ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ושכנתי בתוכם - חלק ב´

ע"י: הרב תמיר גרנות

נראה כי הברית המוזכרת בסוף פרשת בחוקותי, איננה במקומה. על איזו ברית מדובר? נראה שכל הפרשה מדברת על השלב של הר סיני ולא של ההליכה במדבר. מהו הקשר בין פרק כ"ה העוסק בדיני שמיטה ויובל, ופרק כ"ו העוסק בהבטחת שכר ועונש לקיום הברית?

א. פרשת בחוקותי כסיום של ברית

פרשת בחוקותי, הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, פותחת בנוסחה הכללית הבאה:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (כו:ג).

ובהמשך מוסיפה:

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי (כו:טו).

זו נוסחה דו צדדית בעלת אופי כללי, האופיינית לכריתת ברית. כלומר: לאחר שנמנו מצוות רבות, באים משפטים מסכמים המגדירים את השכר הראוי לעם אם יקיים את המצוות, כלומר: ישמור את הברית, ואת העונש לעם במידה שֶיּפר את הברית. שמירת החוקים והמשפטים זהה לפי המפורש בפס' השני לשמירת הברית, ולהיפך: אי שמירה היא הפרה.

ואכן, פרק כו כולל מסכת הבטחות לעם אם ישמור את הברית: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ" וכו', והוא כולל גם מסכת ארוכה של עונשים אם יפר העם את הברית: "אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת" וכו'.

ואכן הפרשיות הקודמות לפרשת בחוקותי מלאות בחוקים ומצוות. כלומר: ב"חוקותי" "ומשפטי" שהם תוכן הברית. כך שאין ספק שלפנינו נוסחת סיום כללית לברית. על הטיפוסיות של תבנית זו לברית נוכל ללמוד מהברית בספר דברים, תבניתה מסודרת ומושלמת. גם שם באות הבטחות של שכר ועונש בסוף הברית, במסגרת משפטי תנאי (דברים כ"ח), וקודמת להם מסכת ארוכה של מצוות.

אלא שההשוואה לספר דברים תלמדנו גם מה חסר בספר ויקרא. בספר דברים באות הברכות והקללות, שהן כאמור חתימה של ברית, לאחר תיאורו של טקס הברית העתיד להתרחש בהר גריזים והר עיבל.

כלומר: קודם מתקיים מעמד ברית, טקס, שהוא מאוחר לפרקי המצוות עליהם נכרתת הברית, ואחר כך בא הנספח הכולל את הברכות והקללות.

וכך הוא סדר העניינים בספר דברים:

1. הכרזה על הברית העתידה להיות: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה..." (דברים יא:כו).

2. תוכן הברית הכולל פרקי מצוות "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת" (שם יב:א).

3. טקס הברית הכולל את סיכומה : "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אלוקךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים" (שם כו:טז) ולהלן: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים..." (שם כז:יב).

4. נספח: שכר אם תתקיים הברית, והעונשים על הפרתה: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע... לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו..." (שם כח:א).

אם נשווה את המצוי בברית שבחומש ויקרא עם הברית המתוארת בדברים נמצא ששני מרכיבים חוזרים: 2 (תוכן הברית) ו-4 (נספח שכר ועונש), אך שניים חסרים: 1 (ההכרזה שזו ברית) ו-3 (טקס הברית עצמו). חסרון זה בוקע ועולה מתוך מבנהו של ספר ויקרא עצמו: כיצד זה ספר ויקרא מסתכם בפסוקי ברית אם אין הודעה על ברית ו/או מעמד ברית בשום מקום לפני כן?

פרק כו של פרשת בחוקותי נראה אם כן נעוץ במקום שאינו מתאים לו, מפני שהוא חותם ברית, שאין לה בספר פתיחה.

