ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קבלת השמיטה

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו מבקש לקראת השנה הבאה לחזק את העיסוק בצדק ולחדש את השיח הציבורי, סביב מצוות השמיטה.

שיח הצדק מחלחל אט אט לתוך השיח ההלכתי והאמוני. זו בשורה משמעותית ביותר המתחוללת לנגד עינינו. מה שדיברו עליו נביאי ישראל, מה שעסקו בו חכמי התורה, מה שסיפרו בו הרבה מסיפורי החסידים והדגישו את החשיבות העליונה של פתיחת הלב לאחר, מה שעסקו בו בעלי המוסר –  מתחיל אט אט לקרום עור וגידים לנגד עינינו, מתוך נקודת מבט תורנית ולמדנית. הזיהוי האוטומאטי בין עמדות "שמאל" ובין החתירה לצדק ולחסד מתפורר, ולהפך – הטענה נגד אדישות ה"ימין" לסוגיות אלה אינה עומדת עוד במבחן המציאות. יותר ויותר מבינינו דבקים בארץ ישראל ובהתנחלות המלאה בה, ובד בבד אינם אוטמים את עיניהם לעיסוק המתמיד בתיקון פני החברה והפיכתה לחברת צדק וחסד. אמנם עוד דרך ארוכה לפנינו, אולם צעדים ראשונים נצעדים.

מה הביא לשינוי ? נראה כי ניתן לסמן סיבות רבות לכך. במישור החווייתי, חווה עולם התורה בפרט והציונות הדתית בכלל את מחיר האדישות לשאלות אלה, בשעה שגילינו שמעשי העוול מופנים גם כלפינו. הפצע המדמם של ההתנתקות והעקירה מהבתים העביר בחוויה אישית רבים רבים מתוכנו, את מה שאחרים ידעו מזמן: אלימות משטרה, מבוך הבירוקרטיה, אטימות פקידים ואדישות הציבור. התברר לציבור כי חוסר צדק אינו ניתן לגידור, והוא מופנה לא רק אל ה"אחר" אלא גם אל הרואה עצמו מלח הארץ. התורה מלמדת כי מי שעבר חוויה מסוימת – לדוגמה:"כי גרים הייתם בארץ מצרים" – אינו רשאי להישאר אדיש כאשר חוויה זו מופנית אל ה"אחר", ואין מדובר בציווי בלבד, אלא בחוויית חיים בה עוסקת התורה. כיוון שאנו עצמנו עוברים את החוויה הקשה הזו אנו מצליחים להזדהות עם רבים אחרים החשים כך, ולא זו בלבד אלא שמצליחים לחלץ מתוך עצמנו כוחות להתמודד עם המציאות הבעייתית.

במישור הציבורי, חלוצים ופורצי דרך המחיים את התפיסות של ראשוני הציונות הדתית מתחילים לראות פרי בעמלם. אלה שאינם נחים ואינם שוקטים, מוסרים את זמנם ותשומת לבם להליכה בדרך אברהם אבינו שעשה צדקה ומשפט ובדרך מצוות התורה הרבות העוסקות בנושאים אלה, ואינם נרתעים מפני לשונות רעות או גינויים. מדובר בליכוד ההיקף העצום של מעשי החסד הנעשים בחברת נאמני התורה והמצוות עם המיעוט הטורח לשנות את פני המציאות ולהילחם על זכויות ולא רק לתת להם מנדבתו, וליכוד זה הוא גורם מנצח. לאלה מצטרפים חלק מהשליחים הפוליטיים של הציונות הדתית המקדמים נושאי צדק רבים בכנסת, פורומים שונים הממקדים את עיסוקם בעולם המשנה את פני המציאות, ארגוני נשים וחבורות צעירים – וכל אלה מקרבים את דמותה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית למימוש החזון התורני הגדול.

