ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ברכה לשנה החדשה תשע"ה

ע"י: הרב יובל שרלו

לא ניתן להציע פיתרון מוחלט, נייר לקמוס למעשה המוסרי, ומפתח מוחלט לעשיית הטוב והישר. ברם, עיקרון אחד ניתן להציע: תנועה מתמדת בין לשני כיוונים. מחד גיסא, תנועה לעשיית רצון אבינו שבשמיים; מאידך גיסא, תנועה עמוקה של אמון ברגישות המוסרית של האדם.

לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה,

 

האם חס ושלום זה יכול להתחולל גם אצלנו ? האם חס ושלום זה יכול לקרות גם לנו ? האם המפגש עם הא-לוהים עלול להפוך אותנו לרעים יותר ?

אמונתי העמוקה היא שהדביקות בריבונו של עולם מהפכת את הלב האדם. האדם נפגש עם דרך ד' שהיא עשיית צדקה ומשפט; האדם שומע את צו הא-לוהים שהוא לעשות את הטוב והישר בעיניו; האדם מצווה גם על אהבת ד' – "ואהבת את ד' א-לוהיך בכלל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וגם על אהבת הרע: "ואהבת לרעך כמוך", ויש בליבו גם יחס עמוק וקשור לעולם כולו. האהבות האלה אינן סותרות האחת את השניה, כי אם משלימות ומטפחות ומעצימות.

אלא שהשנה האחרונה, ולמעשה גם שנים שקדמו לה, מחייבת לשאול את השאלה האם העצמת הטוב בנו היא תוצאה מובטחת מעצם היותנו אנשי אמונה ואנשי תורה. שכן, בשנה האחרונה נחשפנו לעוצמות הרוע והכישלון שנוצרו דווקא מתוך מה שאנשים חשבו שהוא חיבור עם הא-לוהים. התבוננות מסביב לנו חושפת כי בני אדם רעים יצרו את הקשר בין הא-לוהים ובין עריפת ראשים; בין מה שהם חשבו שהוא מילוי רצון ד' – ובין חתירה חמאסית להשמדת מדינת ישראל; ואף בתוכנו, ולהבדיל אלף הבדלות, מצאנו את החיבור הנורא שבין אמונה ובין פלילים, שחיתות, שוחד, גאולה המופיע דרך ניצול מיני, כשחלק מהדברים האלה נעשו על ידי נושאי שם ד', ובשמו.

הטענה כאילו הדת היא גורמת שפיכות הדמים הגדולה ביותר בעולם – היא טענת הבל, ונסתרת מכל מה שסובב אותנו. הבה נזכיר לעצמנו כי שלוש הרוצחים הגדולים של מאה השנים האחרונות, שכל אחד מהם אחראי לכחמישים מליון (!) הרוגים היו סטלין, מאו טסה טונג והיטלר – יימח שמם וזכרם – והדבר האחרון שניתן לומר עליהם הוא שהם עשו דברים בשם אלוהים כלשהו. אולם הדבר מלמד כי יש סכנה בכל דוגמה (בחולם) ובכל הליכה לאור תפיסה מסוימת, שאין לה חוש ביקורת.

נוח לי לענות תשובה ש"לנו זה לא יקרה". אנחנו מאמינים באמונת האמת, ובאלה שצועדים באמת בדרכה של הלכה ושל אמונה; אנחנו עושים את הדבר הנכון, שהוא עשיית רצון השם, וממילא אין כל ספק שאנחנו אנשים טובים, וכדו'. אולם, לצערי, התשובה הנוחה הזו מחלישה ולא מחזקת, מפתה ולא נכונה, שקרית ולא מכוננת טוב. לא זו בלבד שכנראה שבדיוק כך כנראה חושבים עושי העוול והפשע האנושי, אלא שאני מכיר היטב את עוצמת התהום שדווקא האמונה בא-לוהים יכולה לחולל, גם בתוך עולמה של תורת אמת. כל לומד תנ"ך רואה שגם נביאי שקר ניבאו בשם א-לוהים, וחלק מהמצייתים להם עשו זאת מתוך שסברו שזו הוראת שמיים; "למה לי רוב זבחכם" מלמד כי רבים באו למקדש מתוך תודעה דתית עמוקה, אך ריבונו של עולם שלח בפי נביאיו את המסר כי הם טועים לחלוטין – האם לנו זה לא עלול לקרות ? האם בנו זה לא יכול להתרחש ?

שכן, אין ריבונו של עולם נגלה אלינו ישירות כי אם בני אדם הם המפרשים את דבר ד' – חלק בא אלינו במסורת, והרבה מאוד נושאים מחייבים אותנו להבין בתורה מכוח דעתנו, כפי שכתב הרמב"ם וכל הראשונים, וממילא הדעת שלנו עלולה לסלף את דבר ד', ולהפוך אותו למרושע; שכן יש במקורות שלנו עצמם אפשרות קרובה ליהפך למנוע של רצח והרס, כמו הבנה פשטנית של "לא תחיה כל נשמה", גאולת דם והריגה בפועל של הנוטים למשכב זכר; שכן יש בינינו הטוענים כי עצם העובדה שהקב"ה ציווה על כך – היא ההופכת את הדבר למוסרי, ושוכחים כי לאורך כתבי הקודש כולם בני אדם מביאים בפני ד' את טיעוניהם המוסריים והוא אינו דוחק אותם ממקומם; שכן אנו רואים בעינינו כיצד בשם ד' נעשים מעשי עוול בכיסוי של הצדקה תורנית ורוחנית ומוסרית, ועוד ועוד. אין אפוא כל ביטחון שדת האמת שאנו ב"ה הולכים בדרכה אינה יכולה להתדרדר למקומות הרעים ביותר. בעינינו ראינו איך בשמה של הדת הזו נעשים דברים פיתוי ושקר, ניצול ועוול, רשע ואונאה, והכל בשם שמיים ולשם שמיים.

