ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת המרגלים כקו פרשת המים של התורה

ע"י: הרב תמיר גרנות

מהי מחלוקת התנאים לגבי חלוקת ספר במדבר לשלושה ספרים? מה משמעותה של פרשת "ויהי בנסוע"? מהי משמעותו של חטא המרגלים?

א. פתיחה

פרשת המרגלים היא קו פרשת המים של ספר במדבר, ומבחינות מסויימות אף של התורה כולה. חלקים מרכזיים של החלק השני של ספר במדבר נגזרים מחטא המרגלים, כגון חטא דתן ואבירם בפרשת קורח - "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, י"ד), המפקד השני (כ"ו, ב-ס"ג), שנצרך בגלל מות דור יוצאי מצרים (שם, ס"ד-ס"ה), ועוד, כפי שיתברר בהמשך. גם בספר דברים, בפרקי התוכחה והזכרון שלו, חווית הנדודים במשך 40 שנה תופסת מקום מרכזי ביותר (עיינו, למשל א', י"ט - ג, כ"ב). מכאן, שאין לראות את החטא רק כתאונה מצערת שעליה נענשו ישראל, אלא יש להבינו בהקשר רחב יותר, שהרי הוא משפיע על אופיין ותוכנן של פרשיות רבות בתורה.

 

ב. חלוקת ספר במדבר על פי חז"ל

פרשיית 'והי בנסוע' כספר עצמאי

חז"ל מציעים במסכת שבת הצעה מפתיעה לקריאת ספר במדבר. הגמ' דנה בהצלת ספר תורה מפני הדליקה בשבת, ומעלה את השאלה הבאה:

בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין?

(שבת קטו.).

כלומר - ספר התורה המינימלי הוא ספר בגודל של פרשת 'ויהי בנסוע' (י', ל"ה-ל"ו).

הגמ' בהמשך דנה בדעה שלפרשת 'ויהי בנוסע, למרות שיש בה רק שני פסוקים, יש מעמד של ספר תורה שלם:

תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה"; פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א') - אלו שבעה ספרי תורה? כמאן? כרבי.

(שם).

לדעת רבי, מטרת אותיות הנון ההפוכות שלפני ואחרי הפרשה היא לסמן אותה כספר בפני עצמו. אם כך, הרי שיש שבעה ספרי תורה, ולא חמישה, וספר במדבר עצמו מתחלק לשלושה ספרים: עד ויהי בנסוע, ויהי בנסוע עצמה, וכל מה שאחריה.

דעה זו צריכה כמובן הסבר, שכן היא נוגדת את כל מה שאנו יודעים על מבנה התורה, וכמו כן לא ברור מדוע יש לחלק בנקודה זו את מהלך ספר במדבר, שיש בו עלילה רצופה והגיונית, ולקבוע שכל מה שבהמשך הוא ספר נפרד. נשים לב, שלכל אחד מחומשי התורה עלילה עצמאית ומוגדרת:

בראשית עוסק בדמויות הבודדות שנבחרו על ידי ה', ורק בהן.

שמות עוסק בבניין עם ישראל, עד השלמת תהליך יציאת מצרים ובניין המשכן.

ויקרא עוסק בעיקר בנושאי המקדש והקדושה, ובכך הוא מובחן מחומש שמות, למרות שאין בו התפתחות עלילתית. במדבר עוסק בהכנות למסע ובמסע לארץ ישראל.

דברים הוא נאום הפרידה של משה, החלפת המנהיגות וכל הכרוך בזה.

פרשת 'ויהי בנסוע' נמצאת בדיוק בין סוף התארגנות המחנה והכנתו לבין המסע עצמו, ואם כך - מדוע לקטוע את ספר במדבר ממש באמצע העלילה, ומדוע מקבלים שני פסוקים מעמד של ספר? השיטה האחרת בברייתא, של תנא קמא, מתקבלת יותר על הדעת: זו פרשה בסוגריים, מפני שמקומה המקורי הוא אחר. אך לראות אותה כספר שלם? אתמהה.