ב. בעיית מעמדה ומיקומה של הברית בפרשת בחקותי

ננסה להתבונן על מיקומה של הברית בפרק כו (בחקותי) במבט כללי יותר. פתיחתה של פרשת בחקותי אינה למעשה פתיחה של ממש, אלא היא המשך של דיבור: "....אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכו". אנו צריכים לאתר את ראשיתו ואת סופו. מבט מהיר יביא אותנו אל הפס' בראשית פרק כה (בהר) וסוף פרק כו (סוף הקללות):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ...

(כה:א-ב)

וכאן להלן מתגלגלים ענייני שמיטה ויובל והכרוך בהם, ובשום מקום אין נפסק הדיבור אל משה, ואין התחלה של חדשה של דיבור בסגנון: "וידבר ה'" וכדו'. כך נמשך הדיבור הרצוף עד סוף הקללות, ושם נאמר:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

שאלת רש"י המפורסמת: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" על הפסוק הראשון של פרק כה – ידועה. רש"י שואל: מדוע התורה מציינת דווקא את מצוות השמיטה כמצווה שנאמרה בסיני, כאשר כל המצוות האחרות בספר ויקרא נאמרו באהל מועד ("וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" ויקרא, א, א) ולא בהר סיני? ואולם ייתכן שנוסח זה של השאלה מסית את תשומת הלב משאלה אחרת, חשובה יותר על הפסוק, והיא: מה עניין הר סיני אצל אהל מועד? ונבאר דברינו: הבעיה שלנו ושל רש"י אינה רק בעיה של הופעת פרשת השמיטה, ואינה רק שאלת מיקומו של הדיבור. הרי אהל מועד עומד אותה שעה מתחת להר סיני. הבעיה היא בעיה כרונולוגית חמורה. כזכור, ה' הבטיח למשה בספר שמות שאם יבנו ישראל משכן הוא ישכון בתוכם, וִידבר עם משה מעל הכפרת בין הכרבים (שמות כה,כב). בניין המשכן הושלם, ואכן פתיחתו של ספר ויקרא מעידה: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". מאז מדבר ה' עם משה במשכן בלבד, ויש לכך גם משמעות מטאפיסית: הרי שכינת ה' שורה במשכן.

הפתיחה של פרשת בהר תמוהה מאוד, אם כן, מפני שמשמעותה היא שלפנינו פרשה הקודמת כרונולוגית לציוויים באהל מועד, והיא באה מהר סיני. מבחינה ספרותית המשמעות היא שזו פרשה השייכת לספר שמות, בו הציווי הוא מהר סיני, ולא לספר ויקרא בו הציווי הוא מאהל מועד. מדוע פרשה שלפי הנראה נאמרה למשה הרבה לפני כן (אי שם בין סיוון הראשון של מתן תורה לבין ניסן של חנוכת המשכן) נמצאת כאן בסוף הספר כאילו נשכחה במקומה, חלילה, וכעת היא מוכנסת פנימה רגע לפני סגירת הגליון...?

בעיה דומה קיימת ביחס לפרקים ה-ו של ספר ויקרא, הנחתמים במשפט הבא:

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:

אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לה' בְּמִדְבַּר סִינָי.

(ויקרא ז:לז-לח)

גם כאן התורה מעידה שמדובר בפרשיות שניתנו למשה עוד בסיני, לפני שהתחיל ה' לדבר עימו באהל מועד. כרונולוגית, הם מוקדמים, ואילו ספרותית הם מאוחרים. השאלה דומה: ממה נפשך, אם הפרשה מצד תוכנה ועניינה שייכת לספר ויקרא ולהתגלות באהל מועד, מדוע נאמרה כבר בסיני? ואם היא שייכת מצד תוכנה ועניינה להר סיני, מדוע היא כתובה רק בספר ויקרא הכולל את ההתגלות באהל מועד[1]?

