ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת שמיני - גילוי כבוד ה´ על המזבח ומות נדב ואביהוא

ע"י: הרב תמיר גרנות

מהי משמעות מותם של נדב ואביהוא? נראה שאין פרופורציה בין החטא לבין העונש. האם אכן מדובר בעונש, או שמא בתאונה? אם היתה זו תאונה, מה גרם לה לקרות?

א. משמעות התגלות ה' ביום השמיני

שאלת משמעות מותם של נדב ואביהוא העסיקה את כל הפרשנים, קדמונים כחדשים. הבעיה העיקרית היא היעדר פרופורציה, לכאורה, בין החטא לבין העונש. אמנם הכתוב מתאר את מעשיהם במילים "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" (י', א'), ואיך שלא נפרש את משמעות המילה "זרה" ברור שהם עשו שלא כדין; אולם, נראה שכוונתם הייתה טובה, וודאי שאין מדובר בחטא מן החטאים החמורים, כגון עבודה זרה וכדומה. אף על פי כן, הם נהרגו בידי ה' מיד, לעיני כל העם, בעיצומו של מעמד חנוכת המשכן הנשגב[1].

לשם הבנת מותם של נדב ואביהוא יש להבין את משמעות היום השמיני ומה שאירע בו, ובכך כבר עסקנו בשיעור על פרשת תצווה; מומלץ מאוד לעיין בשיעור עצמו[2], ואנו רק נצטט כאן (בשינויים קטנים) את מסקנות השיעור:

משמעות ההבטחה האמורה על היום השמיני "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה", בראשית פרשת שמיני (ט', ו'), היא שה' יתגלה לעיני בני ישראל על המזבח החיצון, בנוסף להתגלות ה' שהייתה כבר באוהל מועד (שמות מ', ל"ד-ל"ח). הוכחנו כי הביטוי "כבוד ה'" מתייחס באופן ספציפי לגילוי של אש ה', השוכנת בתוך הענן, ולפיכך ההבטחה ש"ירא אליכם כבוד ה'" משמעותה יציאה של האש החוצה, לעיני העם, מתוך המשכן בו היא שרויה בענן. הגילוי באהל מועד הוא פרטי מטבעו, ומיועד רק למשה ולאהרון. לעומת זאת, הגילוי על המזבח, הבא בעקבות קרבן, הוא שוויוני, מיועד לכלל ישראל ומתאים למדרגת כולם.

הכתוב בפרשתנו (בפרק ט') מפרש את מעשה ההתגלות עצמו בספרו כי ההתגלות על המזבח נעשתה על ידי שהאש יצאה ואכלה את העולה והחלבים שעל המזבח:

(כג) וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:

כיצד התגלה כבוד ה' על העם? על ידי המתואר בפסוק הבא:

(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

ב. פשר מותם של נדב ואביהוא

מקור וכיוון יציאת האש

השאלה ששאלנו על מותם של נדב ואביהוא נשענת על ההנחה שאש ה' שיצאה מן השמים פגעה באופן מיוחד בנדב ואביהוא, ואם כך - צריך לבאר מהו החטא החמור שגרם לעונש כל כך חמור. כך אמנם פירשו גם רבים מקדמונינו, אולם בעקבות הבנתנו את מצב העניינים עד כה, ובעקבות הרשב"ם[3], ניתן להציג תמונה אחרת, ובה השאלה מופרכת מעיקרא.

נעיין בסדר הפסוקים בפרקים ט'-י' בספר ויקרא המתארים את התגלות ה' ביום השמיני ונוסיף להם ביאור, עם ציטוט של רשב"ם במקומות הנצרכים:

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים:

אהרון עמד על המזבח; הוא נשא ידיו מזרחה, לכיוון העם, ואז ירד מהכבש לכיוון דרום (המזבח נמצא מול פתח אהל מועד; ממערב למזבח נמצא הפתח, וממזרחו עזרת ישראל, בה נמצא העם).

(כג) וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם...

מדוע משה ואהרון יחדיו נכנסו לאהל מועד? על כך עונה הרשב"ם: "להתפלל שתרד האש". אחרי העבודה דלתתא, הגיע העת שיגלה הקב"ה את אהבתו ורצונו מלעילא.

כדי שהמזבח לא יחצוץ בינם לבין העם, הם היו צריכים לעמוד ממזרח למזבח, כשפניהם מופנות מזרחה, כלפי העם, כדי לברכם.