החלק השני של ספר במדבר כהתחלה חדשה

דומני שמבט שני על שיטת רבי יכול לצייד אותנו בתובנה משמעותית על ספר במדבר כולו. אמנם, כפי שאמרנו, לאחר ההכנה למסע מופיע המסע, ומבחינה זו יש לפנינו רצף עלילתי ברור. אך מסתבר שרבי מעוניין להציע לנו מבט אחר על ההתרחשות של ספר במדבר. בחלקו הראשון של הספר מתארגן מחנה ישראל לדגליו בסדר אידיאלי - גם ברמה הארגונית, וגם ברמה המוסרית רוחנית: נקבע מקומו של כל שבט, תפקידיה של כל קבוצה, מעמדם של היחידים המיוחדים (טמאים, נזירים), ונקבעים גם סדרי התנועה והמנוחה של המחנה (פרקים א'-י'). מצוייד בתורה, במשכן, ומאורגן למופת - עם ישראל מוכן לצאת לדרכו.

והנה, עוד לפני שחנו בחנייתם הראשונה, מופיעות החריקות. וכפי שאנו יודעים גם מחיינו אנו - החריקות הראשונות מעידות הרבה פעמים על קלקול עמוק, שבימים הבאים עוד יופיע במלואו:

ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים....לתור להם מנוחה...

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה'...

ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה' .

(י', ל"ג-יא", ג).

זוהי החניה הראשונה המתוארת אחרי עזיבת הר סיני, וכבר מופיעים בה חטא ועונש כבד. ההתדרדרות מכאן היא ברורה וחד משמעית: כדור השלג לא ייעצר, והוא יתנפח בסיפור המתאוננים ובקברות התאווה (י"א, ד'-ל"ה), יגדל עוד קצת בסיפור מרים (י"ב א'-ט"ז), יגיעו לשיאו השלילי בחטא המרגלים (י"ג, א' - י"ד, ל"ח) אבל גם לאחר מכן ימשיך להתגלגל אל תוך חטא המעפילים (שם, מ'-מ"ה) וקורח (ט"ז, א' - ל"ה).

המסקנה המתבקשת היא חדה ומרה: לא היה רגע אחד של חסד בו הצליח מסעם של בני ישראל לקיים אפילו משהו מן ההכנות והתוכניות שליוו אותו ויצרו את הציפיות ממנו; כלומר - אף שהמסע היה, מבחינה אובייקטיבית, המשך להכנות שקדמו לו, הרי שמבט אל עומק ההתרחשויות מגלה ניגוד גמור בין מה שתוכנן לבין מה שאירע. במילים אחרות, פרקים א'-י' של ספר במדבר - ההכנות למסע, לא התממשו בפרקים הבאים, אלא להיפך: לפנינו אכזבה גדולה ומפח נפש. יתר על כן: מכמה בחינות, בחלק השני של ספר במדבר יש התחלה חדשה לגמרי, שאינה ממשיכה את ההכנות של החלק הראשון של הספר. ברור שחטא המרגלים, שגרם לגזירת הארבעים שנה, קטע את התוכנית וטרף את הקלפים; אך זו לא רק שאלה של פערי זמן, או של המעבר מדור האבות לדור הבנים. מכמה בחינות, המסע השני לארץ ישראל (בשנה הארבעים) שונה לגמרי מן המסע הראשון (לפני החטא): נזכיר, למשל, את המפקד השני, אשר מתואר בפרקים כ"ז-כ"ח, שעצם עריכתו, וחשוב מכך - תיאורו הארוך בתורה וההבדלים המהותיים שבינו לבין המפקד הראשון - מעידים על כך שהיה צריך להיערך וגם להכתב בתורה מפקד נוסף, שונה מן המפקד שנערך בשנה השנייה. המחשה נוספת להבדל הגדול שבין המסע בשנה הארבעים לבין זה שבשנה השנייה תתקבל כשניתן דעתנו למסלול השונה. המרגלים יצאו מקדש ברנע לתור את הארץ ועלו על הר הנגב לכיוון הרי יהודה - חברון (י"ג, י"ז, כ"א-כ"ב) כלומר התכנון הוא להיכנס מדרום ולהמשיך צפונה. זו אכן הכניסה הטבעית והקצרה לארץ ישראל כשמגיעים ממצרים דרך מדבר סיני. הכניסה בשנה הארבעים כללה סיבוב רציני מדרום, דרך אדום מואב ועמון - עבר הירדן - ולבסוף התרחשה ממזרח למערב, דרך יריחו (במדבר כ"א, ד', י' - כ"ב, א'). מדוע  יש הבדל בין מסלול הכניסה בפעם הראשונה לבין הפעם השנייה? מדוע לא נכנסו ישראל דרך קדש ברנע? באחד השיעורים הבאים אנסה להשיב לשאלה זו, אך מכל מקום ברור שהמסע השני איננו המשך של המסע הראשון, אלא יש לראותו כהתחלה חדשה לגמרי. גם החלפת המנהיגות ומסירתה ליהושע, נובעת ממרחק ארבעים השנים ומאופיו השונה של הדור ושל המסע.