ואכן, אחד החידושים המשמעותיים הוא העיסוק התורני בסוגיות אלה. ככלל, לא ניתן לבסס שום תנועה של ממש בלוא השורש היסודי המזין את הקודש – הוא העולם התורני. העולם התורני העצים את העיסוק בשאלות אלו – בישיבות שונות נערכו ימי עיון ונלמדו סוגיות של צדק וחסד, בתי מדרש העוסקים בשאלות הנוגעות מאיכות החיים והסביבה ועד לחקיקת חוק שכר מינימום, ועוד עניינים רבים אחרים. אנו רואים כתיבה תורנית ברמה ראויה בסוגיות חברתיות, ניסיון לעמוד על קו העוני ועל יסודות הלכתיים בסל התרופות, בחינה מחודשת של דיני העבודה ההלכתיים לאור סוגיית עובדי הקבלן ועוד ועוד. היצירה התורנית הזו מהווה גרעין קודש שמכוחו להניע מהלכים גדולים. גם במסגרות לימוד הסוגיות הישיבתיות ניתן במקומות מסוימים משקל להשלכות הכלליות של הלכות שונות, והתורה יוצאת ממסגרת ארבע אמות מצומצמות אל המרחב הלאומי הגדול. כאמור, אלה ניצנים ראשונים, שאולי מבשרים כי עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. בישיבה שלנו זהו אחד הנדבכים היסודיים ביותר של הלימוד, למן בית המדרש הציבורי, דרך ההיבט החברתי בכל הסוגיות, ועד לזיקוק קול הנבואה והעולה מתוכה על מעמדם של הנושאים החבריים.

 

מה אפוא אפשר לבקש כי יתרחש בשנה הבאה. דומה כי ניתן לדבר על שלושה מהלכים גדולים. ראשון בהם הוא הרחבת והעצמת העיסוק התורני, המעשי, הפוליטי והחברתי בשאלות הנוגעות להקמת האומה הישראלית על אדני צדק ומשפט. "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", והחתירה לגאולה שלמה מסתיימת אמנם בסיבוב השערים ובציפייה לעלייה אל הקודש פנימה, אך מתחילה ביסודות הצדקה והמשפט שבכיכרות השוק.  ככל שנטמיע בנו את ההכרה העמוקה כי זו אחת המשמעויות של עבודת ד' ונאמנות לדבריו, וההליכה היותר נאמנה בדרכו של אברהם אבינו אשר שמר את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט – כן תתגדל הרוח הישראלית המיוחדת ואנו נתקרב לדמותנו המלאה. יום יבוא, והדבר לא יעשה מחתירה אידיאולוגיות והלכתית בלבד, אלא גם כחוויה עמוקה של דביקות בריבונו של עולם. החיפוש אחר התעלות ודביקות יתרחב, והאדם ימצא את התרגשותו הרוחנית גם בכל מקום בו הצליח לממש את הצדק הא-לוהי במציאות. כל זה מתוך תפישה אמונית עמוקה, לימוד תורה בהרחבה, העמקת הסוגיות, הגברת גרעין הקודש של העולם התורני, ובירורי הלכה ואגדה העוסקים באופן מתמיד בסוגיות אלו.