ואז, בהפתעה:

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:

"לכל העם" - ולא רק למשה ואהרון!

 (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

יציאת האש אירעה כאשר משה ואהרון היו בצד העם. האש יצאה "מלפני ה'" כלומר מקודש הקדשים, וזוהי נקודה קריטית: כיוון שכבוד ה' כבר היה במשכן, הרי שאין לומר שהאש יצאה מן השמים, אלא מקודש הקדשים. הביטוי "לפני ה'" מכריע כדברינו, שכן בכל מקום הוא מתייחס למשכן ובאופן ספציפי לקודש הקדשים[4]. כיוון האש אם כן, לא היה אנכי, מן השמיים, אלא אופקי, וכך היה מסלולה: קודש הקדשים, מזבח הקטורת (שעומד מול הפרוכת מן העבר השני, במרכז האולם), פתח אוהל מועד, ולבסוף המזבח החיצון.

 

 

 

הסבר מותם של נדב ואביהוא

נמשיך לקרוא בפסוקים המתארים את מעשה נדב ואביהוא:

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאביהוא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:

נדב ואביהוא לוקחים אש כדי להקריב במזבח הקטורת. האש היא כמובן אש אנושית: הם אינם ממתינים לאש האלוקית, שהיא מטרתו של היום ושל כל התהליך, שהרי היא מגלה את כבוד ה'. ייתכן שהמעשה מבטא נסיון של 'קרוב הקץ' וחוסר רצון להמתין בסבלנות לגילוי האלוקי, ואולי אף לשם לשמים. בכל מקרה, החטא נובע מהקרבת קטורת על אש שלא כמצוות ה'; במקום שה' יתגלה, הם עושים מעשה אנושי.

 (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

הרשב"ם מפרש זאת כך:

והוא "ותצא אש" של פסוק ראשון[5]. ב' הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני ה' להקטיר קטורת לפנים תחלה, ופגעה בני אהרן שם ומתו, ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון, ותאכל את העולה וימותו לפני ה'. ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

ומשה מייד מגיב:

(ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

בשמות (כ"ט, מ"ג) נאמר לגבי ההתגלות במזבח החיצון "ונקדש בכבודי"[6] וכעת נאמר "בקרובי אקדש": "אקדש" כנגד "ונקדש", ו"אכבד" כנגד "בכבודי". כלומר, "על פני כל העם אכבד" משמע שה' יתגלה על ידי האש, שהיא כבוד ה'.

ההבנה שרק אש אחת יצאה, והיא זו שיצאה אל המזבח ובדרך הליכתה נגפה ושרפה את נדב ואביהוא, משנה את התמונה לגמרי. נדב ואביהוא נכנסו כדי להביא אש אנושית, בלי להבין שבכך הם פוגעים במשמעות העיקרית של המעמד; מה שקרה להם הוא תוצאה טבעית של ההתגלות, שהתרחשה על ידי אש: לפי דברינו, ובהשען על פירוש רשב"ם שמתיישב יפה עם מהלך העניינים הכללי, לא יצאה שום אש כדי לפגוע בנדב ואביהוא, אלא הם נפגעו באש שיצאה לאכול את העולה והחלבים על המזבח. מסלול ההליכה שלהם עבר במסלול יציאתה של האש - פתח אהל מועד ומרכזו. מתקבל על הדעת שהם היו יכולים להכנס פנימה באותה השעה משום שמשה ואהרון היו בצד השני של המזבח כשהם מברכים את העם, ופניהם כלפיו.

אם כן, מותם של נדב ואביהוא איננו עונש, אלא תאונה מזעזעת.

אולם, התאונה אינה מקרית - יש קשר אינהרנטי בין סיבת התאונה לתוצאתה: הסיבה היא לקיחת אש אדם בלא להמתין לאש ה', וזוהי, למעשה, החמצת משמעות המעמד. התוצאה היא שאש ה' שלא ציפו לה אוכלת אותם.

אמנם אין יחס פרופורציונאלי בין המעשה לבין התוצאה, אך כיוון שמדובר באירוע "טבעי" ולא בעונש, אין בכך קושי: גם מי שנרדם בעודו נוהג וחלילה נהרג בתאונה, אינו מקבל את ה"מגיע" לו[7], אך זו תוצאה טבעית של המעשה.