אלה הם רק כמה היבטים של ההבדלים בין המסע בשנה השנייה לבין המסע בשנה הארבעים. בכל אופן, ברור שבספר במדבר אין רציפות עלילתית, אלא להיפך - יש משבר, קרע, והתחלה מחדש.

'הספר האידיאלי' ו'הספר הריאלי'

דומני, שזו הסיבה שהספר מחולק לשלושה ספרים על פי שיטת רבי. עשרת הפרקים הראשונים, עד פרשת 'ויהי בנסוע', מתארים את מה שיכול היה להיות: התוכנית, ההכנה והציפייה האידיאלית; מפרק י"א ואילך, אחרי פרשת 'ויהי בנסוע', אנו קוראים על מה שאירע בסופו של דבר, שאין בינו לבין מה שתוכנן, כפי שהסברנו, שום המשכיות.

ומהי פרשת 'ויהי בנסוע'? דומני ששני פסוקים אלו הם מעין נצנוץ של רגע אידיאלי, שלא היה לו המשך: לו היה הכל קורה על פי התוכנית, היה ארון ה' נוסע לפני העם מהלך אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע, ואז הם היו נכנסים לארץ ישראל מיד. זהו תיאור אידיאלי של תנועת המחנה כשה' מוביל אותו, מנצח את אויביו, ומנחה אותו למנוחתו. המרד והחטא של ישראל, ובמיוחד חטא הבטחון בה' במרגלים, גרמו להחמצת הזדמנות זו. במסע השני לא נמצא יותר תיאור כזה. ההתלהבות מההנהגה האלוקית התפוגגה אל תוך תלונות המתאוננים והמתאווים, ורפיון ידי המרגלים. פרשת 'ויהי בנסוע' נשארה מעבר לזמן - קיימת בנצח, אך ללא מימוש היסטורי משמעותי; לכן, היא בבחינת ספר בפני עצמו: היא לא היוותה המשך משמעותי לתוכנית המחנה בפרקים הקודמים, ולא הייתה לה משמעות לאחר חטאי העם. אם התורה הייתה מדלגת על תפילת משה, היינו יודעים רק את ההיסטוריה הריאלית שפניה עגומות. תפילת משה מספרת לנו כי יש גם הנהגה בה ה' מוביל את ישראל ומביס את אויביו, והכניסה לארץ הייתה יכולה להתרחש מייד מכוח הנהגה זו.

ג. משמעותו של חטא המרגלים

התכנון המקורי - כניסה מיידית לארץ

לאור מסקנותינו עד כה, עלינו להתבונן מחדש גם בספר במדבר, וגם ברעיון המדבר, שתופס בסופו של דבר מקום מרכזי מאוד בתורה. כיצד תוכנן המהלך של יציאת מצרים בראשיתו? נפנה לדברי ה' למשה בסנה:

(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

(שמות פרק ג').

לפי דברי ה' כאן, יציאת מצרים אמורה להוביל אל ארץ ישראל במהלך מיידי ללא הפסקה - אפילו מעמד הר סיני לא נזכר. הסיבה לכך ברורה: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו...", כלומר - הצלת ישראל והטבת מצבו כרוכים בכניסה מיידית לארץ ישראל.

בתחילת פרשת וארא, בהתגלות ה' השנייה אל משה במצרים, מתברר שיש לפחות תחנה חשובה אחת בה צריך לעבור לפני הכניסה לארץ ישראל:

(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹוקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’:

(שמות פרק ו').

לקיחת ישראל לעם וקבלת ה' לאלוקים על ידי העם יהיו אחרי יציאת מצרים והגאולה ולפני הכניסה לארץ ישראל. כלומר - הכניסה לארץ ישראל לא יכולה להתממש תיכף ומייד, אלא קודם לכן מוכרח עם ישראל להפוך לעם ולבוא בברית עם ה'. הכרח זה מקבל הרחבה מלאת משמעות במעמד הר סיני:

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי..." (שמות, י"ט, ה') כלומר - לקיחת ישראל לעם קשורה בשמיעה בקול ה', שמשמעותה קבלת מצוותיו: אם תשמרו את בריתי - אזי תהיו לי סגולה.