ציפייה שנייה היא הפניית חלק מהאנרגיה העצומה של הציבור בכלל ושל ילדינו להרחיב את התלהבותם לחתירה מתמדת לתוכנה המהותי של התנחלות זו. חלק מתוכן זה מבואר בתורה בחתירה מתמדת להקמת חברה צדק ומשפט, ובזכות בתי דינים שבשערי העיר אנו זוכים להתנחל בארץ. אין טעם של ממש, ולמעשה התורה מלמדת כי גם אין יכולת להתנחל בארץ בחברה שיש בה אלימות, חוסר צדק משווע, סמים, שפיכות דמים בהיקפים נרחבים, הרס הבריאה הא-לוהית ואיכות הסביבה וכדו'. אולי נזכה ונמצא את הדרך שילדינו הנפלאים, המלאים אנרגיה ורצון פעיל לעשות דבר מה, יפנו חלק גדול מאנרגיה זו כדי לשנות את הפני המציאות. הם יתנחלו בשערי בתי קפה שחבריהם עובדים שם בעוולה ללא קבלת משכורת והתפרנסות מ"טיפים" בלבד, הם לא יניחו לנו מנהלי המוסדות להעסיק שומרים ועובדי ניקיון שאינם מקבלים שכר הוגן ותנאי העסקה, הם יילחמו על כבודם וזכויותיהם של העובדים הזרים הנמצאים בארצנו עד שישובו במהרה לארצם, הם יצטרפו למאבקם של ניצולי השואה, הם יקפידו שלא לזהם את הסביבה והם לא ישכחו את יונתן פולארד. כל זה אינו עומד בניגוד כלשהו למאבק על גבעת העיטם או לשיבה לחומש. הוא רק מחייב הסטת תשומת הלב למכלול הגדול של עבודת ד' והליכה בדרכי הנביאים, ואמונה עמוקה כי ארץ ישראל והמתרחש בחברה הישראלית – חד הם, ולא ניתן לנתק בין השניים. כשנצליח להלהיט את ילדינו לתחומים אלה הם יידעו, בדרכם המיוחדת, ללמד אותנו מה זו מסירות, נאמנות, התלהבות ועשייה.

היסוד השלישי הוא שמיטת הכספים. הדיונים הרחבים על שמיטת קרקעות הצליחו להוליד הסכמה רחבה בעולם הרבני, ומניעת הזלזול בהיתר המכירה ובאחריות לחקלאות הישראלית. עתה אנו צריכים להפנות את עינינו גם לשמיטת הכספים. לא רק אנשי גוש קטיף גורשו מבתיהם. רבים במדינת ישראל גורשו מבתיהם בשל העובדה שהיו חדלי פירעון, ונכסיהם מומשו. חלק גדול מהם אינו אשם במצבו, וגירושם לא נבע מפעולות במזיד. אין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו להחשות, ואין אנו מסוגלים להתבונן רק על צרותינו שלנו באטימות לצרות אחרים.

זה המקום בו אמורה שמיטת כספים להיכנס. קודם אנו מטילים אחריות על אחרים לפתור את הבעיה צריך לנהוג בדרך היסודית של "קשוט עצמך". זה הזמן להתפתחות ומימוש רעיונות רבים של שמיטת כספים בעידן בו אנו חיים – למן הסכמה של כל אחד מאתנו להפריש אחוז קטן מפקדונותיו בבנקים לטובת חדלי הפרעון, לאחר משא ומתן עם הבנקים, ולאחר וודוא (בדרכה של "פעמונים") כי הכסף אכן יאפשר להעמיד את המשפחות על הרגליים; זה הזמן שהכלכלנים בתוכנו יציעו תוכנית שמיטת חובות הוגנת, שמחד גיסא תאפשר לבנקים לגבות בצדק חלק מה"חובות האבודים" ומאידך גיסא תסיר את העול מעל צווארי המשפחות; זה הזמן להציע שינויי חקיקה ומדיניות כלכלית ביחס לחובותיו של אדם, לדיני ההוצאה לפועל שיהיו צודקים וינווטו בין החובה להשיב למלווים את אשר לוו מהם ובד בבד "לסדר לבעל חוב" ועוד עניינים רבים. יכולה אפוא שנת שמיטת הכספים להיות פתח לשחרור לבבנו מלהיות לבבות בליעל, אלא לפתוח את ידינו ואת לבבנו ולהעצים את פעולות החסד הנעשות בהיקפים גדולים בעולמנו, תוך ניסיון לפתור את הדברים במישור המסגרתי המלא. הצירוף המופלא של שמיטת כספים עם שמיטת קרקעות – ההתקשרות בארץ ישראל יחד עם הבנייה החברתית הצודקת ומלאת החסד – הוא התקווה הגדולה העומדת לפנינו בשנה הקרובה, ויש בידינו להצית את האש בהתערותא דלתתא בתפילה עמוקה שריבונו של עולם ייכנס בירושלים דלמעלה.

 

 

בית המדרש