הסכנה שבהתגלות

יש דמיון רב בין המתרחש בפרשתנו לבין האזהרות הקודמות למעמד ההתגלות בסיני:

גם שם ה' התגלה באש (שמות ט', י"ח), וגם שם באו אזהרות רבות למניעת התקרבות לא רצויה: "הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקל ייסקל או ירה יירה..." (שם י"ב-י"ג). כפי שהסברנו לגבי נדב ואביהוא, משמעות הדברים איננה שה' יעניש את המתקרב, אלא שזוהי סכנה, והמתקרב למקום הסכנה עלול להיפגע.

המשמעות הדתית של התאונה המזעזעת קשורה נובעת מחסרון ביסוד היראה, שגם הוא מזכיר את מעמד הר סיני.. הקרבה לה' מעוררת שמחה וחדווה, אבל גם אימה ויראה. יש לדעת, כי המתקרב לשכינה ואינו מוכן או ראוי, עלול להינזק: "דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא ט"ז, ב'). הגילוי של השכינה באש מחזק את תודעת היראה: אש היא דין והדין מלמעלה מעצב את תודעת וחווית היראה מלמטה[8]..

בהפטרה של פרשת שמיני (שמואל ב', ו', א' - ז', י"ז) אנו קוראים על מות עוזה, שאירע מפני שהוא אחז בארון הברית כאשר הארון נפל. דוד מלכנו כועס שם (ו', ח') בצדק, ואינו מקבל את אי הצדק המשווע, הבולט במקרה זה עוד יותר מאשר אצל נדב ואביהוא, שהרי בנדב ואביהוא מדובר בחטא. התשובה, כמובן, איננה במימד המוסרי אלא במימד המטפיסי: הנכנס לאש נשרף גם כשכוונתו טובה. קירבת אלוקים פנים אל פנים - הורגת[9], וכך גם נגיעה ישירה בארון ה'.

נראה, כי משה רבנו מקבל בהסכמה את התנצלותו של אהרון ואת אבלו לאחר מכן, מפני שהוא תופס את האירוע כתאונה. לו היה כאן חטא הראוי לעונש, לא היה משה רבנו מגלה אמפתיה, כפי שהוא לא גילה במקרים אחרים כאשר הוא עמד מול חילול ה' או מרד. כאן הסיפור שונה, שהרי תאונה ראויה לאמפתיה, ולכן, אי אכילת החטאת על ידי אהרון מתקבלת באהבה: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י', כ').

גם הציווי שלא לשתות יין, המופיע מייד לאחר הסיפור, נובע מאותה תפיסה: שתיית יין כשלעצמה איננה איסור, והיא אף נתפסת כמעשה חיובי במקומות רבים[10]. אולם, השותה יין איננו זהיר, והוא עלול להסתכן ולהיפגע.

הגישה אל הקדש חייבת להיות ב"זריזות" מחד גיסא, וב"זהירות" - מאידך גיסא. הזהירות מבטאת את תודעת היראה. מותם של נדב ואביהוא הוא ביטוי קיצוני של תודעת היראה ושל גילוי הדין העצמי - אש. לא עונש, אלא הדין כאופן של התגלות, על כל המשתמע מכך.

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 




[1] אנו ננסה להבין את החטא תוך עיון לפי פשוטי המקראות. מטבע הדברים, לא נוכל לעסוק בכל שיטות המפרשים, והרוצה לעיין בהם - יבורך.



[3] עיינו בשיעור לפרשת תצווה.


[4] עיינו למשל ויקרא ד', ו, י"ז.


[5] כלומר של פסוק כ"ד בפרק ט': "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".


[6] בשיעור על פרשת תצווה הוכחנו שביטוי זה מתייחס דווקא לגילוי על המזבח..


[7] למען הסר ספק, איני מדבר כאן במישור של "כבשי דרחמנא" אלא על פי הנגלה בלבד.


[8] כך גם על פי תורת הסוד, ספירת הגבורה היא גם ספירת הדין והיראה, וכולם קשורים ביצחק אבינו.  


[9] "כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי", אומר יעקב אבינו בפליאה (בראשית ל"ב, ל').


[10]         עיינו למשל, בראשית כ"ז, כ"ה; תהילים ק"ד, ט"ו.


 

 

בית המדרש