ג. הזיקה בין פרק כה (בהר) לפרק כו (בחקותי)

שאלת רש"י מדגישה את העובדה שפרשת השמיטה של פרק כה נאמרה בסיני, ושואלת לפשר עובדה זו. אולם ניתוחנו עד כה מעלה שלא רק פרשת השמיטה לבדה, אלא פרשת הברית, ובעיקר: הברכות והקללות שבה, גם הן מסיני. כלומר: לפנינו יחידה אורגנית, שיש בה שני חלקים עיקריים:

פרק כה: דיני שמיטה ויובל.

פרק כו: הבטחת השכר והעונש לקיום הברית.

והיחידה הזו כולה מקורה בסיני.

מהי הזיקה בין שני החלקים שבגללה הם מופיעים כאן לפנינו כיחידה אחת?

התשובה לכך, לפחות ראשית התשובה, עולה במפורש מפסוקי הקללה:

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:

(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

 (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.

(ויקרא כ"ו).

התורה קובעת כאן שהמפתח לפיו נקבע גזר הדין של אורך שנות הגלות, קרי: העונש על הפרת הברית, הוא מספר שבתות הארץ שלא שבתה. למעשה, מוצגת גלות ישראל כתהליך של "ריצוי", בו הארץ מקבלת חזרה את חובה. היא מוכרחה להיות שוממה כדי שתרצה את השנים בה חיללו ישראל את קדושתה. זו אולי גם הסיבה שהקללה אומרת גם: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". איזו מן קללה זו? חז"ל פירשו כאן שהקללה כוללת גם ברכה, ואמנם מההיבט הריאלי אכן כך. אבל הסיבה הפנימית ל"מעין ברכה" זו היא שהגלות מתוארת כאן כתהליך שנעשה עבור הארץ, כאילו להשיב לה את כוחה הרוחני.

הזיקה הסמלית והמהותית לפרשת השמיטה, שאכן אינה מכונה שמיטה אלא: "שבת הארץ" כמו גם כאן: "שבתותיה", ברורה. שבת הארץ מבטאת את קדושתה, את היותה ארץ ה': "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה:כג). היא מדגישה את היותנו גֵּרִים בארץ, והארץ ניתנת לנו במסגרת קיום הברית: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם). היובל הופך את האידיאה המטאפיסית הזו לעקרון-על משפטי. הכל חוזר למקומו הראשון. אין קניין מוחלט. תפישה מטאפיסית ומשפטית זו היא בסיס הברית. הארץ אינה שלנו. היא נתונה לנו, כחלק מן הברית. אין כאן מובן מאליו. הפרת הברית, נובעת מדעה שגויה הארץ שייכת לנו בכל מקרה, ושהביטחון הארעי שלנו אינו מריבונו של עולם והארץ. הגלות מחזירה את הכל למצבו הטבע : הארץ חוזרת לבעליה הראשונים, ואז כמובן היא שובתת, כלומר: אין יד אדם נוגעת בה, ואנו נמצאים מחוצה לה, כדי שנוכל לקבל אותה מחדש כשכר על הברית, אם נהיה ראויים.

מתוך כך עולה, שאכן החלק העיקרי של פרשיה זו שנאמרה בהר סיני הוא הברית, ופרשת שבת הארץ נסמכה לה בגלל שהאידיאה שעומדת מאחורי מצוות שבת הארץ, של מעמדה האלוקי של הארץ, קובעת גם את תוכנן של הקללות בברית.

ד. למיקומה של פרשת השמיטה והברית בהר סיני

השוואה בין שתי הבריתות (דברים – שמות ויקרא)

בעיוננו בפרשת משפטים, הצבענו על כך שיש כאילו דילוג בין פרשת משפטים לתרומה, גם בגלל הקפיצה לרעיון המשכן שאינו עולה מתוך הפרשיות הקודמות, וגם משום שמעמד הברית במעמד מתן תורה חסר את הסיום האופייני של שכר למקיימיה ועונש למפריה, המאפיין כל ברית.

