהנחה של בן הבית. אכן, המקור אינו ניתן לחיקוי, אבל זו אינה כוונתו של המלך. המלך מעוניין שהאומן בן ביתו ייצור דבר מה חדש, בסממניו, בדמיונו, והוא יכבד את המלך דווקא בכך. המקור אינו אובד מפני שמישהו יוצר דבר מה שמתכוון אליו, שרוצה לבטאו. להיפך: הוא מקבל משמעות חדשה, גילוי נוסף, לפי המושגים של היוצר ושל הקהל שלו.

חז"ל מבינים שהמשכן נבנה על פי אותו דגם. כלומר: משה רבנו אינו רואה למעלה דגמים של מנורה או תרשימים של שולחן. הוא רואה את מה שראו כל הנביאים שתיארו חזון א-לוהי, ויותר מהם: את ה' על כיסאו, את הפמליא שלו ("שרפים עומדים ממעל לו...") או מה שמכונה בחז"ל באופן כללי: מעשה מרכבה.

הקב"ה אומר למשה: לך עשה לי כמותם. "כתבניתם". הכוונה אינה לחקות או להעתיק, מפני שאי אפשר להעתיק הוויות שמימיות ורוחניות לארץ, ואין לקב"ה צורך בשכפול של מה שקיים כבר למעלה. הכוונה היא שמשה רבנו יחד עם שאר האומנים ייצור מעצמו בכלים ובחומרים של העולם הזה דגם מקביל, שמייצג במונחים אנושיים את מה שקיים למעלה בעולם האלוקי.

אולי אפשר לומר: המשכן, לדעת חז"ל, איננו יצירת אומנות ריאליסטית שמטרתה להעתיק את המציאות הטבעית, המקורית, אל היצירה הפלאסטית. המשכן דומה יותר ליצירה מודרנית, אבסטרקטית, שבה הדגם הפיזי, הפלאסטי, הוא ביטוי של דבר מה מופשט שהאומן מנסה לייצג אותו באמצעות סמל פלאסטי.

לפי האמור כאן, חז"ל הבינו שמשה ראה למעלה מראות אלוקים, ואותם הוא עתיד לייצג למטה כדי לבנות לקב"ה מקום לשכינתו. הקב"ה מעוניין לשכון בבית שבו בני אדם מתכוונים לאלוקי על ידי מעשים וייצוגים אנושיים וחומריים. ואלה הם דברי חז"ל במקום אחר :

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשו לי משכן היה לו להעמיד ארבע קונטיסים ולמתוח את המשכן עליהם אלא מלמד שהראה הקב"ה למשה למעלן אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה אמר לו כתבנית אשר אתה מראה בהר. רבי ברכיה בשם ר' בצלה למלך שהיה לו לבוש משובח עשוי במרגליטון אמר לבן ביתו עשה לי כזה אמר לו אדוני המלך יכול אני לעשות כמותו אמר לו אני בכבודי ואתה בסממנך כך אמר משה לפני הקב"ה אלהי יכול אני לעשות כאלה אמר לו כתבנית אשר אני וגו' בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש אמר הקב"ה למשה אם את עושה מה שלמעלה למטה אני מניח סנקליטון שלי של מעלה וארד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטים עומדים העמד אין כתיב כאן אלא עומדים כנתון באסטרטיא של מעלה ההוא דכתיב (ישעיהו ו,ב) שרפים עומדים ממעל לו מה למעלה כוכבים אף למטה כוכבים אמר רבי חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככוכבים הקבועים ברקיע (במדבר רבה, וילנא, פרשה יב).

השראת השכינה למטה היא בודאי בסוד הצמצום, מפני ששהיית ה' בתוך מרחב גשמי מוגדר במקום, ודאי סותרת את הווייתו האינסופית . אבל זהו בדיוק רצונו. דגם אנושי המכוון כלפי דגם אלוקי.

נראה, שחז"ל הבינו באופן שונה לחלוטין את רשימת ההוראות הנתונה בפרשתנו. לפי מדרשים אלה, המשכן מבוסס על מראה אלוקים שראה משה רבנו ולא על רשימת ההוראות. ומה מקומה של זו? חז"ל הבינו, כנאה, שהרשימה הטכנית אינה עומדת בנפרד מהמראה אלא היא התרגום המעשי של משה רבנו את המראה שראה. כלומר: ייתכן ומשה לא קיבל כלל רשימה מפורטת של חומרים ומידות, אלא רשימה זו היא כבר ההוראות שלו, בתפקידו כאומן, לאחר שראה את המראה למעלה ונתבקש לעשות כמותו למטה. לפי פירוש זה המראה הוא אלוקי, והרשימה הטכנית היא אנושית במקורה, אף שמעמדה כמובן הוא כשל מצוות ה' שהרי היא ביצוע נאמן של הוראותיו של הקב"ה, שלא רצה לשרטט את השרטוט הפיסי של המשכן, מפני שעיקר משמעותו היא שייבנה לפי המושגים היצירתיים של בני אדם.  

