ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ממכשול פיזי למכשול רוחני

ע"י: הרב יובל שרלו

איסור "ולפני עוור לא תתן מכשול" מהווה דוגמה לדרך הנפלאה שבה חז"ל מפתחים הוראה משפטית ממוקדת לכדי הנחיה כללית ורחבה.

אחת הדוגמאות הנפלאות להרחבתה של התורה, ולפיתוחה מהוראה משפטית ממוקדת ומצומצמת להנחיה כללית ורחבה נמצאת במעגלים ההולכים ומתפתחים של האיסור "ולפני עוור לא תתן מכשול". כבר הרב סמט הי"ו עמד על כך שאת הפסוק הזה אנו למדים בתורה שבעל פה בצורה ספיראלית. המשמעות המצומצמת שלו היא האיסור לשים מכשול בפני אדם שאינו רואה, שמא ייכשל בו ויפגע בעצמו; אולם ברור לכל כי אין מדובר רק בעוור ורק במכשול, ויש לפסוק הזה משמעות מעט יותר רחבה: אסור לתת מכשול פיזי בפני כל מי שאינו יכול להתמודד עימו בשל מרכיבי גופניותו.

אולם התורה שבעל פה לא נעצרה כאן. היא הרחיבה את האיסור ודיברה לא רק על מכשול פיזי אלא גם על מכשולים ברמות רחבות יותר: "...היה נוטל ממך עצה - אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר לו: צא בהשכמה - שיקפחוהו ליסטים; צא בצהרים - בשביל שישתרב; אל תאמר לו:  מכור את שדך וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלו ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו ? והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מא-להיך אני ה'" (ספרא). הלומד את הברייתא הזו חושף את העובדה כי מדובר בהרחבה יתרה של מכשולים. גם עצה רעה, בין אם היא נובעת מבורות, ועוד יותר כאשר היא נובעת מצרות עין ומניסיון להכשילו – היא שימת מכשול בפני עוור. המכשול כאמור אינו מכשול פיזי בלבד, כי אם מכשול בכל תחומי הקיום האפשריים. לא זו בלבד, אלא שלאור דברי חכמים התורה מבטאת את המודעות העמוקה לעובדה שלא ניתן למדוד בצורה משפטית האם אכן העצה כאן הגונה או אינה הגונה, האם מדובר בניסיון להכשיל או בטעות. על כן חתמה התורה את הפסוק במילים "אני ד'", שלדעת חכמים מבטאים באופן מתמיד את העובדה שזו מצווה הפונה לליבו של אדם, ועליו לעמוד מול מבחן יושרתו הפנימית, ולזכור כי מדובר בעניין שהוא מסור ללב.

ואפילו כאן לא נעצרה התורה שבעל פה. היא הרחיבה את תחום האיסור גם להכשלה בתחומי עבירה שבין אדם למקום: "תניא רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ? תלמוד לומר: "ולפני עור לא תתן מכשול..." (פסחים כב ע"א). ההרחבה היא גם לאיסור ההכשלה בעבירה, ומוטל על האדם להישמר מנתינת מכשול רוחני ומצוותי בפני חבירו.

המעגל הספיראלי של ההרחבה הזו מלמד אותנו שני עניינים. ראשית, הוא כמובן מדגיש שוב את העובדה שיסוד "לפני עוור" נעוץ בענייני בין אדם לחבירו, וזהו הבסיס לכל דבר הקשור בזהירות שלא להכשיל אחרים. צרות העין שלנו צריכה להיוותר במאבקים המידתיים הפנימיים שלנו, ולא להפוך להכשלת אחרים, בין בצורה פיזית ובין בעצה שאינה הוגנת. כמובן שהדבר מטפס גם לאיסור הכשלה בעבירה. שנית, הוא מלמד דבר מה עמוק על התורה בכללה. היא נועצת את דבריה בנקודה ממוקדת (מכשול פיזי בפני חרש), אולם לא נעצרת בכך. לא על עצמה באה ללמד, כי אם על התורה כולה באה ללמד. הפורמליזם הממוקד מתפתח וגדל לרוח התורה, ל"קדושים תהיו" שלה, לחובות עשיית הישר והטוב בכללותם, וכך היא מעצבת את פני המציאות כולה. 

 

 

בית המדרש