אם ניקח את הדגם של הברית בספר דברים כדגם מושלם, ונבחן מולו את המצוי בספרי שמות ו-ויקרא, נגלה דבר מעניין:






























הדגם השלם בדברים

שמות (מתן תורה)

ויקרא (כה-כו)

הכרזה על הקמה של ברית (פרשת ראה)

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי (שמות יט:ה)   

חסר

מצוות – תוכן הברית (פרשיות: ראה-כי תצא)

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וכו' (שמות כ'-כ"ג).   

(פרשת השמיטה ויובל ואולי גם פרקי המצוות הקודמים)

טקס הברית (הר גריזים וכו')

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית... (שמות כד:ט...)

חסר

שכר ועונש (ברכה וקללה)

חסר

פרשת בחוקותי


 

כלומר: בעצם מרכיבי הברית בשמות ובויקרא משלימים האחד את השני. כיון שמרכיבי הברית בויקרא התורה מעידה עליהם שמקורם בהר סיני, אנו רק צריכים לעשות צעד נוסף, ולהניח שבעצם מדובר כאן בברית אחת, שחולקה לשתיים מבחינה ספרותית, וזהו השחזור המוצע:

1. הכרזה על הקמה של ברית: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי (שמות יט:ה) .

2. מצוות – תוכן הברית : וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וכו' (שמות כ-כג)[2].

3. טקס הברית וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית... (שמות כד:ט...)

4. שכר ועונש (ברכה וקללה): פרשת בחקותי (וייתכן שפרשת בהר הכוללת את דיני השמיטה והיובל באה כפתיח).

כלומר: הברית המכונה ברית סיני או חורב [למשל: "מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (דברים כח:סט)] כוללת את המתואר בספר שמות מפרק י"ט עד כד, ואת הפרקים כ"ה-כ"ו של ספר ויקרא.

מצוותי= חוקותי ומשפטי

דומני, שתיאורטית ההצעה מתקבלת על הדעת. האם ניתן להצביע על נקודה כלשהי במהלך התיאור בספר שמות שם רמוז החלק החסר? ייתכן שהתשובה לכך חיובית:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

(שמות כד:ב).

הקב"ה מבטיח למשה שייתן לו בהר חוץ מלוחות אבן גם את "התורה והמצווה". כשאנו מתבוננים בהמשך הכתוב, אין אנו מוצאים לא תורה ולא מצווה אלא רק את הציווי לבנות משכן שאינו בכלל תורה ומצווה. מהי אם כן התורה והמצווה המובטחת? המפרשים שאלו והשיבו:

 ואמר ה' למשה סוק קדמי לטוורא והוי תמן ואיתן לך ית לוחי אבנא דבהון רמוז שאר פתגמי אורייתא ושית מאה ותליסרי פקודייא דכתבית לאלופיהון

(יונתן שם).

לפי התרגום יונתן הכוונה היא רק לעשרת הדברות שבהן רמוזות (או שהם כללֵי) שאר מצוות התורה כולן. מובן שפשט הכתוב הוא שהתורה והמצווה הם דברים נוספים על הדברות (וכך ביארו גם רס"ג ורש"י).

ראב"ע פירש:

ופי' התורה. תורה שבכתב. והמצוה. תורה שבע"פ כי כל המצות ניתנו למשה בסיני בימים שעמד בהר.

ראב"ע מפרש בעקבות חז"ל שהכוונה היא כללית ולא ספציפית, ובעיקר יש כאן הצהרה אמונית שהתורה כולה מקורה בסיני. הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה שלו ראה בדברי חז"ל אלה מקור למסירתה של תושבע"פ בהר סיני. אלא שלפי הפשט כל זה לא נאמר.

ננסה להבין את האמור על ידי ביאורם של המונחים: "תורה ומצוה".

נחזור לשם כך לכתובים בויקרא. הפסוקים בראשית הקללות אומרים:

אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם

לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי

(ויקרא כו:יד-טו).

