ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תלונות ישראל במדבר

ע"י: הרב תמיר גרנות

בספר שמות ובפרשתנו מופיעים שני קבצים של תלונות של בנ"י כלפי משה והקב"ה. מהם ההבדלים בין שני קבצים אלו? למה בחרה התורה לאסןף את התלונות יחד? האם יש קשר בין תלונות העם המופיעות בפשרה, לתלונות מרים ואהרן? על מה בדיוק מתלוננים בנ"י? כיצד מסבירים המפרשים את התנהגותו של משה בסיפור? האם זכיצד זה משפיע על מעמדו של משה?

השיעור מעט ארוך מהרגיל. עמכם הסליחה. מומלץ ללמוד  את פרקים י"א-י"ב בספר במדבר לפני העיון בשיעור.

א. הקדמה

נדודי ישראל במדבר לוו, כידוע, בלא מעט צלילים צורמים, שרובם קשורים לתלונות החוזרות ונשנות של העם ולעונשים שבאו בעקבותיהם. כך אומר במפורש משה: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים, ט', כ"ד). התלונות, ברובן, סובבות סביב נושאים חומריים (ובעיקר מחסור במים או דלותו של המזון), או שהן מתריסות כנגד ההנהגה וכנגד הוצאתו של העם ממצרים למדבר[1].

קובץ ראשון של תלונות מופיע בספר שמות מיד לאחר חציית ים סוף (פרקים ט"ז-י"ז), והקובץ השני מופיע בספר במדבר בפרקים י"א-י"ב. תלונות נוספות פזורות בהמשך ספר במדבר, אך הן בדרך כלל תלונות בודדות; כך ביחס לפרשת קרח (במדבר ט"ז-י"ז), פרשת מי מריבה (כ') וסיפור הנחשים (כ"א).

בנאומו בספר דברים חוזר משה רבנו ומזכיר בקיצור את פרשת התלונות (דברים ט', כ"ב) בלא להבחין בין הפרשיות השונות, וההקבלה בין שני קבצי התלונות הגדולים בשמות ובבמדבר בולטת לעין. ראשית, בעצם יצירתו של קובץ התלונות; אבל חשוב מכך - בשני המקומות עוסקת התורה בהרחבה בעניין השליו והמן (וכפילות הפרשיות והסתירות ביניהן יוצרת בעיות פרשניות קשות). ההקבלה בין שני הקבצים מסתברת גם על הציר ההיסטורי. פרשת התלונות הראשונה, של ספר שמות (על מים ומזון), היא תוצאה של פגישתם הראשונה של ישראל בקשיי המדבר: השינוי הגדול שעבר על העם ביציאת מצרים וראשית הנדודים יוצרים קשיים קיומיים שבאים לידי ביטוי בדמות תלונה. הפרשה השנייה, שבספר במדבר, ממוקמת גם היא בראשית המסעות, והפעם - בשעת עזיבת הר סיני ותחילת המסע לארץ (מיד לאחר פרשיית "ויהי בנסע הארון", במדבר, י' ל"ה-ל"ו). שבטי ישראל, שכבר התארגנו במבנה צבאי שהמשכן במרכזו (עיינו במדבר ב'-ג'), יוצאים לדרכם כעם; גם כאן מסתבר שהשינוי מחולל משבר. נזכיר שאף שמבחינה ספרותית יש מרווח של שני חומשים בין שני הקבצים של התלונות, הרי שמאז החניה תחת הר סיני לא נדד העם, ומנגד חלו בו שינוים מרחיקי לכת, עד כדי כך שהתחלת המסע  כעבור כשנה יש לראותה כשלב חדש.

למרות הדמיון שבין שני הקבצים, יש ביניהם גם כמה שינויים, ונציין כאן כמה מן הבולטים שביניהם:

א. בקובץ הראשון יש סדרת תלונות על מים (שמות ט"ו, כ"ב-כו; י"ז, א'-ז') החסרה בשני.

ב. בקובץ הראשון אין כלל ענישה בעקבות התלונות ורק בתלונת רפידים (י"ז, א'-ז') אנו מוצאים ביקורת; בקובץ השני מלווה כל תלונה בעונש.

הסיבה להבדל השני קשורה, לפחות בחלקה, להבדל הראשון: העובדה שבקובץ הראשון יש דגש על תלונות המים מבליטה את אופיין הקיומי, אך בקובץ השני מדובר כבר בתאווה[2] ולא בצורך קיומי. ועוד: כנראה שגם להבדל שבין הפעם ראשונה לפעם שנייה יש משמעות, שכן מה שלא נודע עדיין ביציאת מצרים עצמה - שיש בידי ה' לדאוג לכלכלת העם - כבר היה ידוע ב'יציאת סיני', וחלק מידיעה זו התגשם יום יום במן היורד; על כן, בקובץ התלונות השני מרובה מאוד מידת הדין[3].

האופי השבלוני של התלונות, מעורר את השאלה על משמעות תיעודם מעבר למסר הכללי אודות האופי המרדני של העם וחסדי ה' עימו. האם קובץ התלונות הוא עניין של נוחיות עריכה גרידא הגורמת לשיבוצן זו ליד זו, מקריות היסטורית שגרמה להתרחשותן התכופה או שמא הקובץ כיחידה ספרותית שלמה מכיל יותר מאשר את אוסף האפיזודות המסוימות שנתקבצו בו?

על מנת לענות על שאלות אלו יש לעיין בקבצי התלונות; נתמקד בקובץ התלונות השני, שבפרשתנו, ונעמוד על רובדי העומק של תיאור התלונות בקובץ זה. בניתוח התלונות נתרכז בעיקר בזיקות שבין התלונות השונות ובמרכיביהם המשותפים, ובתמונה הכללית המתקבלת מהצטרפות הפרטים[4].

 ב. מבנהו ותכניו של הקובץ בבמדבר

תיחום הסיפור - אחדותם של פרקים י"א וְי"ב

נחלק תחילה את פרקים י"א-י"ב ליחידות נושאיות מוגדרות[5]:

1. י"א, א'-ג': המתאוננים בתבערה.

2. י"א, ד'-י': תלונת הבשר בקברות התאווה.

3. י"א, י"א-ט"ו: תלונת משה על משא מנהיגותו.

4. י"א, ט"ז-י"ז: תשובת ה' לתלונת משה - מינוי הזקנים.

5. י"א, י"ח-כ': תשובת ה' לתלונת העם - ה' יתן לעם בשר.

6. י"א, כ"א-כ"ב: תהית משה על מקורות הבשר.

7. י"א, כ"ג: תשובת ה' לתהיית משה זו.

8. י"א, כ"ד-כ"ה: ביצוע מינוי הזקנים.

9. י"א, כ"ו-כ"ט: התנבאות אלדד ומידד ותגובת משה הסימפטית.

10. י"א, ל': חיתום ומעבר - האספות משה וזקני ישראל למחנה.

11. י"א, ל"א-ל"ד: ביצוע מתן הבשר ועונש העם המתאווים.

12. י"א, ל"ה: חיתום ומעבר: הנסיעה מקברות התאווה לחצרות.

13. י"ב כולו: תלונת אהרון ומרים על משה, ועונש מרים.

רציפותם העניינית של האירועים בפרק זה היא ברורה לעין, ולכן איני מחלק אותו ליחידות קטנות.

