ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על המלחמה

ע"י: הרב יובל שרלו

בעקבות מבצע ´צוק איתן´, הרב יובל שרלו מציג את יסודות מוסר המלחמה.

מתוך תפילה עמוקה לנצחונם של חיילי צה"ל, בנינו ובנותינו, ולשובם בשלום לביתם, עולה בשורה גדולה לאומה הישראלית. אמנם, לא חביבין עלינו ייסורים – לא הם ולא שכרם. ואף על פי כן, אין אנו עוצמים את העיניים ממה שהם חושפים. והם חושפים את היסודות הבריאים של העם המיוחד שלנו, את עוז הנפש ומסירותה, את הסולידריות העמוקה, ואת הכוחות שגנוזים בנו. ולו רק נזכה שכל אותם אוצרות לא יעלו ויבואו בימי מלחמה בלבד, אלא ייוותרו בתוכנו ויקרינו על כל ההתנהלות שלנו. חיבוק ענק ומנחם למשפחות: למשפחות הנופלים; לפצועים ולסובבים אותם; לנפגעי הנפש, ולכל מי שמשלם את מחיר המלחמה.

בימים האחרונים עלו ניתוחים שונים הנוגעים לעמדות המדברות על מוסר מלחמה. כיוון שלא מצאתי את עצמי בהצגת האפשרויות השונות, אשמח אם תקראו את עמדתי בנושא זה, שאני נוקט בה כבר עשרות שנים, וזאת גם בשל האמונה העמוקה שלי שהיא מכוונת לדרכה של תורה, וגם בשל הכאב שלי שהבשורה העיקרית היוצאת מעולמה של תורה במצב המלחמה אינה עוסקת לעניות דעתי בתמונה התורנית הכוללת. חשוב לי להדגיש כי הדברים הוצגו בפומבי פעמים רבות, גם לציבור חילוני וגם לציבור אמוני. במאמר מסודר הם הוצגו לראשונה בגליון כתב העת של צהר (שחבל שאינו מופיע עוד)  במאמר 'שאלות על מוסר המלחמה', צהר, יא (קיץ תשס"ב), עמ' 104-97, ובויכוח עם הרב רוזן שנערך בגיליון הבא שכינה את הדברים "אפולוגטיקה שלא במקומה", וברוח דומה הם הוצגו באתר ישיבת פתח תקווה. אני מציג את הדברים בקיצור נמרץ (מבחינת ההיקף אפשר לכתוב אנציקלופדיה) תוך הפניות למקומות בהם הארכתי. אני מעריך כי מבחינה מעשית לא יהיה הבדל גדול במקרים המובהקים של איסור סיכון חיילנו למען הימנעות מפגיעה באויב, אבל נקודות המוצא השונות תבאנה להכרעות שונות במצבים של ספק:

ואלה העקרונות:

א.      יסוד המוסר המלחמתי הוא הניצחון על הרשע. באופן גלוי, אין אנו מוצאים בתנ"ך תביעות העומדות מחוץ להגדרת הניצחון המוחלט במלחמה. במלחמת שבעת העממים, מלמד הכתוב על תביעה להשמיד ולהרוג את גויי הארץ; במלחמת מדין מדבר הכתוב על מעבר במחנה השבויים והריגת כל איש יודעת זכר; הוא מדבר על הכרתת זרעו של עמלק; דוד המלך המכה את מואב מודד שני שלישים בחבל וממית אותם; הנביא מבקר את אחאב מלך ישראל על כך ששחרר את מלך ארם המנוצח ועוד ועוד. הצד השווה שבכל אלה הוא דרישה לניצחון במלחמה ללא עכבות. זהו העיקרון המוסרי ביותר הקיים – לעמוד לצדו של הצודק במלחמה ולפעול להכרתתו של הרשע.

