ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המדרגה הפשוטה

ע"י: אביעד קיצברג

הרמב"ם קובע שמשמעות החיים היא ידיעת אלוקים. הוא קובע שהמצוות הן רק אמצעי שמטרתו לבנות חברה צודקת וישרה שבה תהיה אפשרות להשיג את אלוקים, ומרמז בדבריו שישנן עוד דרכים חוץ מן ההלכה. רבים יצאו נגד אמירה זו של הרמב"ם, והיום כמעט אף אחד לא מקבל אותה. ידוע היום שדרכו של הרמב"ם לא אפשרית, כי לא ניתן להשיג את כל הידע שבעולם, וגם אם כן, אלוקים יישאר גדול מהשכל האנושי. בנוסף, רבים טענו כנגד הרמב"ם שהוא העמיד דת רק ליחידי סגולה, לשלושה או ארבעה אנשים בדור שיוכלו להשיג את אלוקים, וכל שאר האנשים אינם שווים.

למרות שדרכו של הרמב"ם נדחתה מכל וכל אני חושב שהרבה מן האנשים עדיין נדבקים בדרכיו ומאמנים באמונותיו. ההבדל היחיד בין רבים מן היהודים היום והרמב"ם הוא שהם החליפו את הידיעה של הרמב"ם בחוויה, את השכל ברגש, ואת הוודאות בתחושה. החסידות פיתחה את האמונה בכך שאלוקים נמצא בכל דבר, ולכן צריך לחשוף אותו בכל דבר- ״לית אתר פנוי מיניה״. החסידות קראה לאדם להרגיש בכל רגע ודבר בחיים את אלוקים, וטענה שניתן לחוות ולחיות באופן תמידי בהרגשת קדושה והתרוממות.

לאחר החסידות רבים אחרים שאפו למטרה הזאת, וקראו ללכת בדרך של הרגשת אלוקים.  הרעיון הזה התפתח מאד בעידן האקזיסטנציאליזם. רבים הרגישו בודדים בעולם וחיפשו את אלוקים. התפתחה ספרות שלמה שניסתה ללמד איך לחיות בהרגשת אלוקים תמידית, שקראה לחבר בין הקודש לחול, כך שכל מעשיך יהיו לשם שמיים. הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, השל ועוד, קראו לחיבור בין שמיים וארץ ולחיים של קדושה וקירבה. רבים מהאנשים שקראו את הקריאה הזאת, הפכו את המצוות לאמצעי על מנת להתחבר עם אבינו שבשמיים. וכך, מאז ועד היום, נקרא היהודי הפשוט להפוך את אלוקים לאהובה, ולנדוד אחריו ולחפשו כל עוד חיים בו.

איני מבקש לומר שהם טעו, שהם הלכו והוליכו שולל. איני בדרגתם, ואיני מבין את מה שהם רצו להשיג ולדעת. אבל אני חושב שיש מדרגה יותר פשוטה וראשונית, לפני הבקשה לחבר בין שמיים וארץ. היום אני, ורבים כמותי, מרגישים שהדת הפכה שוב להיות דתם של יחידי הסגולה שמצליחים לחבר בין מעשיהם לאלוקים, מכירים אותו בכל דרכיהם, שומעים את קולו בכל מעשיהם והולכים בקרבה ויראה בכל דקה ודקה. אני מרגיש שוב ושוב שהקריאה לפעול ולחיות בעולם ולהרגיש את אלוקים בכל מעשה גשמי אינה מצליחה להתגשם אצל רוב האנשים, ובמיוחד אצל הצעירים, שכבר אינם מרגשים בודדים. הם חיים בכפר גלובלי, עם מיליוני חברים בפייסבוק ואלפים בווטסאפ. אין רגע שבו הם נשארים בדד עם אלוקים. לא רק שהם כבר לא מרגישים צורך באלוקים, אלא שלמעשה הם כבר אינם יכולים לחוות. בגלל הטכנולוגיה הם יותר ויותר אטומים לחוויות ורגשות, הם כבר לא מרגישים, לא מתקרבים ולא שומעים את האל הגדול הגיבור והנורא.

הגיעה השעה להחזיר את המדרגה הפשוטה, להחזיר ליהודי הפשוט את חייו הדתיים.

נראה לי שהדבר הפשוט ביותר הוא לראות את אלוקים לא כאהובה וכאישה, אלא כבורא את כל העולמות, את כל היצורים ואת כל החיות, כמצווה את בני האנוש, ומעניק למעשיהם משמעות לנצחי נצחים. אנשים צריכים להבין שברגע שיש בורא לעולם אז אפשר להאמין שהעולם מתקדם בכיוון מסוים, לעבר קצה מסיום, ולשם אנחנו צריכים לפנות. ברגע שאנחנו יודעים שלא נבראנו סתם, שמישהו שם אותנו בעולם כדי לעשות ולשנות, אז אנחנו מודעים שגם אחרי הליכתנו יש לחיינו משמעות, יש לחיינו נצחיות. החיפוש של אלוקים צריך להיות לא בשביל קרבה וחוויה, אלא בשביל ידיעה.

האל רצה שהעולם ינוע לעבר כיוון מסוים, והאדם חטא ופשע, איבד את דרכו ועשה רק רע. האדם שיחת את הארץ ובנה מגדל בבל, עולם של שיעבוד וכפייה. האל החליט להתגלות לעולם ולצוות על עם מסיום להיות לו לסוכן, להביא לעולם מסרים דרכו ולהראות לעולם את הדרך לתקן. העם היהודי נבחר כדי להראות לעולם את הכיוון, כדי להזכיר לעולם שיש למעשים משמעות וכדי ללמד אותם מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון.

המצוות מתחלקות לשני סוגים: מצוות של תיקון העולם, מצוות ודרכים שאלוקים נתן לנו כדי שנוכל לתקן את המציאות וכדי שנדע מה טוב ומה רע. התורה היא אמצעי לבקרה לעולם, היא מביאה תמיד רעיונות וחידושים ומלמדת אותנו מה טוב בחיים.

החלק השני של המצוות הן המצוות שמקרבות אותנו לאלוקים. הן שם בעיקר כדי להזכיר לאדם הבודד שיש אלוקים, שהוא פועל לא ברשותו אלא ברשות אלוקים. היהודי מצווה לשנות ממעשיו, לקשור שרוכים בדרך מסוימת, לנטול ידיים וללבוש בגדים בדרך מסוימת, לעשות חגים ושבתות. בכל פעם שהוא נמנע מלעשות או עושה דבר בצורה שונה כי ההלכה מצווה- זה מזכיר לו את אלוקים. מזכיר לו שהוא נברא לשרתו, שהוא צריך לעבדו ולעשות כמצוותו, לתקון ולדרוש צדק ומשפט.

המדרגה הפשוטה היא תיקון העולם, שאליו אני יוצא עם הרגשת שליחות וידיעה שאני עושה את הדבר הנכון. האלוקים גורם לי לעשות ומראה לי את הדרך, דורש שאני לא אתעצל. שלוש פעמים ביום אני עוצר ושואל את עצמי, האם אני מתקדם היום לעבר הכיוון הנכון? האם אני שואף לגאולה ולישועה? האם אני נזכר שיש אלוקים? שאין בית מקדש והצדק לא קיים בחיים? לשם אני שואף, לשם אני רוצה להגיע. אני נזכר שאלוקים בשמיים מצפה ממני ומבקש, ועם זה אני פועל ומחדש ומתקן ובונה.

״סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.״

 

 

בית המדרש