ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מכתב תגובה לדוד גרוסמן

ע"י: הרב יובל שרלו

תגובת הרב יובל שרלו לנאומו של דוד גרוסמן בכיכר רבין, מנחם אב תשע"ד.

(תמליל נאומו של דוד גרוסמן בYNET)

לדוד גרוסמן

שלום וברכה

 

 

אל מי בקשת לדבר אמש בכיכר ? אם בקשת לדבר אל מספר אלפים מצומצם של אנשים החושבים כמוך, ולקבע בכך את המסגרת אליה אתה דובר – הצלחת. כך אכן נראו דבריך: מקובעים, חד משמעיים, ללא בחינה מחודשת וללא ספק. נאום כיכרות טיפוסי. נאום התובע מהאחר את מה שהוא עצמו לא מסכים לעשות. לבחון מחדש את דרכו. אולם אם בקשת לדבר אל הציבור הרחב יותר, או לפחות אל אלה שמוכנים להקשיב לדבריך ולבחון את עמדותיהם מחדש – לא הצלחת. החמצת הזדמנות.

מה היה בדבריך שיצר את המחסום הגדול מלהטמיע אותם ? ראשית, אפשר לציין את המרחב הגדול שלא היה בו. דברת על הקשיים ועל הייאוש, והם הופיעו בדבריך פעמים רבות, ולשיטתך בצדק – אך לא דברת ולו מעט על הסולידריות ורוח האומה הגדולה שהופיעה בימים הקשים שאנו עוברים, ועל השותפות העמוקה שמתגלה בעם ישראל המפוצל והמפולג; דברת, וכנראה בצדק, על כך שאין פתרון צבאי לסכסוך הנורא הזה שבין שני העמים, או שלפחות הוא לא נראה באופק. אולם לא הסכמת לבחון בדבריך אפשרויות אחרות, מאשר לשוב על המנטרות הידועות של לשבת ולדבר על שלום, בהתעלמות מוחלטת מהניסיון שצברנו בשנים האחרונות; דברת על סימטריה מושלמת בכאב ובסבל בינינו ובין עזה, אך לא הסכמת להרים את האתגר המורכב יותר של מוסר מלחמה, צדק, והעובדה שמצד אחד עומדת קבוצה שחרטה על דגלה את הרצון להשמיד אותנו; דיברת בצדק רב על "כי מפלתו של השכן שלי היא לא בהכרח ניצחוני וטובתו של השכן שלי היא בסופו של דבר טובתי". אולם לא הקשבת כלל וכלל לעובדה שמשפט זה נאמר רק בצד אחד של הגבול. לא בשני צדדיו; אכן, אין מי שיסכים לחיות תחת מצור. אולם לא דברת על מה שלמדנו מהשימוש במשאבים שהחמאס זכה בהם בשנים האחרונות – לאן הלכו הכספים, ולאלו מטרות. 

אולם את עיקר החמצתך איני בטוח שאתה מסוגל לראות. זו ההחמצה שלך בדיבור כלפי פנים. כלפי העם שלך. ציינתי כבר למעלה את ההכרעה שלך שלא לציין את הרוח, העוצמה, המסירות, הנאמנות, הסולידריות וכדו'. איני חושב לרגע שלא חשת בהם, ועל כן מתייחס אך ורק לעובדה שבחרת כלל לא לציין אותם, כחלק מהמשוואה הכללית. שים לב כמה מילים בדבריך ייחדת לייאוש, לשנאה, לקרע ולמחילות הפשיסטיות, וכמה התעלמת מהעובדה שהיו תופעות רבות שבנו את הבית מחדש כשיקום מהדיכוטומיה שאתה חי בתוכה. בכך אטמת את אוזניי, ואני סובר שגם את אוזני אחרים, מלשמוע את דבריך. אני יכול להקשיב רק למי שרואה תמונה עשירה. לא חד ממדית. לא קנאית. לא קיצונית.