ב.       אין לך דבר בתורה, זולת שתי הדיברות הראשונות, שאינו נמצא בתוך מערכת מצוות נוספות הקשורות בו, וממילא אין לך דבר בתורה שאין לך חובה לעצב את גבולו כראוי. זהו יסוד ההבדל בין שתי הדיברות הראשונות- שהן הערך המוחלט היחיד הקיים בתורה, ובין כל התורה כולה, שהיא נמצאת תמיד במצבים של הגבלות. המבקש מעט להרחיב על כך יוכל לעשות זאת כאן (מהמילים "דבר שני"), וזהו יסוד גדול בתורת ישראל. לפיכך לעולם צריך לבחון האם אנו נמצאים בגבול המותר והמצווה או חס ושלום בגבול האסור, והדבר נכון בכל עניין בתורה ובכל תחום.

 

מהם תחומי התורה בהם מצוות מלחמה גובלת, ומחייבת בירור היכן בדיוק עובר הגבול ?

ג.        שפיכות דמים: איסור שפיכות דמים בתורה נאמר כבר בפרשת נח, ונומק "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". יש חשיבות עליונה לפלפל בדעת הרמב"ם (לדוגמה) בנושא איסור הריגת גוי, אולם כל עמדה לא תוכל להתעלם מהעובדה שאיסור זה נטוע עוד לפני קיומו של עם ישראל, והוא אוניברסלי וכללי מכוח היות האנושות כולה ברואה בצלם אלוקים. מצוות מלחמה ומוסרה דוחה את איסור שפיכות דמים, במקום ובמצב בו הוא נצרך. אולם אם חס ושלום נוקטים בדברים שאינם חלק ממצוות המלחמה – נופלים חס ושלום באיסור שפיכות דמים החמור. על כן, יש צורך לדון בגבולות המלחמה כדי שלא ליפול בשפיכות דמים.

ד.       איסור הקפה מג' צדדים: כדי שלא להאריך אכתוב זאת כך: אם איסור זה נובע מהרצון למנוע שפיכות דמים מיותרת, ואם הוא נכון גם במלחמת מצווה – הוא מימוש של איסור שפיכות דמים, והוא חלק מדיני המלחמה בישראל. על כל זה כתבתי במאמריי הנ"ל.

ה.      מעמד המלחמה: ממשנתו של הרב ישראלי זצ"ל למדנו כי יסוד ההיתר לנקוט בכלל במלחמה נובע מהסכמת האומות שאלו הכלים בהם מוכרעים סכסוכים שלא מוצאים את הכרעתם בדרך אחרת. הלגיטימיות של המלחמה ככלי היא דרך ארץ של העולם. עובדה זו מחייבת כי המלחמה תתנהל לאור עקרונות היסוד של המתוקנים שבאומות. כמובן שאין להתייחס רק להצהרות אלא למעשים, ולא להתעלם מהציניות ומהצביעות, ומכך שפיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר, ואף על פי כן.

ו.        מצוות קידוש השם: מצוות קידוש השם וחילולו הם מהלכות יסודי התורה. מסיפור מסירת בני שאול ליד הגבעונים, ודברי הגמרא עליו ("מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיא") אני למד כי מצוות קידוש השם ומניעת חילולו מחייבים אותנו לעמוד בקריטריונים מוסריים המקובלים באומות, ואף למסור את הנפש על כך. בוודאי שיש להתחשב גם בחילוקים השונים בין המקרים (שם היה ארון קולט; שם דובר על שבועה; ועוד ועוד) אלא שבין בכוח חילוקים אלה לטשטש את העובדה שמניעת חילול השם הביאה את דוד להסגיר את בני שאול לגבעונים, ומקל וחומר אני למד שהתורה מזהירה לקדש שם שמיים גם במלחמה. הרוצה להרחיב בעניין זה יכול לקרוא במאמרי עקירת אות מן התורה מפני חילול השם, ושם גם הבאתי את הדיון שהיה בדבר על רקע הסכמי הנסיגה עם מצרים. אני סובר שיש להחמיר בנושא זה מאוד מאוד. כמובן שיש לדון היטב מהו קידוש השם, ולראות גם את הניצחון שלנו על המרצחים קידוש שמו של הקב"ה, ואף על פי כן – להבנתי שמו של ריבונו של עולם מחולל בגויים בשעה שנושאי דברו אומרים כי על פי תורתו – הכל מותר לעשות במלחמה.