נפנה לעיון ראשוני במבנה הפרקים, ותחילה נעסוק בתיחום הפרשות:

אחדותו הסיפורית של פרק י"א היא ברורה. פרשת קברות התאווה נפתחת בפסוק ד' (יחידה מספר 1) ומסתיימת בסוף הפרק (יחידה מספר 11) - פתיחה בחטא וסיום בעונש. הכתוב יוצר מסגרת ברורה על ידי הצבת הפתיחה והסיום במבנה כיאסטי, בדרך של מידה כנגד מידה המגולמת בלשון ובעניין:

















תחילת הפרק (פסוק ד)

סוף הפרק (פסוקים ל"ג-ל"ד)

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה

כי שם קברו[6] את העם המתאווים

ויאמרו מי יאכילנו בשר

והבשר עודנו בין שינהם ויך ה' בעם


היחידה הראשונה (י"א, א'-ג') עוסקת אמנם בתלונה אחרת, אבל המעבר הוא רך מאד: אין תיאור של נסיעה בין המקומות כפי שיש בין שני הפרקים, והניסוח "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" מצביע על תכיפותם של האירועים או אפילו על היותם מקבילים, על ידי הייחוד של הנושא "האספסוף" ועל ידי השימוש בפועל "התאוו" בצורת עבר רגילה ולא ע"י ו' ההיפוך ("ויתאוו" וכו'). בנוסף לכך, יש להזכיר את העדרותה של "תבערה" מרשימת המסעות בפרשת מסעי (במדבר ל"ג, ט"ו-י"ח), עובדה המסייעת לסברה שכל האירועים התרחשו בבבת אחת.

השאלה העיקרית ביחס לתיחום קובץ התלונות היא על מעמדו של פרק י"ב. יש שקבעו את פרק י"ב כיחידה בפני עצמה - כך אברבנאל בין הראשונים, וכך י. מושקוביץ, למשל, בין האחרונים (דעת מקרא על אתר). כפי שיבואר בהמשך בהרחבה, נראה לי שפרק י"ב הוא חלק אינטגרלי של קובץ התלונות שבפרק י"א - הן מבחינה ספרותית והן מבחינת תכניו והמסר העיקרי שלו. התיחום הברור בין פרשת 'ויהי בנסוע' מחד גיסא (סוף פרק י' פסוקים ל"ד-ל"ו) ובין פרשת המרגלים מאידך גיסא (פרק י"ג), מצביע בכיוון זה, ומכריעים כאן המוטיבים והמילים היוצרים את המסגרת לשני הפרקים, ומותחים את עלילתו מראשית פרק י"א ועד סוף פרק י"ב:

א. הקובץ נפתח באש ה' הבוערת "בקצה המחנה" (י"א, א') ומסתיים במרים המוסגרת מעבר לקצה המחנה - מחוץ למחנה (י"ב, ט"ו).

ב. היחידה השנייה נפתחת באספסוף(י"א, ד'), שמשמעו (עיינו,למשל, אבן עזרא) מיני קהלים שנאספים - הכפלה של השורש א.ס.פ; היא מסיימת בשורש המנחה: "אחר תאסף", "והעם לא נסע עד האסף מרים" (י"ב, ט"ו-ט"ז). כלומר: אופנים שונים של האספות יוצרים מסגרת לשונית ועניינית לכל הקובץ.

ג. כאשר אנו מתבוננים מעט לפנים מן המסגרת אנו מוצאים את טענת "מי יאכילנו בשר" (י"א, ד') מהעבר האחד, ואת תחינת אהרון למשה המנוסחת בין השאר במילים "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו"(י"ב, י"ב) מן הצד השני. נסיונות רבים נעשו להסביר את הדימוי אותו נוקט אהרון, אבל אולי מעניינת במיוחד הנקודה שהוא יוצר הקבלה מפתיעה ל"מי יאכילנו בשר", הקבלה אשר בולטת דווקא מפני שאין זה ביטוי רגיל. אין אנו יודעים האם אלה מילותיו המדויקות של אהרון, כשם שאין אנו יודעים אם זו בדיוק הסיסמה בה השתמש העם בהפגנה שערך על המזון, אבל צורת הופעתם יוצרת אליטרציה[7] ברורה הקושרת בין ראשית הקובץ לסופו.

ד. עוד פנימה בתוך המסגרת אנו מוצאים את העם ש"בכה למשפחותיו איש פתח אהלו"(י"א, י'), ומנגד את אהרון ומרים המתלוננים על משה, היוצאים אל הענן העומד גם הוא "פתח האהל"(י"ב, ה'). גם כאן שאלו מפרשים על מטרת הוצאתם של אהרון ומרים מתוך אהל מועד אל פתחו (ראו רש"י הנוטה אל הדרש, ולעומתו חזקוני ורמב"ן ואברבנאל); ניתן להוסיף על דבריהם ולומר שלפחות מבחינה ספרותית יוצר התיאור הקבלה סימטרית בין העם הפשוט הבכה פתח אהלו על עסקי תאווה (עריות, לפי רש"י), ובין אהרון ומרים היוצאים מאהל מועד שהוא גם אוהלם במובן מסוים, וגם הם בוכים על עניין דומה, ככל הנראה (אולי גם עסקי עריות - אלה של משה או של עצמם [עיינו רש"י במקום]). אין צורך לומר שיש הבדל עצום בין התלונות, אולם נדמה שהכתוב בא להצביע דווקא על היסוד המשותף.

ה. לבסוף, נצביע על כך שהתורה מתארת את התלונות בדפוס החוזר על עצמו מבחינת השתלשלות האירועים ומבחינת הביטויים, ובהצטרף למה שכבר נאמר נדמה שגם בכך יש כוונה להצביע על המשותף:

 

עובר לעמ' הבא

 

 

 

 

 

 

 


















































 

פרק י"א -          תלונות העם

פרק י"ב - תלונת אהרון ומרים

תלונה

ויהי העם כמתאוננים (א').

ותדבר מרים ואהרון במשה (א').

ה' שומע

וישמע ה'(א').  

וישמע ה'(ב').

חרון אף

ויחר אפו (א').

ויחר אף ה' בם וילך (ט').

דפוסי העונש

ותבער בם אש ה' ותאכל (א').

והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג (י').

היכן

בקצה המחנה(א')

מחוץ למחנה(י"ד-ט"ו)

בקשה ממשה

ויצעק העם אל משה (ב')

ויאמר אהרן אל משה בי אדני (י"א).

תפילת משה

ויתפלל משה אל ה'(ב').

ויצעק משה אל ה'(י"ג).

מחילה

ותשקע האש (ב').

והעם לא נסע עד האסף מרים (ט"ו).


הזיקה בין תלונות העם לבין תלונת מרים ואהרון

בדברינו עד כה הצבענו על הקשרים ההדוקים שבין פתיחת קובץ התלונות ותלונות העם בפרק י"א, לבין סיומו בפרק י"ב בתלונות אהרון ומרים. הכתוב יוצר כאן מסגרת, ואנו נדרשים ממילא להמשיך להתבונן פנימה ולראות כיצד נקשרות היחידות השונות שבתוך המסגרת.

בסימטריה שבין תלונות העם לבין תלונות אהרון ומרים ניתן לזהות מרכיב של בקורת ומרכיב של שבח: בקורת - למרים ואהרון, שמתברר שלמרות מעלתם גם הם נתפסים לסוג של נרגנות וצרות עין, גם אם היא מעודנת הרבה יותר מתלונת העם הגסה; שבח - למשה רבנו, על כך שהוא ממלא את תפקידו באהבה גם בתלונות העם וגם בתלונות אהרון ומרים.

יש לשים לב לכך שהפועל ויצעק מחליף תפקיד: בתלונות העם הוא משמש בפי העם, הצועק אל משה שמתפלל כראוי. בתלונת אהרון ומרים משה הוא הצועק אל ה', ביטוי עז יותר מה"ויתפלל" הרגיל. החלפת הפועל מלמדת אולי על גודל מעלתו של משה, המוכן לצעוק לה' אף שהפעם התלונה מכוונת נגדו באופן ישיר. אם אנו צודקים ברגישותנו לתיאור תפילות משה ולהקבלה הקיימת כאן, הרי שהמסגרת מוסיפה נדבך חשוב לדיון הישיר המתקיים בפנים הקובץ לגבי מעמדו של משה ואישיותו, דיון עליו עוד נכביר מילים בהמשך.