 

ג. משה ובצלאל

במקום אחר העמידו חז"ל את הבעיה הזו של יצירת המשכן לאור המראה האלוקי במסגרת הַנְגדת דמויותיהם של משה רבנו ובצלאל:

ר' לוי בר רבי אומר מנורה טהורה ירדה מן השמים שאמר לו הקב"ה למשה (שמות כה,לא) ועשית מנורת זהב טהור אמר לו כיצד נעשה אותה אמר לו מקשה תיעשה המנורה ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה עלה ואמר ריבוני כיצד נעשה אותה אמר לו מקשה תיעשה המנורה ואף על פי כן נתקשה משה וירד ושכח עלה ואמר ריבוני שכחתי אותה הראה לו למשה ועוד נתקשה בה אמר לו וראה ועשה עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה ואמר לבצלאל מיד עשאה התחיל תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה ואת שלא ראית עשית מדעתך בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה (במדבר רבה, וילנא, פרשה טו).

משה רבנו רואה את הדגם השמימי, אבל אינו מסוגל לחקותו. השכחה אינה כנראה שכחה סתם, אלא חוסר יכולת להעתיק את המודל האלוקי לספירה האנושית. בצלאל מעולם לא ראה, ואף על פי כן יודע. הידיעה של בצלאל שחסרה למשה, היא ודאי זו של האומן האידיאלי. שהרי אין ספק שיכולתו של משה כנביא וכרואה מראות אלוקים עולה על זו של בצלאל. אלא שלפי מדרש זה, משה רבנו אינו יכול לקשר בין שמים לארץ. הפער הוא גדול מדי, והוא, שקרוב כל כך לעולם האלוקי, אינו מסוגל להעלות בדעתו יצירה אנושית-פלאסטית שתתאים לדגם האלוקי.

בצלאל מייצג כאן את האומן האידיאלי. הוא מתכוון כלפי מעלה, אבל יצירתו מושלמת למטה, בחומרים ובייצוגים אנושיים, והנה, בלי לראות, הוא יוצר יצירה מושלמת[1].

 

ד. על האומנות

מסיבות שונות, הייתה האומנות במשך שנים ארוכות בשולי היצירה היהודית. יהודים עסקו בתורה, בשירה, בפילוסופיה, אבל לא באומנות פלסטית. מגבלות הלכתיות, אבל יותר מכך: הקושי בעצם המפגש עם החומר, הם שהפרידו בין יהודים ליצירה בתחומי הציור, הפיסול והקרובים אליהם.

האומנות בעולם התפתחה מאוד בעת החדשה. ככל שנטשה את התפישות הקלאסיות, לפיהן תפקידו של האומן הוא להעתיק את המציאות באופן המדויק או המפואר ביותר, כך השתחררה וקיבלה מעמד משל עצמה, כביטוי מרכזי של הבעת נשמת האדם את עצמה באמצעות החומר.

דא-עקא, שהאומנות המודרנית איבדה את הקשר שלה לשמים, לנשגב. היא הפכה, בדרך כלל, לאופן של הבעה אינדיווידואלית ואישית מאוד, ומטבע הדברים לא רק הצדדים העליונים שבאדם באים שם לידי ביטוי, אלא גם החלקים התחתונים והשליליים.

הדגם של בצלאל מציע עבורנו משהו משמעותי. אין הכוונה שיצירה ראויה היא רק יצירה דתית, יודאיקה. עלינו ללמוד מתפישת היצירה העולה בפרשיות המשכן, ולהרחיב אותה לכל תחום. יצירה בעלת ערך היא כזו שבה היוצר נושא עיניו לשמים, אך יוצר מתוכו, ובאמצעים של הארץ. אז יש איזון בין הפנימי לחיצוני, בין העליון והנצחי לבין הפשוט והארצי. וכך ספירות עליונות יכולות לשכון בתוך בד ציור או חתיכת חמר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 

 

 




[1] סיומו של המדרש דורש את שמו של בצלאל כמי שעמד בצל- אל וראה, כך מבין משה. ייתכן שמשה מבין את מעשהו של בצלאל לפי המושגים שלו. הוא "נאמן", כלומר : עושה באמת מה שמצווה אותו ה'. אבל בשביל בניין המשכן דרושה לא רק נאמנות. לבצלאל ישנן תכונות אחרות: חכמת לב לעשות ... וגם: לחשוב מחשבות. זוהי חכמה שאין למשה, ולכן הוא נכשל. כאן דרושה חכמת אדם ולא רק חכמת אלוקים. אופייני שבן שבט יהודה, בן חור, מייצג דווקא את הבחינה הארצית, המעשית, את היכולת ליצור כלי במציאות. זוהי בחינת "מלכות" כפי שקרויה בחכמת הסוד, הנתונה לשבט יהודה. משה רבנו, מייצג את הבחינה האידיאלית, השמימית, שהיא נאחזת במידת ה"תפארת" שהוא קשור בה.


 

 

בית המדרש