עיון בפסוקים מלמד שהמונח מצוות הוא כללי, ולכן הוא בא במסגרת: לא תעשו את כל המצוות, והמונחים חוקותי ומשפטי מפרטים את המונח הכללי.

יש לשים לב גם לכך שבהרבה פסוקים המונח מצווה או מצוות מופיע לבדו כמונח כללי; והמונחים חוקות ומשפטים מופיעים כרגיל יחד, כצמד הכולל שתי קטגוריות שונות של מצוות.

נתבונן לאור מסקנה זו בפסוקי הסיום של הקללה:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה.

(כו:מו).

כיון שהוכחנו שחוקים ומשפטים הם מצוות במילה אחת, הרי כאילו נאמר כאן: אלה המצוות והתורות. יש בכך סיכום לפרשת הקללות, וכמובן הכוונה היא לכל המצוות והתורות שקדמו לפרשת הקללות, כלומר: לברית כולה. ועתה, אם נשווה את האמור בעליית משה להר בספר שמות, ואת האמור בסוף ויקרא, נמצא בהכרח שיש כאן חתימה מעין פתיחה:













שמות כד - פתיחה

ויקרא כו - חתימה

עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה...

וְאֶתְּנָה לְךָ...

וְהַתּוֹרָה

וְהַמִּצְוָה

בְּהַר סִינַי

אֲשֶׁר נָתַן ה'

וְהַתּוֹרֹת

הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים(מצוות)


סיכום הברית של שמות-ויקרא

המסקנה העולה היא שכוונת ה' כשהוא מזמין את משה היא ללמדו את פרשיות השמיטה והיובל, ואולי יותר מהן, אבל קודם כל הן, ואת נספח הברכות והקללות. מטעם שלא בארנו עד עכשיו, לא באה פרשה זו (ויקרא כ"ה-כ"ו) במקומה אחרי פרק כד של שמות, כפרשה החותמת את הברית (כמו פרק כ"ח של דברים) והיא נמצאת רק בסוף ספר ויקרא.

על המשמעות המטאפיסית של מה שהבנו כעת נעמוד עוד מעט. כעת אנו מבינים כבר שבאמת הברית בסיני היא ברית מלאה, שיש בה את כל המרכיבים, אלא שחלק ממנה מתואר בשמות, וסופה מתואר רק בסוף ספר ויקרא, אבל במקורו שייך הוא להתגלות בסיני, וכפי שביארנו.

כעת נציע את תשובתנו לשאלה מדוע הובא סיכום הברית רק בסוף ספר ויקרא:

התורה כוללת למעשה שלושה קבצים גדולים של מצוות :

1. הקובץ של ספר שמות שניתן בסיני (כ-כג).

2. הקובץ של ספר ויקרא שניתן באהל מועד (יח-כה).

3. הקובץ של ספר דברים שניתן בערבות מואב (יב-כו).

שאר התורה מכילה קובצי סיפור או רשימות היסטוריות, וכן חלק גדול העוסק במשכן ובעבודתו (סוף שמות ותחילת ויקרא, וחלק מספר במדבר).

הקובץ הראשון (של שמות) בא כאמור (ושוב ראה בשיעור על פרשת משפטים), כחלק מהברית בסיני.

הקובץ השלישי (של דברים) בא כחלק של הברית בערבות מואב.

הקובץ האמצעי, זה של ספר ויקרא, אינו שייך לכאורה לאף לא אחת הבריתות; שכן יש רק שתי בריתות, ושלושה קבצים.

העברת סיכום הברית ונספח הברכות והקללות לסוף ויקרא, מכניסה גם את הקובץ השני אל תוך ברית סיני. אמור מעתה: ברית סיני כוללת לא רק את המצוות בפרשות יתרו ומשפטים אלא גם את פרקי המצוות של ספר ויקרא. כלומר: מבחינה היסטורית אכן הברית כולה כולל פרקי הסיכום ניתנו למשה בסיני. מבחינה ספרותית ומשפטית העברת סיכום הברית אל סוף ספר ויקרא משמעותה שגם פרקי המצוות בויקרא הם חלק ממנה.