אדגיש שוב ושוב את הדילמה והסתירה הקיימת בין שתי אמונות נכונות - הביטחון ששומר הלכה לא ידע כל רע, ולא ימצא את עצמו בתהומות התחתיות של הרוע האנושי, ובין ההכרה שזו עלולה להיות תפישת ביטחון מדומה. אין כאמונה היכולה לרומם את האדם במלוא עוצמתו, ולהמריצו לחיות חיים מוסריים – גם מכוח המוטיבציה האמונית וגם מכוח הבירור מהו מוסר ומה אינו מוסר; מאידך גיסא, אין בה תעודת ביטוח, וקודם כניסת השנה החדשה ויום הדין הבוחן הטובים אנו אם לאוו – אנו מחויבים בתשובות עמוקות יותר לשאלה זו. איך נעמוד בפני הקב"ה ונוכל לומר בפה מלא כי אנו עושים את הטוב ?

אין בידי להציע לעצמי ולכם פיתרון מוחלט, נייר לקמוס למעשה המוסרי, ומפתח מוחלט לעשיית הטוב והישר. ברם, עיקרון אחד יש בידי להציע: תנועה מתמדת בין לשני כיוונים. מחד גיסא, תנועה לעשיית רצון אבינו שבשמיים, לקיום מצוותיו, ללימוד תורתו, לדביקות בתפילות ולשמירת הלכותיו; מאידך גיסא, תנועה עמוקה של אמון ברגישות המוסרית של האדם, בכך שקול המוסר הדובר בו הוא קול א-לוהים, שהשיפוט המוסרי שלו הוא חלק בלתי נפרד מהבריאה הא-לוהית. ריבונו של עולם הוא גם נותן התורה, והוא גם בורא האדם בצלם א-לוהים, על הטוב והרע שבו, ועל יכולת השיפוט המוסרית החופשית שיש בו. את הדיאלוג הזה אנחנו קרואים לנהל כל הזמן – מהציווי הא-לוהי אל המוסר, ומן המוסר אל הציווי הא-לוהי. במקום בו אנו מוצאים הרמוניה בין השניים מסוגלים שני הכיוונים להעצים את האמונה ואת המוסר גם יחד; במקום בו אנו מוצאים סתירה בין השניים אנו פותחים בדרך ארוכה של בירור עמוק: אולי מה שאנו סוברים שהוא מוסרי – כלל וכלל אינו כזה, וזו טעות של אידיאה מוסרית שגויה (כגון "תן לו את הלחי השניה") שסופה אסון מוסרי; אולי מה שאנו סוברים שמה שכתוב בהלכה הוא אכן ההלכה – הוא שגוי, ואנחנו צריכים לברר האמנם זה מה שציווה אותנו ריבונו של עולם; אולי יש כתוב שלישי שמציע דרך המאפשרת לחיות את שתי האידיאות – הקב"ה כנותן תורה והקב"ה כמחולל המוסר בתוכנו – גם יחד, ועוד ועוד.

נראה לי כי בשעה שאדם עוסק בסוגיה הזו באופן מתמיד, וחלק בלתי נפרד מחיפוש הקשר שלנו עם האמונה ועם רצונו לחיות חיים מכוונים יותר לרצון שמיים – הוא מוגן יותר. גם אז לא בוודאות, אולם חוסר היכולת להתעלם הן ממה שנראה כציוויים הא-לוהיים המוחלטים והן ממה שנשמע כגילוי א-לוהים מוסרי בתוך נפשו ועולמו של האדם הם הכיוון הנכון שיש בידו להגן עלינו בפני הפיכתנו חס ושלום לאנשים רעים. כל זה, מתוך אמונה עמוקה כי הקב"ה עצמו חולל את הקול המוסרי, ואף העניק לו משמעות עמוקה מאוד, ושהאמונה צריכה להיות מחוברת בקול זה ולא מנותקת ממנו.

מתוך עמדה זו אני מבקש לברך את כולם בשנה טוב וישר, צדקה ומשפט. השנה הטובה והמתוקה תערב לנו כאשר אנו נהיה מכוונים יותר ומדויקים יותר במעשנו. מתוך הבריאות, השמחה והאושר שאנו מבקשים בראש השנה הזה, ומאחלים האחד לשני, אנו מבקשים כי תהיה זו שנה של גילוי טוב גדול יותר, מוסר וצדק, חסד ורחמים, חמלה וסולידריות – כשכולם עטופים בחסד אלוקי גדול, המביא טוב וברכה לעולם. שנה של סולם – מתחתיות הבסיס של חיים בריאים ושמחים, עד ראש הפיסגה של הטוב והישר הנגלה בעולם במלכות ד'.

תכלה שנה וקללותיה

שנה טובה ומתוקה ממש

יובל שרלו

 

 

בית המדרש