חלוקת פרק י"א לשני סיפורי משנה

נתבונן כעת ביחידות הסיפוריות הפנימיות של קובץ התלונות.

כפי שניכר מיד, לפנינו שני סיפורים עיקריים: סיפור המתאווים, וסיפור תלונת אהרון ומרים. אלא, ששני הסיפורים הללו אינם מסופרים ברציפות, אלא הם נשברים בסיפורי משנה או בנאומים התופסים מקום חשוב לעצמם. סיפור המתאווים נקטע על ידי עניין מינוי הזקנים ובעקבותיו פרשת ההתנבאות של אלדד ומידד, ותלונת אהרון ומרים נקטעת על ידי נאום ה'  שעניינו מעלת נבואת משה בהשוואה לשאר הנביאים (עיינו לעיל בפרק ב' של העיון בחלוקת הפרקים). הקיטוע הבולט של הסיפור - במיוחד בפרשת המתאווים, אך גם בפרשה השנייה - גורם להרגשה ששיבוץ הקטעים הללו הוא מאולץ: מינוי הזקנים אינו נראה חלק אינטגרלי של פרשת התלונות. עדות מסייעת לכך היא תיאור העניין בדברים א' על ידי משה, שם מוזכר, לפחות ברמז, עניין מינוי הזקנים ביחד עם מינוי שרי האלפים והמאות על פי עצת יתרו, בלי לקשור אותו במפורש לפרשת התלונה של עם ישראל[8]. בולטת לעין גם העובדה ששני הרצפים הסיפוריים נשברים בדיון על נושא המנהיגות, ובעיקר על הנבואה של משה. הסיפור עצמו יוצר תיאור של השתלשלות אירועים המסבירה באופן סיבתי את מקומם של היחידות הקוטעות: סיפור מינוי הזקנים הוא תגובת ה' לתלונת משה, שהיא תגובה שלו לתלונת העם; סיפור אלדד ומידד הוא מעין סצנת משנה לפרשה העיקרית של האצלת הרוח שארעה אגב המעמד המרכזי, וכך גם נאום ה' בפרק י"ב על מעלתה של נבואת משה - יש לו מטרה רטורית ברורה, והיא הוכחת מרים ואהרון על טעותם בכך שאמרו "הלא גם בנו דבר ה'" (י"ב, ב') ובכך השוו שלא כדין את מעלת עצמם למעלתו של משה; אף על פי כן, דומני שהמשקל המאסיבי ששתי פרשיות אלה תופסות בתוך הסיפור המרכזי מצביע על כך שהכתוב מעוניין באמצעות הסיפור והנאום הארוך להאיר גם את הפרשה כולה, ואין כאן רק ניצול של הזדמנות סיפורית.

אנסה לפרק את הקובץ לגורמיו כדי להראות את הרצף ההגיוני של הסיפורים[9]:

סיפור א: יחידות[10] 1, 2, 5, 6, 7, 11, 12. יחידות אלה יוצרות רצף סיפורי פשוט, שתוכנו התלונה בקברות התאווה והעניינים הקשורים בה ישירות. בתוך קובץ זה כללתי גם את תהיית משה (יחידות 6-7), שהיא אינה חלק הכרחי של תבנית הסיפור, אבל היא משתלבת בו באופן הגיוני. וכך יראה סיפור זה:

א (יחידה 1 לעיל). י"א, א'-ג': המתאוננים בתבערה.

ב (יחידה 2 לעיל). י"א, ד'-י': תלונת הבשר בקברות התאווה.

ג (יחידה 5 לעיל). י"א, י"ח-כ': תשובת ה' לתלונת העם - ה' יתן לעם בשר.

ד (יחידה 6 לעיל) י"א, כ"א-כ"ב: תהית משה על מקורות הבשר.

ה (יחידה 7 לעיל). י"א, כ"ג: תשובת ה' לתהיית משה זו.

ו (יחידה 11 לעיל). י"א, ל"א-ל"ד: ביצוע מתן הבשר ועונש העם המתאווים.

ז (יחידה 12 לעיל). י"א, ל"ה: חיתום ומעבר: הנסיעה מקברות התאווה לחצרות.

סיפור ב: יחידות 3, 4, 8, 9, 10. יחידות אלה יוצרות סיפור נפרד, שראשיתו בתלונת משה עצמו, וסופו בתגובת ה'. וכך יראה סיפור זה:

א (יחידה 3 לעיל). י"א, י"א-ט"ו: תלונת משה על משא מנהיגותו.

ב (יחידה 4 לעיל). י"א, ט"ז-י"ז: תשובת ה' לתלונת משה - מינוי הזקנים.

ג (יחידה 8 לעיל). י"א, כ"ד-כ"ה: ביצוע מינוי הזקנים.

ד (יחידה 9 לעיל). י"א, כ"ו-כ"ט: התנבאות אלדד ומידד ותגובת משה.

ה (יחידה 10 לעיל). י"א, ל': חיתום ומעבר - האספות משה וזקני ישראל למחנה.

בשני הרצפים מתקיים מבנה שלם, שבראשיתו תלונה (של העם או של משה), בהמשכו מופיעה תגובת ה' ובסופו חיתום: יחידה 10 חותמת את הסיפור השני - הפסוק "ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" (י"א, ל'), חותם את סיפור הזקנים על ידי יצירת מסגרת עם תגובת ה' לתלונת משה "אספה לישבעים איש מזקני ישראל" (שם ט"ו). כיוון ההיאספות הוא נגדי, נקודה המצביעה על חזרה לנקודת המוצא ועל הסיום המעגלי: בתחילה נאספו הזקנים לאהל מועד, ועתה מסכם הכתוב בחזרתם אל המחנה מאהל מועד. יחידה 12 חותמת את הסיפור הראשון - דיווח על נסיעה מקברות התאווה הוא חתימה פורמאלית וברורה.

המבנה הכיאסטי של פרקים י"א וְי"ב

כאשר אנו מתבוננים בפרק י"ב, אנו מוצאים שגם הסיפור של תלונת אהרון ומרים עומד בפני עצמו ללא הנאום האמצעי, ונראה זאת באמצעות סידור שונה של הסיפור. הסיפור מופיע בכתוב כך:

1. "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (י"ב, ב').

2. "וישמע ה'" (שם).

3. נאום ה' "שמעו נא דברי..." (ו'-ח')

4. "ויחר אף ה' בם (ט')

5. "והנה מרים מצורעת כשלג" (ט')

לעיל הקבלנו בין תלונת העם לבין תלונה זו, הקבלה המצביעה על שימוש בדפוס קבוע; לו היה הכתוב שומר על הדפוס, הייתה הפרשה נראית כך:

1. "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (י"ב, ב').

2. "וישמע ה'" (שם).

3. "ויחר אף ה' בם (ט').

4. "הנה מרים מצורעת כשלג" (ט').

אולם, בתווך - בין שמיעת ה' לבין חרון אפו, שהזיקה הסיבתית ביניהם היא מידית - נמצא הדיון במעלתו של משה, דיון הנתון בתוך מסגרת:

 

 

הלא גםבנו דיבר(ב')       פה אל פהאדבר בו(ח')











 
   

 

 

והאיש משה ענו… (ג')   לדבר בעבדי במשה(ח')[11]    

החריגה המשמעותית מאד מדפוס התלונה הקבוע, והמסגרת הברורה שבתוכה נמצא הקטע המשני (פסוקים ג'-ט'), מצביעים על אופיו העצמאי של הדיון במשה. כך, מתקבלת הקבלה ברורה בין פרקים י"א וְי"ב, הכוללים למעשה ארבעה נושאים המסודרים זוגות זוגות:

(א) תלונת העם[12] וְ(ב) תלונת אהרון ומרים

(ג) האצלת הרוח והתנבאות אלדד ומידד וְ(ד) הדיון בנבואת משה.