ז.        הסכנות הרוחניות והמוסריות של המלחמה: התורה עצמה הזהירה מפני הסכנות של מחנה המלחמה. היא ציוותה "ונשמרת מכל דבר רע", ורמב"ן ביאר שחלק ממשמעותה של מצווה זו היא "...והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע" אדגיש שוב כי חובה זו אינה פוטרת ממלחמה ואינה  מונעת אותה. אולם היא מחייבת להתחשב בה כזהירות מכל מצוות התורה, ולהיזהר שמא אלימות יתר תעשה אותנו רעים (כמו גם שמא רחמנות יתר תעשה אותנו אכזריים).

ח.      המוסר הטבעי: אמונתי העמוקה היא שהקב"ה לא רק נתן את התורה, אלא גם ברא את העולם. הרגשות המוסריים שלי אינם קלקול, או התבוללות בעולם הנוצרי המאוס, אלא הם בבואה דבבואה של ההתגלות האלוקית שבלב כל אחד מאתנו. מהתורה והנביאים, חז"ל ובעלי המוסר, אני למד שיש לתת אמון במצפון הפנימי. לא זו בלבד, אלא שכל גיבורי המקרא, ללא יוצא מן הכלל, נהגו כך, והם מלמדים אותנו. בשעה שדומה היה בעיניהם שהציווי האלוקי מנוגד למוסר (כגון "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף") הם לא השתיקו אותו, אלא הנכיחו אותו מול ריבונו של עולם. כמובן שהם גם לא נכנעו לקול הפנימי שלהם, ולא הפכו אותו לעבודה הזרה החדשה. אמונתי היא שצריך לעשות עבודה גדולה כדי להפגיש את המוסר הטבעי שלנו עם דבר ד', אך בשום אופן אין להתעלם ממנו, ואין להפוך את "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'" לכלל הקורא לאדם היהודי התורני להתעלם מהמוסריות העצמית שלו.

למערכת השיקולים האלה לא הוספתי גם את הטיעון שהניצחון במלחמה אינו מתרחש היום רק בשדה הקרב, אלא גם בשדה התודעתי, וחלק ממצוות הניצחון במלחמה כוללת בתוכה גם את צורתה והיראותה (זה הבסיס להיתר שניתן לחלל שבת כדי להזים את טענות המרצחים על טבח שחולל צה"ל בג'נין). אלה שיקולים שאני סובר שיש להתחשב בהם, אולם הם לא רלוונטיים לדיון התורני דווקא.

 

כאמור בתחילת הדברים, אני מעריך כי בשעה שתעמוד שאלה מעשית של סיכון חיי חיילים מול שמירה על חיי אזרחים אויבים גם אם הם מחוץ למעגל הלחימה - לא תהיה מחלוקת מעשית שחייהם קודמים לחיי אויבינו. בכלל נראה לי כי אין הבדלים גדולים למעשה במקרים המובהקים. הדיון העיקרי הוא בשאלה האם צריך להכניס למערכת שיקולי האתיקה המלחמתית היהודית גם את השיקולים דלעיל, בקביעת המדיניות המלחמתית הכוללת. אמונתי העמוקה היא שריבונו של עולם ציווה אותנו ללכת בדרך זו, ולהתחשב גם בשיקולים אלה. אני אינני שותף לקביעות התורניות כי אין לשקול שיקולים אלה כלל וכלל, ואני מקווה כי גם אתם – הלוחמים – נושאים בשורה זו.

שמרו על עצמכם, היזהרו, אל תימנעו מלהפעיל את הכוח כשהוא נדרש, וכל זה במידה הראויה, בצורך האמיתי ובניסיון ללכת לאור העקרונות דלעיל. אוהבי חיים אנו, ומתוך אהבת החיים אנו נלחמים על החרות, על העוצמה, ועל הזכות לחיות חיים ארוכים ומשמעותיים.

בתפילה עמוקה לניצחוננו על אויבנו, לשיבת בנינו ובנותינו בשלום משדה המערכה, ולכיוון דרכנו לדרכה של תורה. 

 

 

 

בית המדרש