לא זו בלבד, אלא שאתה ממשיך לחיות בעולם הדיכוטומי שלך. אתה ממשיך לדבר בשפה של "הסבר אחד בלבד", לאמור: מי שחושב כמוך הוא רודף השלום, ומי שלא הוא מעדיף את "את הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות". ואילו את מי שסובר שהליכה בדרך שאתה מציע היא היא הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות, בתנאים גרועים בהרבה – אתה כלל לא סופר; לא זו בלבד, אלא שדיכוטומיה זו הופכת לפטאליות: "אנשים שהיו אמיצים דיים להיכנס לבתים ממולכדים ולמנהרות תופת. לשמוע איך הם מוכנים לקבל כגזירה משמיים שחייהם רק מושאלים להם עד מועד התשלום הבא". אוזניך אטומות מלשמוע את האפשרויות האחרות: שבחורים יקרים אלה רודפי חיים הם ורודפי שלום, ואינם מקבלים דבר כגזירה משמיים. הם רק חושבים אחרת ממך.

והדיכוטומיה ממשיכה גם בתיאור ה"שמאל החוטף". העולם מחולק אפוא לשניים: צד אחד במשוואה הוא "הלאומנות, הפנאטיות, הגזענות, פרצו בבת אחת, בלי שום בושה אל פני השטח, הם הצליחו להשליט במהירות במרחבים ציבוריים רבים את שלטון הדיקטטורה של הפחד". צד שני הוא אתה. צד אחד מואשם (ואם אתה צודק בעובדות – אזי בצדק מוחלט) ש"אף מילה אחת של גינוי לא נאמרה לא מפי ראש הממשלה, לא מפי אף שר בכיר". צד שני הוא כמובן נקי הכפיים ובר הלבב, אשר שמענו את מחאתו וקולו מול דברים שנאמרו על דוברי הימין ונציגיו החוקיים. איני רוצה להיכנס לבכיינות ולשאלה מי התחיל והאם זה סימטרי או לא. אני מציין בפניך רק את העולם המכוער של שחור ולבן שנאום כיכרות מלכד אותך בתוכו.

פסקת הסיום של דבריך היא שהייתה יכולה וצריכה להוביל אותך למקום אחר. אמרת, ובצדק, "אני מאמין שיש כאן עדיין מסה קריטית של אנשים, אנשי השדרה המרכזית הרחבה של ישראל, אנשים מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, אנשים מכל העדות, מכל שכבות העם, אנשים שסולדים כבר מאלימות ומקיצוניות, אנשים של חוכמת חיים וחוכמת פשרה, אנשים מתל אביב ומעופרה ומאשקלון ומירושלים ומסכנין ומבאר שבע, אנשים שעדיין מסוגלים להתאחד באופן מפוכח ובלי אשליות, סביב שלוש-ארבע נקודות של הסכמה. למשל, שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ושהיא מדינה דמוקרטית ושכל אזרחיה שווי זכויות לחלוטין ושהיא תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה. שלוש-ארבע נקודות שהן לב העניין, מין מבחן כזה שעל פיו יגדיר כל אזרח ישראלי לעצמו היכן הוא עומד, לאיזה מחנה הוא באמת שייך".

אלא שדבריך שוב היו חסרים. לו היית מוסיף לנקודות גם את הצדדים הנוספים של המטבע; גם את הנכונות לעמוד בנחישות ובעוצמה על עמדתנו הציונית, ואת היחס שלנו לארץ ישראל; גם את תמונת המצב האמיתי של האויבים הסובבים אותנו, "באופן מפוכח ובלי אשליות"; גם את ההתגייסות הלאומית לפריפריה במובן הרחב שלה – היית פורץ את גבולות הציבור המצומצם אליו דברת. אז גם היית מוצא בני ברית ושותפים במאבק על חופש הביטוי ונקיות השיח הציבורי; לרגישות כלפי מצבו המורכב והמסובך של הציבור הערבי במדינת ישראל; למאבק שנועד לגאול את אלה שהשחיתות השלטונית והאטימות החברתית פגעה בהם; בחיפוש אחר דרך לעצור את שפיכות הדמים הנוראה המתחוללת באזורנו,ולהשיב את המילה "שלום" למעמדה הראוי, ולא כפי שהיא מגויסת היום למניפולציות פוליטיות, ועוד ועוד. אלא שאתה בחרת ללכת בדרך אחרת, ועוד נאלצת לומר דברי אשליה עצמיים: "אתם רבים מאוד, אנחנו רבים מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו, ממה שהאמנו". חבל

 

בכאב גדול

יובל שרלו

 

 

 

בית המדרש