בפרשנות הקלאסית מתקיימים הדיונים על פרשיות אלה בנפרד, ומצאתי מעט הערות על הזיקות שבין היחידות. אולם, נראה כי הפרשיות מקבילות אחת לרעותה - על התקבולת בין התלונות כבר הערנו למעלה; התקבולת בין היחידות (ג) וְ(ד) בנויה להערכתי במבנה כיאסטי:

א1. י"א, כ"ד-כ"ה: האצלת הרוח ממשה על הזקנים.

ב1. י"א, כ"ט: אלדד ומידד ותגובת משה הסימפטית. 

ב2.י"ב, ג': ההערה על ענוות של משה.

א2. י"ב, ה'-ט': נאום ה' על מעמדה הייחודי של נבואת משה.

האברים הפנימיים (ב1 וְב2) של התקבולת יוצרים התאמה ומלמדים זה על זה, שהרי ענוות משה (ב2) מתאשרת בסיפור על אלדד ומידד (ב1), בו מייצג משרת משה את העמדה המתבקשת מבחינת מעמדו הסמכותי של משה: "אדני (בדגש על המעמד) משה - כלאם!" (י"א, כ"ח), ואילו משה מגיב ברחבות לב: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים" (כ"ט), ומוחל על כבודו. האברים החיצוניים (א1 וְא2) יוצרים השלמה, שכן האצלת הרוח (א1) יכולה ליצור תדמית של פגיעה במעמד הייחודי של נבואת משה, ואילו נאום ה' (א2) מעמיד אותנו על ההבנה השלמה של העניין: יש אמנם נביאים אחרים, וגם הזקנים יכולים להתנבא, כדברי משה: כל מי שה' יתן רוחו עליו ראוי לנבואה; אלא, שכולם אוחזים בשיפולי גלימתו של משה ואינם מגיעים למעמדו.

דומני שקריאה כזו של פרקים י"א וְי"ב מאשרת את ההנחה שיש כאן תבנית סיפורית שלמה, שאבריה השונים מסבירים ומשלימים זה את זה ושאין לרדת לסוף משמעותם ללא ראיית התמונה השלמה.

נפנה כעת לדון בשאלות של סגנון הסיפור, וננסה לעמוד מתוכן על זיקות נוספות בין היחידות הסיפוריות.

ג. מלים מנחות ומוטיבים מנחים

בשר, אכילה ומשא כמילים מנחות

כידוע, כלי מרכזי להדגשה של מוקדים תוכניים או להעברת מסרים במקרא הוא השימוש במילה או פועל מנחה, השזורים בתוך מספר יחידות ספרותיות, או - כמו שאתאר במקרה שלנו - בתוך קובץ סיפורים אחד. כפי שהדגישו כבר פרשנים אחרונים, ערכה הפרשני של המילה המנחה או של המוטיב המנחה עולה ככל שהופעותיהם תכופות יותר, אבל בעיקר ככל שהן מוצבות בצמתים חשובים של הסיפור וכאשר הן מופיעות במקום או בביטוי שאינו מקומם הטבעי.

נתחיל בתופעות הפשוטות יותר:

הטיית המילה "רע" נמצאת ארבע פעמים ביחידות 1-3[13], וחרון אף ה' חוזר ארבע פעמים[14].

הופעת הביטוי "חרון אף ה'" כאן היא צפויה, שכן מדובר בחטאי העם, והביטוי חוזר לאחר כל תלונה: תלונת תבערה, תלונת קברות התאווה (גם בעת האכילה, ומכך משמע שהחטא הוא גם בתלונה וגם בעצם האכילה) ותלונת מרים ואהרון. רק בתלונה אחת הוא חסר - בתלונת או תהיית משה. חסרון זה יכול אולי לעזור להכריע בהתלבטות שכבר חז"ל נגעו בה לגבי תלונת משה - האם גם בה יש חטא? היעדרו של חרון אף ה' יכול אולי ללמד שאין כאן בקורת מצד ה'[15].

גם הופעת המילה רע בהטיותיה היא טבעית, שכן מדובר כאן במעשים רעים או במקרים רעים. אלא, שיש להדגיש גם את השימוש השנון שנעשה בה על ידי משה, וגם את היעדרה: משה משתמש פעמיים בשורש רוע כנגד פעמיים שהמילה מופיעה בפשטותה (רע), בתיאור חטאי העם. באמצעות השימוש במילה מודגש הרעיון שמנסה משה ללמד - רעתם של העם (זו הדתית והמוסרית) הופכת להיות גם רעתו האישית: "הרעת לעבדך", ואולי גם לרעתו של הקב"ה "ואל אראה ברעתך"[16]. היעדרה של המילה ניכר בתלונה האחרונה (ורק בה), של אהרון ומרים. ייתכן שיש בכך כדי להצביע על כך שאף שיש חרון אף מצד ה', הרי שאין מדובר ברוע מאותה איכות של חטאי העם, וגם התוצאה הסופית אינה 'רעה', שהרי מרים נרפאת מצרעתה[17].

מילה נוספת המשמשת כמילה מנחה היא המילה בשר, המופיעה שמונה פעמים בפרשיית התאווה[18]. השורש א.כ.ל. בהטיותיו השונות מופיע בדיוק עשר פעמים בכל הקובץ[19], מספר המצביע על שלמות. הפעם העשירית והאחרונה היא בביטוי של אהרון "ויאכל חצי בשרו", וכאן אין המדובר באכילה במובן הרגיל, אלא בבשר הגוף שנאכל ומתכלה; דווקא משום כך יוצר הביטוי מסגרת מעגלית לפעם הראשונה בה הוזכר הביטוי, "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה", שגם בה מופיע השורש א.כ.ל. לא במשמעותו הרגילה, אלא מדובר באש ה' האוכלת חלק מהעם. אם כן, ישנה הקבלה מפתיעה בין תלונת העם הראשונה לבין תלונת מרים.

חשיבות יתרה יש לחסרונו של שורש א.כ.ל. דווקא במקום שבו יש לצפות להופעתו במיוחד, וזאת בשעת ההתגשמות לכאורה של משאלת העם כאשר יורד השליו: אנו מצפים, לאור החזרה המרובה על תאוות האכילה שהעם, "יאכל" סוף סוף, ולא היא, שהרי "הבשר... טרם יכרת" (כלומר - לפני שניתן לדבר על אכילה, לפחות באופן סימלי), ואף ה' חרה בעם (י"א, ל"ג).

מטרת המילים המנחות "אכילה" ו"בשר" היא להדגיש את האופי החומרי והגס של תלונות העם, וכך גם לגנות אותה. בחזרה המודגשת של מילים אלו בדברי ה' (יא, י"ח) יש מידה גדושה של סרקאזם. רוצים בשר, בשר ובשר? ובכן - אכלו בשר! המסגרת של פרשת המתאווים, הפותחת בפסוק "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (י"א, ד') ומסתיימת בפסוק "ויקרא שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאווים" (ל"ד) מתמלאת, אם כן, באכילת בשר גדושה.

הדרישה לאכילת בשר הופכת עבור משה למשא שאינו יכול לשאת: השורש נ.ש.א הוא מילה מנחה נוספת, המופיעה שבע פעמים[20], שהוא גם מספר מושלם. חזרה זו מדגישה כי משא העם הבלתי אפשרי נובע מתביעתו חסרת הגבולות לאכילת בשר.

באופן יותר מדויק, ניתן להצביע על ההקפדה של הכתוב בחזרה על המילים המנחות: הן מתחלקות כמעט שווה בשווה (שלש וארבע) בין הופעתן במסגרת התלונות של העם ומשה (4 בשר, 4 אכילה וְ4 משא), ובין הופעתן בתגובת ה' (3 בשר[21], 4 אכילה, ו3 ְמשא).