ואכן פתיחת פרקי המצוות בפרק יח בספר ויקרא מעידה שהיא מעין החתימה של הברית בפרשת בחקותי :

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:

(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אלוקיכֶם:

(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':

(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

(פרק י"ח).

הנוסחאות האופייניות: בחוקתי תלכו, משפטי תעשו, וכן האיום בכך שהארץ תקיא את העם, אופייניים לשונית ועניינית לפרק כו – לקללות. כלומר: התורה כוללת את כל פרשות המצוות שבחלקו השני של ספר ויקרא, במסגרת הברית החותמת אותו, דהיינו: גם קיומם או חלילה הפרתם הם חלק מהברית.

ה. החוליה המטאפיסית החסרה בספר שמות

שאלתנו העיקרית בדיון על מקומה של אידאת המשכן בספר שמות הייתה על הקפיצה הרעיונית שיש בין פרשיות יציאת מצרים שמניחות את התגלות ה' בסיני ואת הופעתו מהשמים אבל לא שה' שוכן בארץ, לבין פרשיות המשכן שמניחות את שכינת ה' במחנה ישראל, בארץ.

ברצוני לטעון כעת שלאור דברינו עד כה, ולפיהם יש לשבץ את פרקים כה-כו של ויקרא מיד אחרי פרק כד (הברית) של שמות, ולפני הציווי על המשכן, ניתן להצביע על החוליה הרעיונית החסרה.

על שמירת הברית מבטיח ה' לעם ישראל מיני טובין, כמו: פרנסה טובה, בטחון ושלום. אבל עיקר ההבטחה האלוקית בעקבות הברית טמונה בפסוקים האלה:

(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:

(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:

(ויקרא כ"ו).

יש כאן שתי הבטחות:

1. השראת שכינת ה' בתוכנו, בעם ובארץ.

2. ה' יהיה אלוקינו (ינהיג אותנו, יהיה הריבון שלנו) ואנו נהיה עמו.

בעוד ההבטחה השנייה עומדת בבסיס יציאת מצרים: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוקים" (שמות ו,ז); הרי הראשונה, כאמור, אין לה זכר בספר שמות עד הציווי על המשכן. אמנם, יש קשר בין ההבטחות שהרי השופט והמנהיג עושה זאת מתוך עמו. רק אם ה' יושב בתוכנו הוא מנהיגנו באופן ישיר. זו גם משמעות הטענה של ה' בעגל: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג:ג). אם ה' בתוכנו הוא גם מנהיג ושופט מיד, וזה יכול להיות גם לגריעותא, אם העם חוטא.

אם נמשיך על פי הנחתנו שפסוקים אלה בפרשת בחוקותיי נאמרו למשה בהר סיני, לפני בניין המשכן, הרי שיש כאן אמירה מפורשת:

אם תלכו בחוקותיי ותשמרו את הברית אני אשכון בתוככם. הבטחת השראת השכינה אינה תנאי לברית, ואינה בבסיסה אלא היא תוצאה שלה ואפשר לומר גם: גולת הכותרת שלה. אך מבחינת סדר הדברים הרי היא כמו ההבטחה לשלום או פרנסה: זו אינה מסגרת היחסים בין קוב"ה וישראל עמו, אלא התוצאה שלהם. הבטחתו של הקב"ה כאן שישרה שכינתו בתוכנו, מניחה את היסוד לרעיון שה' אינו בשמים והוא מתגלה מידי פעם בארץ אלא הוא יכול לשכון בארץ ממש - "משכני בתוככם" . זהו הבסיס המבוקש לרעיון המשכן. הציווי על המשכן סוגר את הפער בין ההבטחה על הברית שיכולה בצורתה להתממש רק בארץ, לבין המציאות של ישראל במדבר, מתחת להר סיני: ה' מבטיח שהוא ישכון בתוך העם גם בדרך, בינתיים, ולא רק כשיגיעו לארץ, אם יבנו לו משכן.