אלא, שעדיין נדמה לנו בשלב זה שיש כאן תהליך רצוף של התפתחות - החל בהצלה ובגאולה, עבור אל כינון העם והכניסה בברית עם ה', וכלה בכניסה לארץ ישראל. ובאמת, אם לא היה חטא המרגלים הייתה התורה מבחינת מצוותיה מסתיימת בפרשת בהעלותך, ואז הייתה הכניסה לארץ ישראל נשענת כולה על היסודות הרוחניים והמדיניים של יציאת מצרים והמדבר, כלומר: עם ישראל הוא עם רק מפני שה' גאלו ממצרים, חוקתו היא חוקה על-טריטוריאלית, מלכו הוא ה', השוכן בתוכו, קובע את חוקיו, ונלחם בשבילו. כיבוש ארץ ישראל – מלעילא לתתא (מלמעלה למטה), אפשר לכנות זאת: הגאולה האלוקית והתורה השמימית, תורת הר סיני - ישכנו וימומשו בארץ ישראל, ואז: "אם בחוקותיי תלכו... - "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו, א'-י"א).

כשלון קונספציית השלטון התיאוקרטי

אינני יודע אם הצלחתי בדברי עד כה להבהיר את המשמעות מרחיקת הלכת של מצב זה, ואנסה להסביר זאת בפשטות: התורה עד פרשת המרגלים חסרה לחלוטין מרכיבים של חוקה מדינית: אין בה ארגון משפטי-מדיני, אין שלטון אזרחי, אין חוקי צבא ומלחמה, אין התייחסות לסביבה המדינית, ואין גם התייחסות למעבר ממצב של נוודות וריכוז לאומי למצב של עם היושב בארצו רחבת הידיים מצד ההשלכות על המוסדות הדתיים ודרכי עבודת אלוקים. לשון אחרת: אין בה את פרשות ראה ושופטים, כלומר חסרה בה לגמרי החוקה המדינית המצויה בספר דברים.

מדוע לא ציווה ה' את ישראל על חוקה זו לפני כן, אלא רק בשנה הארבעים? האם אין כאן מרכיבים הכרחיים של ההכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל?

דומה כי הקונספציה הדתית המוליכה את המסע הראשון לארץ ישראל היא של שלטון אלוקי מוחלט (תיאוקרטיה): לא רק שלטון במובן המדיני, כי אם כל סדרי ההנהגה וההתנהלות במציאות ממשיכים לגמרי את תפיסת יציאת מצרים. דומה כי צבא ישראל, אשר מכינים אותו בראשית ספר במדבר, הוא צבא של תסי"ם[1], צבא על מדי א': דגלים, בתי אבות, סדר מופתי; ה' יפיץ את אויביו, ועם ישראל יבוא בעקבותיו בהדר ובחצוצרות.

חטא המרגלים חושף את כשלונו הכללי של המהלך הזה. מובן שזהו איננו חטא מקרי, ומובן שלא יעלה על הדעת שפרשיות התורה המרובות והמהותיות שבאות לאחריו לא היו חלק מספר התורה הנצחי אם יהושע וכלב היו מצליחים להטות את לב העם אליהם ועונש המרגלים לא היה מוטל על העם. עם ישראל איננו יכול להיכנס לארץ ישראל כהמשך ישיר ליציאת מצרים, להתגלות ה' ומתן תורה בסיני, וזהו הגילוי המהותי והדרמטי שבחטא המרגלים: כשם שחטא העגל חושף את הצורך האקוטי בתיווך בין העם לה' בדמות צדיק, נביא  כוהן ומקדש, והוא איננו כשלון רגעי בלבד, חושף חטא המרגלים את הצורך בקונספציה מדינית משלימה, השונה מקודמתה, שתהיה הבסיס לכניסת ישראל לארץ ישראל. זו, לדעתי, המשמעות העיקרית של תוצאת החטא: מי שיצא ממצרים לא ינחל את הארץ, בניגוד גמור לתוכנית האלוקית שהוצגה למשה, ובאין אפשרות לתקן מבחינה קיומית את סבל העבדות. יתר על כן: זו המשמעות הפנימית של האיסור על משה רבנו לבוא אל ארץ ישראל כמנהיגם של ישראל[2]: מנהיגותו ורוחניותו של משה צומחות מיציאת מצרים ומתן תורה, והן מבטאות את התנועה רוחנית של הופעה מלעילא - מבחוץ ומגבוה, אל תוך המציאות. אפילו במובן החברתי מנהיגותו של משה איננה צומחת מתוך העם: היא מחוצה לו ומופנית כלפיו. ארבעים הימים של עלייתו להר (שמות כ"ד, י"ח), קרינת עור פניו (שם, ל"ד כ"ט), היראה מגשת אליו (שם, שם, ל'), אהל מועד הפרטי שלו (שם, ל"ג ז') והיעדר ההמשכיות להנהגתו - כל אלה הם ביטוי לעליוניותה, ייחודיותה וגם, מצד אחר, לחסרון שיש במנהיגותו.