רוח, מחנה ואסיפה כמילים מנחות

החזרה של המילים בשר ואכילה כמילים מנחות יוצרת ניגוד למילה מנחה אחרת - רוח, המופיעה שש פעמים[22]. הפעמים האחרונות בהן מוזכרת המילה הן פסוקים כ"ט וְל"ב:

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (כ"ט)

...

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה…(ל"ב).

הכתוב יוצר זיקה בין הפסוקים, ומעמיד רוח כנגד רוח, את פסוק כ"ט כנגד פסוק ל"א, וגם כאן הצורה היא כיאסטית:

 

א1. ומי יתן את עם ה' נביאים

ב1. כי יתן ה'

ג1. את רוחו עליהם

....

ג2. ורוח

ב2. נסע מאת ה'

א2. ויגז שלוים

הכתוב מעמת בין שתי ההופעות של הרוח: בשתי הפעמים היא באה מאת ה', אך פעם אחת לשם התנבאות ופעם שנייה לשם בשר (שלוים): בעוד שסיפור א' - סיפור התאווה - מונחה על ידי המילים "בשר" ו"אכילה", סיפור ב' מונחה על ידי המילה רוח; תאוות בשר מועמדת כאן מול 'תאוות הנבואה', שהיא גילוי של רוח ה', והאירוניה החריפה מושגת על ידי הסימטריה הנוצרת בין הרוח השורה על הנביאים לבין הרוח המביאה עמה את השליו.

האירוניה הזו מודגשת עוד יותר באמצעות השימוש במילה מנחה נוספת - "מחנה", החוזרת פעמים רבות בתוך מרחב סיפורי מצומצם[23], וגם כאן המבנה הוא מושלם: שלש פעמים מתנבאים אלדד ומידד במחנה, כנגדם שלוש פעמים נשטח השליו במחנה, ובתווך - פסוק המעבר: משה נאסף אל המחנה עם הזקנים (י"א, ל'). גם כאן מספר החזרות - שבע - מכוון ליצור שלמות סיפורית: רוח ה', שהיא המקור לנבואה, משפיעה לא רק על מי שנמצא באהל מועד אלא גם על מי שנמצא במחנה; וכנגדה, הרוח הממשית, הבאה מעם ה', גם לה יש כח להשפיע בכל המחנה, אבל בשר (שליו)[24]!

ההנגדה בין הופעת ה' על ידי רוח נבואתו לבין הופעתו על ידי הרוח המביאה את הבשר ותוצאותיה המרות, מושלמת על ידי השורש המנחה א.ס.פ., והוא בעל התפקיד הסמנטי החשוב ביותר בפרשה כולה; דומה שהתמונה האירונית מושלמת כאן על ידי השימוש החריף והניגודי בפעלים משורש א.ס.פ., המתארים את איסוף הזקנים לאהל מועד כדי להתנבא מצד אחד, ואת איסוף הבשר על ידי העם כדי למלא את תאוותם, מצד שני[25].

כפי שהזכרתי לעיל בדיון על המסגרת של הקובץ, השורש א.ס.פ. מופיע בפתיחה ובסיום של קובץ התלונות: בפתיחה (י"א, ד'): "... והאספסוף אשר בקרבו...".

בסיום (י"ב, י"ד-ט"ו): תסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים - אחר תאסף...עד האסף מרים.

בסך הכל מופיע השורש בהטיותיו עשר פעמים בכל הקובץ, ובונה את השלמות הסיפורית כך שסיפור התאווה נפתח בכל מיני נאספים שמתאווים, ומסתיים באיסוף הבשר; סיפור מינוי הזקנים קשור באספתם אל אהל מועד ו'בהתנבאו ולא יספו', ועונשה של מרים הוא עד איסופה מהסגרה.

הניגוד החריף בין סצנת ההתנבאות לסצנת הבשר מושלם על ידי הפסוקית "הבשר עודנו בין שניהם טרם ייכרת" (ל"ג), המציירת את הפיות מלאי הבשר בהיפוך לפיות המתנבאים שלמעלה (וכן בהמשך - "פה אל פה" [י"ב, ח']).

עוד יש לציין למילה סביבות המשלימה את פעלי האסיפה: משה אוסף את הזקנים סביבות האהל (כ"ד, כלומר אהל מועד) ואילו העם אוסף את השלו ושוטח אותו סביבות המחנה (ל"ב).

מילה נוספת שהיא מילה מנחה בקובץ הסיפורים היא המלה אהל[26], שגם היא חוזרת שבע פעמים בתוך הקובץ, ובחלוקה מדודה, כדי ללמד על הכוונה ליצור תמונה שלמה. על התקבולת בין שתי התלונות בפתח האהל והבקורת שיש עמה על מרים ואהרון כבר עמדתי לעיל. ההקבלה בין מעמד מינוי הזקנים והאצלת רוחו של משה לבין מעמד הנזיפה במרים ואהרון, ששניהם פתח אהל מועד יוצרת השלמה, שכן, כאמור לעיל, רוח ה' שמקורה באהל מועד היא מקור נבואת משה וממנו היא מואצלת הלאה, אבל אין בכך כדי לבטל את מעמדו הייחודי של משה. מעמדו העדיף של משה מודגש על ידי הוצאתם של אהרון ומרים מחוץ לאהל מועד והשארת משה בפנים תוך תיאורו כמי ש"בכל ביתי נאמן הוא" (ז'), כלומר מרים ואהרון יכולים לשמוע את דבר ה' כמו הזקנים שהועמדו סביבות האהל - שם בלבד הם מושרים מרוח ה' המואצלת על ידי משה (ראה על כך גם בדברי אברבנאל כאן), ורק הוא נאמן הבית. משה מועמד כאן כאבי הנביאים, פשוטו כמשמעו, כלומר כל הנביאים הם כמו ילדיו במובן זה שנבואתם תלויה בנבואתו[27].

ד. משמעויות ומסקנות

אחדות הפרשה

דומני שהקשרים המילוליים והתוכניים שתוארו לעיל מוכיחים את אחדותו של קובץ התלונות, שאינה צורנית בלבד, אלא יש לקרוא את הקובץ כסיפור ארוך שרק מתוך ראיית חלקיו כמרכיבים של תמונה שלמה ניתן לעמוד על משמעותו.

חלק מן המסרים מועברים על ידי יצירת ניגודים חריפים בין הסצנות השונות, וחלקם מושגים דווקא מתוך נקיטת אירוניה, לעיתים מרומזת, המושגת על ידי שימוש במילים מנחות בקונטקסט שונה, או על ידי רמיזות עדינות, ושדרכה מביע הכתוב בקורת או אשמה כלפי הדמויות הפועלות או שהוא משבח אותן. הכתוב אורג מסכת מורכבת של חוטים, עתים עבים ועתים דקיקים, המוליכה אותנו מראשית הסיפור עד סופו ממש, וכורכת את ההתרחשויות כולן תוך הערכת האירועים והדגשת המסרים שהם תכליתו של הסיפור כולו.

לנוחיות הדיון, אחלק את המסקנות העולות מהניתוח שלעיל לסעיפים שכל אחד מהם יעסוק בפן בודד של הסיפור, אף שחלק מההערות הספרותיות קשורות לכמה פנים  של הסיפור.

מהות החטאים

כזכור, כולל הסיפור ארבע תלונות: שתיים של העם, אחת של משה, ואחת של אהרון ומרים.

התלונה של משה אינה גוררת בעקבותיה חרון אף ה', ולכן יש להניח שאין לראות אותה כחטא (וראו עוד להלן). לגבי תלונת המתאוננים נחלקו המפרשים במהותה, ונראית לענ"ד דעתו של רש"י שאין כאן תלונה ספציפית, אלא העם רק חיפש תואנה. התלונה השנייה של העם קשורה בתאווה, וכך מורות גם המילים המנחות "בשר" ו"אכילה". התלונה השלישית קשורה לקנאת האחים במשה ולאי הבנה של ייחודיות מעמדו.

