ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הגזענות

ע"י: הרב יובל שרלו

ההכרזה כי כולנו בני אב אחד אנחנו אינה יכולה להישאר נחלת שעת החרום בלבד. אי אפשר לדבר על אחדותו של עם מחד גיסא, ולנהוג בפלגנות ובגזענות ובעדתיות מאידך גיסא; לא ניתן לומר בתפילה "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ולעשות את ההיפך המוחלט.

כעורך חופות אני רואה כמה מנהגי עדות שונות חלחלו זו לתוך זו, והתברכו מהמפגש הזה; כמי שמצוי בשנת אבל אני מתפלל באין ספור מקומות וקהילות, בהם נאמרים במקביל נוסחים שונים של קדיש, ואין בזה שום תקלה ושום מעצור; כפוסק הלכה אני נתקל, בעיקר לפני פסח, באין ספור שאלות הנוגעות לזוגות מעורבים, ולמנהגי העדות השונים בחג הפסח, וכיצד ינהגו בביתם או בהתארחותם; כמתבונן על מעגל חברי וחבריהם של ילדי אני רואה עד כמה לא ניתן לנחש משם המשפחה מאיזו עדה הגיעו מרכיביה המעורבים, והתופעה הזו הולכת וגוברת; כלומד תורה אני רואה עד כמה הולכים הספרים ומתערבבים זה בזה; ועוד ועוד.

אנחנו עוד רחוקים מהמקום אליו צריך להגיע. אנחנו עדיין מוצאים מודעות שידוכים בהם ציון העדה מופיע; ייצוג העדות השונות בתפקידים של ראשי מוסדות אינו תואם את ההתפלגות החברתית האמיתית של הציונות הדתית; בסיפור הציוני אנחנו מספרים יותר את סיפורי אירופה מאשר את סיפורי העם היהודי כולו, והדבר נכון גם לגבי ציון גדולי ישראל מן העבר; עוד לא התחלנו להתמזג בעליה היהודית הגדולה מברית המועצות לשעבר, וכן הלאה. יש לנו עוד דרך ארוכה עד שנמצא עצמנו במקום בו השוני והגיוון נותר ומעשיר, ואילו ההפרדה וההבחנה נעלמים.

ואף על פי כן, שבח גדול הוא לציונות הדתית ולדרכה התורנית בכל הנעשה בתחום המופלא הזה. ככל שאנו מתרחקים מהתופעה המחפירה של התייחסות למוצא העדתי של האדם ולארץ עליית הוריו כאל מדד לאישיותו ולמעלתו, וכלל שצבע העור או שם המשפחה מהווים מרכיב זניח בהתחברות שלנו האחד עם השני – כך אנו הולכים יותר ויותר בדרכו של הקב"ה ובדרכה של תורה, ולא פחות מכך – בדרכה של האנושיות הפשוטה והידידותית. 

ההכרזה כי כולנו בני אב אחד אנחנו אינה יכולה להישאר נחלת שעת החרום בלבד. אי אפשר לדבר על אחדותו של עם מחד גיסא, ולנהוג בפלגנות ובגזענות ובעדתיות מאידך גיסא; לא ניתן לומר בתפילה "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ולעשות את ההיפך המוחלט. הרעיון היסודי המופיע בכתבי הקודש פעמים כה רבות, בדבר היות כל היהודים קשורים ומחוברים, אינם יכולים להישאר כבסיס לדרשות בלבד, ואינם יכולים להיתלות כקישוטי סוכה ("ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", בלי שיש להם כיסוי ממשי ומעשי. תורת ישראל מכירה בהבדלים בין אדם לאדם, ויש בתוכנו הגדרות שונות לכהן, ללוי, לתלמיד חכם וכדו'. אולם היסוד העיקרי של שבטים שהותרו לבוא זה בזה כיום שמחה, ועולם רוחני רחב ומגוון ומאוחד – הוא הוא יסוד העמידה מול הקב"ה.

בחודש התשובה הסליחות והרחמים אנו צריכים לשוב גם מכל המקומות בהם אנו פוגעים ב"אחרים" בגלל מוצאם, צבע עורם, ארץ עלייתם או עליית הוריהם, או כל מרכיב אחר, שאינו מביט אל מה שהתורה לימדה אותנו להביט. התורה לימדה אותנו להביט אל הבחירה החופשית הטובה של האדם, אל המידות שלו, אל יראת שמיים שלו, אל הנאמנות לדבר ד' ואל התנהגותו המוסרית ועשיית הישר והטוב בעיני ד'. כל שיבה אל היסודות התורניים האלה, מאבק באפליה, והליכה בדרך שיונקת מדבריו של יעקב אבינו עליו השלום כאשר כל בניו עומדים סביב מיטתו – היא חלק מהתשובה והתיקון שאנו צריכים לעשות, ובכך להימנע מללכת בדרכים עקלקלות, שהן גם רעות לבני אדם, וגם מחללות שם שמיים.

 

 

 

בית המדרש