 

ו. סיכום

אם נסכם את הדברים תתקבל התמונה הבאה :

עבודת ה' במובנה הבסיסי אינה מחייבת שה' ישכון בעם. המודל המטאפיסי המוצע עד לפרקי הברית בשמות כד, הוא שה' נמצא במעונו בשמים, והוא מתגלה כשיש בכך צורך בארץ, או מנהיג אותנו על ידי שליח – מלאך. זה בדיוק מה שנאמר בפרשת מזבח אדמה (שמות כ') ובפרשת המלאך (שמות כ"ג).

עבודת אלוקים יכולה להיות מכוונת לשמים. זו עבודתו הדתית של כל עם, לא רק של ישראל. אלא שיציאת מצרים כוללת גם את רעיון הברית. משמעותו: ה' יהיה מלכנו: "אני ה' אלוקיכם", "אנכי ה' אלוקיך" כלומר: לכל עם יש מלך בשר ודם משלו, ואצלנו: "ה' מלככם" (דברי שמואל: שמואל א, ח). ברגע שהעם בא בברית ומקבל על עצמו: "נעשה ונשמע", יש בכך קבלה והזמנה של ה' למלוך בתוכנו. לכן, מיד אחרי טקס הברית ה' מבטיח שאם אכן הברית תקוים, הוא יכול לשכון בתוכנו, בארץ. בינתיים, אין בידי העם לקיים את הברית במלואה, שהרי אינם בארץ, ולכן אומר ה' למשה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כלומר: די בכניסה לברית כדי שה' יסכים להשרות שכנתו בתוכנו. כמובן, הפרתה על דרך השלילה תביא לביטול הברית. אך ביטול הברית אינו בהכרח ביטול כל יחס. ה' אינו מלכנו בפועל, הוא מנהיגנו בריחוק, על ידי מלאך. הוא לא שוכן בתוכנו, אך אנו עובדים אותו. האפשרות שתתקיים זיקה לא אידיאלית בין עם ישראל לקוב"ה, שלא לפי חזון הברית כאשר היא מופרת, קיימת כל הזמן. לכן, למרות שהאידיאל המבוקש הוא קיום הברית והקמת המשכן, יש חשיבות רבה גם למודל הדתי הבסיסי יותר, המבוטא על ידי הפסוק "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ:כ), וקשר בהנהגה של העם על ידי שליח: מלאך. זו הסיבה שלאחר חטא העגל אומר ה' שישלח מלאך, ולא שיבטל כל זיקה ויחס. הנהגת המלאך היא ההנהגה הבסיסית, מעין חוזה ללא נישואים, ללא קירבה; היא עלתה בראשית הדרך, וה' חוזר אליה לאחר החטא.

מבחינה היסטורית ורעיונית קודמת אם כן הברית וגולת הכותרת שלה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם" (ויקרא כו:יא), לציווי על המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה:ח), והיא נותנת לציווי על המשכן את הבסיס המטאפיסי והמשפטי שלו.

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 

 

 




[1]   נציין כאן שיש עוד פרק אחד בחומש ויקרא שמעמדו דומה – פרק כז, העוסק בענייני חרמות והקדשות. שם המצב הוא קל יותר, מפני שעצם הופעתו של הפרק אחרי פרק כו, כלומר: אחרי חתימת הברית, מעידה על כך שהוא נספח לספר, ואינו חלק אינטגרלי שלו. וראה הערה בסיכום.


[2]   יש להסתפק האם גם פרק כה של ויקרא הוא חלק מן הציווי שפרשת משפטים או עומד בפני עצמו, ולהלן.


 

 

בית המדרש