האם יש חוט משותף בין החטאים ומקורם? דומה שהתורה מצביעה על כיוון ההתפתחות של החטאים, מקצה המחנה פנימה, שהוא גם ממשי וגם סימבולי. מחנה ישראל הוא מחנה קונצנטרי, המסודר סביב מרכז. במחנה כזה יכול המרכז להשפיע על הפריפריה, אבל גם ההפך ייתכן: כאשר הקצוות יוצרים דינמיקה, מתגלגלת האוירה השלילית אל פתחי האהלים הפנימיים. חוץ המחנה מסמל את החומרי והניהיליסטי, חסר המידה וחסר הגבול. לכן, מקור החטאים הוא בהשפעת האספסוף על המרכז, בהשפעת יסודות פריפריים על בני ישראל, או בחוסר הבנה של חשיבות המרכז אצל אהרון ומרים. משה, בתלונתו, מבטא את חוסר יכולתו להשפיע השפעה מספקת שתגבר על היסודות השליליים. התיקון המהותי למצב נמצא ביצירת מרכז רוחני משמעותי, בדמות שבעים הזקנים, שמקור כוחם ברוח ה' המואצלת ממשה, ושדרכם היא אמורה להשפיע על המחנה כולו[28]. הניגוד בין הרוח, היוצרת מרכז רוחני, לבין תאוות הבשר, הבאה מן הקצוות, מובלט על ידי השימוש האינטנסיבי והקפדני במילים המנחות, כגון "אכילה", "רוח", "בשר".

פרשת אלדד ומידד מבליטה את האופציה ההפוכה לפרשת הבשר. אם התאווה שמקורה בקצוות ממלאת את המחנה בתלונות בשר, הרי שהרוח, שמקורה באהל מועד, מסוגלת למלא את המחנה בנביאים, כפי שבא לידי ביטוי במשאלת משה שיהיו אלדד ומידד דוגמה לעם כולו. ברור, אם כן, כי פרשת מינוי הזקנים אינה נמצאת כאן באופן מאולץ, והיא אינה רק היענות לבקשת משה שבמקרה הייתה בעקבות תלונת הבשר, אלא היא תשובה רוחנית וחברתית לכשלון החברתי והרוחני המתבטא בתלונות התאווה. אם התיקון קשור ליצירת מרכז רוחני, הרי שהשלמתו היא בענישה ובחיסול של הקצוות ולכן השליו נאסף סביבות המחנה, ובכך מושלמת התמונה המציגה את קצות המחנה כמקור לתאווה גסה ומופרזת שיש לחסלה.

שתי האופציות, החיובית והשלילית, מבוטאות בצורה שנונה על ידי היפוך התמונות בין פרשת אלדד ומידד לבין היחידה העוסקת בהורדת השליו. המבנה הכיאסטי, העמדת רוח מול רוח, סביבות מול סביבות, מחנה מול מחנה ואסיפה מול אסיפה, מבליטים בו בזמן את הדמיון שיש בין תהליכי השפעה שלילית לבין תהליכי השפעה חיובית, וגם את הניגוד החריף ביניהם. נדמה לי שבצו ה' "התקדשו למחר ואכלתם בשר" (י"א, י"ז) יש יותר מנימה אירונית; ההתקדשות קודמת למעמד דתי וטקסי, ולא לאכילה סתם (ראו שמות, י"ט, י' - "וקדשתם היום ומחר..." לפני מעמד הר סיני). מסתבר שיש כאן יחס אירוני לתאוות האכילה, והכתוב מייחס חשיבות טקסית למעמד האכילה כאילו שמדובר בזבח ולא באכילה סתם. כך משמע גם מהתיאור במזמור ע"ח בתהילים: "אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר" (כ').

פסוק המעבר בין שתי הסצנות מבשר בצורה נפלאה את היפוך המשמעות: "ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל": נחתם האירוע שמרכזו באהל מועד; האספה אל אהל מועד מסתיימת בהאספות חזרה. החזרה היא כמובן אל המחנה, אזור הביניים שבין המרכז הרוחני ובין החוץ התאוותני. השימוש בפעל "ויאסף" ובשם העצם "מחנה" קושר את שתי היחידות שכן אלה מילים מנחות, והפסוק כולו יוצר השהיה ומנקה את הבמה להתרחשות אחרת. הפסוק העוקב אינו ממשיך בתיאור סינכרוני של האירועים, שכן אז היה צריך להיאמר "ויסע רוח מאת ה'" (או "ויהי אחרי כן..." וכו'), אלא הוא יוצר מעין הקבלה כאילו שני האירועים מתרחשים במקביל: "ורוח נסע מאת ה'" - כבר נסע: תמונה מול תמונה, מרכז מול קצה, רוח מול רוח, תיקון מול עונש, ונבואה מול אכילת בשר.

לבסוף, נדמה לי, וכפי שהוסבר לעיל, שיש להבין את טעותם של אהרון ומרים בתוך מערכת מושגית זו. משה הוא המרכז, וממנו מואצלת הרוח. הוא ואהל מועד - חד הם. לכן, לא חלות עליו הקטיגוריות הרגילות - לא של הנבואה ולא של תביעות החיים הנורמליות, חיי המחנה, שאהרון ומרים, עם כל חשיבותם, הם חלק מהם. תמונת האצלת הרוח ותמונת אהרון ומרים הננזפים מחוץ לאהל שעה שמשה בפנים הן תמונות מקבילות, והן משלימות זו את זו. כאמור, ההקבלה מושגת על ידי עיצוב הרקע של הסצנות בהתאמה זו לזו. עונשה של מרים, כמו עונשם של המתאווים, מוכרח להיות קשור להרחקתה מחוץ למחנה, מעין תשובת המשקל לרצונה להידמות למשה.

התנהגותו של משה

נחלקו המפרשים ביחס להערכת פועלו של משה. שתי נקודות בעייתיות יש במהלך הסיפור: תלונתו החריפה של משה ופקפוקו ביכולת האלוקית לפתור את הבעיה. חז"ל קבעו שמשה חטא כאן אך לא נענש על כך מפני שהוא חטא בסתר, אך במי מריבה הוא נענש מפני שחטא בגלוי[29].

ליבי נוטה לדעה שאין כאן חטא של משה, וזאת משני שיקולים: האחד, שכבר הוזכר, הוא שאין כל בקורת ישירה על משה. חרון אף ה', שנזכר בכל מקום בקובץ התלונות, נעדר דווקא ביחס לתלונתו, ונראה שיש לכך משקל בהערכה אוהדת של משה. השני, שגם השיפוט המרומז או הסמוי הוא לטובתו של משה: הקב"ה אוהד את דרישתו להרחבת ההנהגה, והוא מגן עליו מפני בקורתם של אחיו. בסמיכות עניין לתלונתו ופקפוקו מודגשת דווקא מדרגת ענוותו היחידה במינה, ומעלת נבואתו שגם היא שונה איכותית מזו של שאר הנביאים.