הקמת המנהיגות החדשה

המעבר ממשה ליהושע הוא, מבחינה זו, מעבר לקונספציה מנהיגותית אחרת, למנהיגות שצמחה בעם, של נשיא השבט הגדול - של יהושע. בספר במדבר נקשר איסור הכניסה של משה לארץ לחטאו במי מריבה; אולם, בריחוק של שנים, במבט מסכם, משה רבנו בעצמו מספר דברים אחרים על הסיבות בגינן לא יכול הוא להיכנס לארץ ישראל:

(לד) וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:

(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:

...

(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

(דברים פרק א').

ובתפילתו, עליה מספר משה בתחילת פרשת ואתחנן, הוא מתקן מעט ואומר:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

(דברים פרק ג').

בשני המקומות הללו, וגם על פי דברי התורה עצמה בפרשת וילך[3] אי כניסתו של משה לארץ אינה כרוכה בחטא הספציפי במי מריבה, אלא היא קשורה בעם ישראל ובמנהיגותו. בפרק א' של ספר דברים יש זיקה ישירה בין חטא המרגלים לבין איסור הכניסה, ושם משה מאשים את העם: "בגללכם"!. בפרק ב', בתפילתו, הוא כבר אינו מתנסח במונחי אשמה, אלא מבין שיש כאן סיבה פנימית: "למענכם".

חטא המרגלים הוא הסיבה והסימפטום לקרע שבין המהלך של יציאת מצרים ומתן התורה לבין הכניסה לארץ ישראל. הקרע אינו רק בזמן ובדור, אלא גם במנהיגות ובאסטרטגיית הכניסה לארץ. בהתאם לכך, חלקים שלמים בתורה הם תוצאה של קרע זה ושל הצורך לבסס את התורה על בסיס נוסף ושונה. לפני קדש ברנע לא כרת משה עם ישראל ברית נוספת, וייתכן שברית ערבות מואב (דברים כ"ח, ס"ט) באה לעולם רק כשנתברר שתורת ישראל ולאומיות ישראל אינם יכולים להופיע רק מלמעלה מבחוץ, אלא הם צריכים לצמוח גם מלמטה, מתוך הארץ ומתוך החיים הלאומיים הרגילים. לכן יש ברית נוספת, שבעיקרה היא ברית שמקומה בארץ ישראל - הר גריזים והר עיבל (שם, כ"ז י"א-י"ג), ולכן יש גם חוקה מדינית מפורטת וחוקי מלכות ומלחמה – רק בספר דברים.

כשלונו של המהלך הראשון של החלק הראשון של ספר במדבר הוליד את המהלך השני שנפתח כבר במחצית השנייה של הספר, ומגיע לידי שלמות בספר דברים.

 

 




















*

*************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולתמיר גרנות, תשס"ז

נערך ע"י צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

*************************************************************

*


 

 

 

 




[1]   תרגילי סדר - הצעדת החיילים על פי הקריאה "שמאל ימין שמאל".


[2]   אמנם, מבחינה מסויימת הנהיג משה את ישראל אל מבואה של ארץ ישראל, כלומר: אל עבר הירדן. בכך יש התחלה של תשובה על השאלה ששאלנו קודם ביחס לשינוי תוכנית המסע מהמסע הראשון לאחרון, ובעז"ה נרחיב בכך באחד השיעורים הבאים.


[3] "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אליי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים, לא, ב). 


 

 

בית המדרש