מבחינת התפתחות הסיפור, תלונתו של משה רבנו מבטאת את חולשתה של מנהיגות מחנה ישראל להתמודד עם הכוחות השליליים הבאים מהקצה. הפתרון לא נמצא בהפחתת כוחו של משה - הוא נשאר מקור ההשפעה הרוחנית, ומכוחו ומסמכותו מתמנים הזקנים שאמורים להוות גורם בעל השפעה חיובית. מנקודת ראות זו, מהווים אלדד ומידד מבחן לכנות כוונותיו ומניעיו של משה. הבעיה היא, כמובן, שהם במחנה - התנבאותם יוצרת תחרות למשה, שכן לכאורה היא אינה תלויה בכוחו ובסמכותו. משה רבנו עצמו מכריע שכל עוד שמקור ההשפעה הוא רוח ה' היא חיובית, והיא אינה תלויה בסדר היררכי כלשהו. הכתוב מלמדנו שלא מעמדו האישי של משה הוא שמטרידו, אלא חוסר יכולתו להשפיע רוחנית על העם: כאשר נוצרת דינמיקה חיובית הוא מרוצה ממנה, בלי לתבוע את כבודו. הקביעה ש'משה עניו מאוד' היא מסקנה של תגובתו להתנבאות אלדד ומידד, והיא מהווה גם הערה שיפוטית הקובעת שתלונתו של משה אינה נובעת ממוטיבציות אישיות או מחולשה ורפיון ידיים, אלא מתסכול מהותי ביחס למצב העם[30]. לאור כל זאת נראה לפרש את תלונת משה כך: משה אינו מבקש מקורות למימון הבשר; "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי כבד ממני" יתפרש כך: כיון שתאוותו אינה יודעת גבול, הרי שאין לי כל דרך לפתור את הבעיה[31]. כך נסביר גם את פקפוקו: משה אינו מסופק ביכולת האלוקית לספק הרבה בשר; הוא מסופק ביכולתו של בשר, רב ככל שיהיה, לפתור את הבעיה. ה' אמר: "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (י"ב כ'), וזו מידה כנגד מידה: אתם מאסתם את ה' בגלל הבשר, ועתה תמאסו את הבשר בגלל ה'. משה מקשה: אם כדי לספק את גודל תאוותם אין די בכל הצאן והבקר שעל פני האדמה ובכל דגי הים, אזי גם מימוש של כל היכולת האלוקית לא יפתור את הבעיה. בהמשך מתברר שיד ה' לא תקצר, וזאת לא מפני שהכמות גדולה מכפי שיכול היה משה להעלות על הדעת, אלא מפני שמסה אדירה של בשר יורדת אל המחנה בבת אחת, והיא גם הסיבה למגפה שפרצה כעם, שלא יכול היה לטפל בכל הכמות של הבשר שנחתה עליו. כאז כן היום - תאווה שאינה יודעת גבול מביאה בסוף לחיסול עצמי.

מעמדו של משה

כפי שכבר כתבנו לעיל, דווקא במקום שנמצאים ביזור סמכות ואפילו כריזמה ממשה אל הזקנים, נמצאת הבלטת המעמד הנבדל של נבואתו[32].

פרשת המינוי נראתה ממבט ראשון תוצאה של תלונת משה, מעין סיפור אגב של הפרשה המרכזית; הנאום של ה' על איכותה הבלעדית של נבואתו נראה היה כיחידת משנה של הפרשה המרכזית - תלונת אהרון ומרים. אולם, העמדתן בסמיכות של שתי הפרשיות שבמוקדן משה, תוך יצירת מערכת הקבלות, מצביעה על כך שהכתוב מתכוון לעסוק בדמותו ובמעמדו של משה כתכלית לעצמה, ולא רק אגב ענייני התלונות, ודמותו מועלית כאן לפסגתה הגבוהה ביותר.

 

 




















*

*************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לתמיר גרנות ולישיבת הר עציון, תשס"ז

נערך ע"י צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

*************************************************************

*


 

 

 




[1]   מעשה העגל וחטא המרגלים הן פרשות מיוחדות ואינן בכלל שאר התלונות בעלות הדפוס הקבוע פחות או יותר, וגם תוצאותיהן היו מרחיקות לכת.


[2]   ראו: במדבר, י"א, ד' ורש"י שם פסוק א'. בכיוון זה פירש הרב יעקב מדן, "איפה ואיפה", מגדים י"ז, עמ' 82-86.


[3]   ראו אצל הרב מדן (שם). הוא תולה את בקשת משה לסיוע ואת מינוי הזקנים בהתנהגות העם בעת ירידת השליו. אולם, סדר הדברים בפרשה הוא הפוך, ולכן אף שיש קשר בין הדברים, נראה שהוא איננו קשר סיבתי ישיר.


[4] שאלות שונות שנידונו בין המפרשים ותפסו מקום מרכזי, כגון מהותה של התלונה הראשונה ("כמתאוננים", אופייה של הביקורת שהושמעה על משה בדבר האשה הכושית  או תיאורו של המן יידחקו לשוליים בשיעורנו, ויעלו רק בתוך ההקשר של התמונה הכללית. 


[5]   אנו נשתמש בחלוקת ומספור הנושאים מכאן ועד סוף השיעור, ולכן מומלץ להמשיך ולעיין בשיעור במקביל לעיון בחלוקה ובמספור אלו. 


[6]   לשון נופל על לשון ("קרבו" - "קברו"). על החשיבות של שורש ק.ר.ב. בפרשתנו עמד כבר ר' אביה הכהן, "למשמעותו של סיפור מקראי", דעות 2, עמ' 23-25. הוא מדגיש שם את המשמעות האירונית שיש להיפוך בין "בקרבו" לבין "קברו". משה יאמר בהמשך "העם אשר אנכי בקרבו" (י"א, כ"א), ואחר כך יוכיח את העם "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם" (כ'). להלן אעמוד על המוטיב המנחה של יחסים בין פריפריה למרכז בקובץ הסיפורים, שהשורש ק.ר.ב. קשור אליו גם כן. מכאן גם נובע הקושי של משה להתמודד מול העם, וכפי שכתב שם אביה הכהן: "העם אינו מרגיש את ה' כמי שעומד בקרבו, והחלל שנוצר מתמלא מאליו על ידי האספסוף".


[7] לשון נופל  על לשון.


[8]   א. הפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים, א', י"ב) קשור בודאי לפסוק "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה" (במדבר, י"א, י"ד) אצלנו, אך זהו קישור מרומז בלבד.

     ב. על הקשר בין דברים א' לבין פרשתנו ראה את דברי הרב י. מדן, שם, וראה גם את דברי נתנאל הלפגוט מגדים, כ, עמ'  103-105.

     ג. לעניות דעתי יש כאן מקרה קלאסי של שתי פרשות המייצגות בחינות שונות (פרשת יתרו ופרשתנו) וכתוב שלישי מפשר (בדברים), אך זו כבר שאלה מטא פרשנית, ואכמ"ל.


[9]   גם בהמשך השיעור נמשיך להשתמש במושגים "סיפור א" וְ"סיפור ב".


[10] על פי המספור שניתן למעלה.


[11] השינוי בסגנון מהפתיחה לסוגר נובע מהמעבר מסגנון תיאור אובייקטיבי של הכתוב עצמו, לסגנון סובייקטיבי ונמלץ מפי ה' על משה שדבריו מצוטטים בדיבור ישיר.


[12] אני כולל את פרשת התבערה בכלל 'תלונת התאווה' מן הטעמים שהוזכרו קודם לכן.


[13] "כמתאוננים רע באזני ה'" (י"א, א'), "ובעיני משה רע" (י'), "למה הרעת" (י"א), ואל אראה ברעתי" (ט"ו, ולדעת רש"י במקום יש לתקן כאן ל"ברעתם", או "ברעתך").


[14] "ויחר אפו ותבער" (י"א, א'),  "ויחר אף ה' מאד" (י"א), "ואף ה' חרה בעם ויך ה'…" (ל"ג), "ויחר אף ה' בם וילך" (י"ב, ט').


[15] עיינו על כך גם בפרק האחרון של השיעור.


[16] ראה סוף הערה 13.


[17] הצליל של המילה "רע" נשמע בתוך המילה: "מצורעת", כלשון נופל על לשון. ייתכן שכשם שהצרעת היא ענישה ברמה חלקית - "ויאכל חצי בשרו",  כלומר כמת אבל לא מות ממש, כך גם הרע נשמע כאן באופן מרומז, אבל לא רע ממש כרעה שבאה על ישראל.


[18] א. "מי יאכילנו בשר" (י"א, ד'),  "מאין לי בשר" (י"ג), "תנה לנו בשר ונאכלה" (י"ג) ואכלתם בשר" (י"ח), "מי יאכילנו בשר" (י"ח), ובשלישית באותו פסוק "ונתן ה' לכם בשר ואכלתם", "בשר אתן להם ואכלו" (כ"ב), "הבשר עודנו בין שיניהם" (ל"ג).

     ב. הפעם האחרונה בה מוזכרת המילה מקבלת משנה תוקף, כיוון שהיא מוזכרת לאחר שהכתוב הזכיר צאן ובקר (כ"ב), דגים (כ"ב), וְשלוים לא"-ל"ב).

     ג. לקמן נראה כי ייתכן ויש להשמיט את ההופעה האחרונה ממניין ההופעות.


[19] "ותאכל בקצה המחנה" (י"א, א'), "מי יאכילנו בשר" (ד')  "נאכל במצרים חנם (ה',) "תנה לנו בשר ונאכלה" (י"ג) "ואכלתם בשר" (י"ח) "מי יאכילנו בשר" (י"ח), ושוב פעם בשלישית באותו פסוק "ונתן ה' לכם בשר ואכלתם", "ואכלתם" (י"ט), "בשר אתן להם ואכלו" (כ"א),  "ויאכל חצי בשרו" (י"ב, י"ב).

     שימו לב לכיאזם בין המילים בשר ואכלתם בפסוק "...ואכלתם בשר...בשר ואכלתם" (י"א, י"ח).


[20] "לשום את משא העם" (י"א, י"א), "שאהו בחיקך" (י"ב), "כאשר ישא האומן (י"ב), "לא אוכל אנכי לבדי שאת" (י"ד), "ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" " (י"ז).


[21] פעם נוספת מופיעה המילה בשר בתיאור איסוף השלו: "הבשר עודנו בין שיניהם" (י"א, ל"ג). אפשר למנות פעם זו בכלל תגובת ה' ואז מתקבל שוויון במספר המופעים בין התלונה לבין התגובה - 4 בכל אחד. אולם, ייתכן שפעם זו אינה כלל מן המניין, שכן בכל שאר הפעמים נזכר הבשר רק ליד אחת משתי הפעולות אכילה או נתינה אך בפעם זו אין לא נתינה וגם לא אכילה. אם השערתי נכונה, הרי שמספר ההופעות של המילה בשר  הוא שבע, ויש כאן שוב הקפדה על מספר טיפולוגי.


[22] שלוש פעמים בקשר למינוי הזקנים: "ואצלתי מן הרוח" (י"ז), "ויאצל מן הרוח" (כ"ה),  וכן  "ויהי כנוח עליהם הרוח" (שם);  הפעמיים הבאות מופיעות בקשר לאלדד ומידד: ותנח עליהם הרוח (כ"ו), "כי יתן ה' את רוחו עליהם" (כ"ט), והפעם האחרונה היא "ורוח נסע מאת ה'" (ל"א).


[23] בסיפור אלדד ומידד: "וישארו שני אנשים במחנה... ויתנבאו במחנה" (כ"ו),   "מתנבאים במחנה" (כ"ז); בהופעה עצמאית:  "ויאסף משה אל המחנה" (ל');

     ובתוך סיפור אכילת השליו:  "ויטש על המחנה" (ל"א), "סביבות המחנה" (ל"א), סביבות המחנה (ל"ב).


[24] בקובץ התלונות כולו מופיעה המילה "מחנה" עוד ארבע פעמים: פעמיים בשתי היחידות הראשונות (י"א, א', ט'), במסגרת תלונות העם, ופעמיים במגרת עונשה של מרים (י"ב, י"ד-ט"ו). כאמור לעיל, הופעות אלה יוצרות מסגרת לקובץ כולו.


[25] בפרשת מינוי הזקנים הוא נזכר שלש פעמים: "אספה לי שבעים איש" (ט"ז),  "ויאסף שבעים איש" (כ"ד), "ולא יספו" (כ"ה); בפרשת הבשר נזכרו כנגדם גם כן שלש פעמים: "ויאספו את השליו" (ל"ב),  "הממעיט אסף עשרה חומרים", (ל"ב)  וכן "אם את כל דגי הים יאסף להם" (כ"ב); ופסוק המעבר: "ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" (ל').


[26] שלש פעמים בסיפור מינוי הזקנים: "ולקחת אותם אל אהל מועד" (ט"ז),  "ויעמד אתם סביבות האהל" (כ"ד), "ולא יצאו האהלה" (כ"ו); עוד שלש פעמים בסיפור תלונתם של משה ואהרון: "צאו שלשתכם אל אהל מועד" (ד'),  "וירד ה'…ויעמד פתח האהל" (ה'), "והענן סר מעל האהל" (י'); הפעם הנוספת היא בתוך תיאור תלונת העם "העם בכה למשפחותיו איש פתח אהלו" (י').


[27] לרעיון זה יש השלכה הלכתית חשובה בתורת הנבואה של הרמב"ם. לדעתו, התלות של שאר הנביאים במשה היא גם תלות סמכותית: לנבואתם יש תוקף רק מפני שכך נצטווינו בתורת משה, ולכן אין נביא רשאי לחלוק על נבואתו (הלכות יסודי התורה, פרקים ח'-ט').


[28] הרב מדן תיאר (שם עמ' 85-86) את מצב העניינים כך: העם התרחק מהר סיני שלושה ימים, הארון נוסע לפניהם שלושה ימים, ובתווך - במחנה, אין רוח, רק בשר. איני יודע אם הארון אכן היה מחוץ למחנה: הכתוב אומר "ובנחה (של ארון ה') יאמר…", וכן התגלות ה' באהל מועד היא מבין הכרובים. אולם, לעצם העניין, האווירה המתוארת היא כנראה זו שאפפה את המחנה.


[29] בין המגנים ראו למשל את שיטת ר' עקיבא שהביא רש"י בפס' כ"ב, ואת דבריו החריפים של ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער 75.


[30] נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר במדבר, עמוד 152, רואה את התנהגותו של משה ככשלון (תלונתו של משה) שהפך לנצחון (תגובתו לאלדד ומידד).

     אביה הכהן, במאמרו הנזכר בדעות, סבור שיש בפרשה בקורת על משה. הוא מודה בכך שהיא מרומזת בלבד, אבל מטעים שסיפור אלדד ומידד הוא בקורתי כלפי משה. לעניות דעתי, הערכתו זו היא תוצאה של ניתוח פרק י"א כיחדה סגורה. לפי דברי, שפרק י"ב הוא המשך הסיפור ושיש קשרים ענפים ותקבולות בין הפרקים, ההערכה משתנה. כידוע, שאלת תיחומו של סיפור היא גורלית לפירושו ולהבנת לקחו, וכפי שהטעים אוריאל סימון במאמר בקורת שכתב בתוך הספרות ב', 1970, עמ' 598-607.


[31] דברי ר' גמליאל בן ר' יהודה הנשיא (ראו רש"י על פס' כ"ג) קרובים לפירוש זה. לדעתו, כיון שהעם מחפש תואנה הרי שאין לדבר סוף. אני הדגשתי יותר את היסוד התאוותני, שהרי כידוע התאווה אינה כלי שניתן למלא אותו, אלא היא גדלה ומשתכללת ככל שמנסים לספק אותה.


[32] הרב  מדן (שם) רואה במינוי הזקנים הפחתה ממנהיגותו של משה. לעניות דעתי, וכפי שהוסבר גם בהערה הקודמת, מסקנת שני הפרקים היא שונה.


 

 

בית המדרש