ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הלכה, רבנות וקהילה – יציאת עיוור במקל לרשות הרבים

ע"י: הרב יובל שרלו

מאמר על מקומה של עמדת הקהילה בפסיקת ההלכה של הרב - נכתב לרגל הכתרתו של הרב יהודה יונגסטר לרב בית הכנסת בגבעת שמואל.

משעה שקהילה מכתירה על עצמה את רבה – היא פוסעת אל תוך מערכת מרתקת של יחסי קהילה ורב. קשה למנות את מספר הסוגיות והדיונים העוסקים בריקוד החדש שנוצר. סוגיות רבות עוסקות בתנועת הקהילה כלפי הרב: שאלת הציות לדבריו, ומהו אותו "ימין" ושמאל" וגבולותיו; פטור הרב ממיסים; כבוד רב; "אלהים לא תקלל"; מורא רב; ועוד ועוד. מאידך גיסא, ישנם דיונים רבים – בהלכה ובאגדה – על התנועה בכיוון ההפוך: מהרב אל הקהילה: החובות שלו כלפי הקהילה; מדיניות של "כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נמשים; חובת התוכחה המוטלת דווקא עליו, בד בבד עם חובת השכנת השלום המוטלת דווקא עליו; דיני תורה; "לא תגורו"; ועוד ועוד. מעצם העובדה שמעתה והלאה יש שני מעגלים החוברים זה אל זה – מעגל הרב ומעגל הקהילה – נרקמים עורקים, ורידים ונימים באורגן החדש, וכל אחד מהם נושא זרם דם של חיים.

במאמר קצר זה אני מבקש לבודד היבט אחד של סוגיה זו, הקשור לדרכו של הרב בפסיקת ההלכה, ולמעמדו של הציבור בשאלה זו. יודגש כי אינני עוסק במכלול הגדול של הסוגיה, שהיא עצמה אפשר שתפרנס דיון רחב ומקיף, שיהיה חלק ממערכת היחסים המתוארת לעיל. המאמר הקצר עוסק בהיבט אחד בלבד, אולם הוא "קרוב ללב", לאמור: הוא נוגע באחד היסודות המהותיים ביותר בתחום פסיקת ההלכה של הרב בקהילתו. יש בו טענה יסודית ומהותית באשר לקשר זה. את הדברים נפתח בקריאה צמודה ומדוקדקת בסיום תשובה הלכתית שכתב רבי משה פיינשטיין זצ"ל, וממנה יצמחו הדברים.

 

 השאלה שהופנתה לר' משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יט) הייתה שאלה הנוגעת ליציאת עוור במקל הליכה בשבת, בין במקום שאין בו ערוב ובין במקום שיש בו ערוב. נקודת המוצא של התשובה היא שהגמרא במסכת ביצה אוסרת את הדבר, אפילו ביום טוב. איסור זה בולט בחריגותו, כיוון שבדרך כלל אנו מתירים להוציא לרשות הרבים ביום טוב לפחות הוצאה שהיא לצורך, וקשה לומר שהליכת עוור עם מקל אינה לצורך. לא זו בלבד, אלא שהגמרא פוסקת שלנכה שכלל אינו מסוגל ללכת בלי מקל מותר לצאת, ואם כן במה ייגרע איפה חלקו של העוור ? עובדות אלה מהוות אפוא ראיה שישנו ייחוד באיסור יציאה של עוור עם מקל הליכה ביום טוב, ואפילו בשבת, וממילא רבי משה פיינשטיין פוסק לאיסור. אני מבקש להעיר כי אף שהמאמר אינו עוסק בפסק עצמו, מבחינה למדנית כואב לי מאוד שנמנעה מאתנו האפשרות להריץ דברי ערעור רבים על פסק זה אל הרב זצ"ל, לטעון כי חלק ממסקנותיו אינן הכרחיות, לשמוע את תשובתו ולדון בה בפניו. לא זכיתי לכך בחייו, וחבל על דאבדין.

לאור הדיון הזה, מסכם בעל ה"אגרות משה" את מסקנותו ההלכתית:

ולדינא יש להחמיר כהרא"ש, אף במקום שיש עירוב. דהא האיסור איתא בביצה ביום טוב, שליכא איסור הוצאה לצורך. ובוודאי הוא צורך אף למי שיכול גם לילך בלא מקל, כיוון שטוב לפניו יותר במקל, וכ"ש למי שקשה לפניו ההליכה, וכן לסומא. ומ"מ תניא דאסור לצאת במקל, אף לסומא. ורק מי שא"א לו לילך בלא מקל יש להתיר.

כאמור, השורות האלה הן המסקנה שהסיק הרב מהמקורות השונים העוסקים בסוגיה. היחיד שמותר לו לצאת עם מקל הוא בעל נכות חמורה שאינו מסוגל לצעוד אפילו מעט ללא מקל. לכל השאר אסור, אפילו במקום שיש בו ערוב !

 

מול העובדה שכולם נוהגים אחרת:

אלא שרבי משה פיינשטיין נתקל בתופעה מוכרת היטב לרבנים ולפוסקי הלכה. על אף העובדה שבירורם ההלכתי הוא חד משמעי, ונראה להם באופן מוחלט כי יש לנהוג בצורה מסוימת – כל הציבור אינו נוהג כך. בדרך כלל הציבור נוהג לקולא, אולם לא תמיד, ולעתים הציבור מחמיר על עצמו שלא לצורך.  במקרה שלנו, כל הנזקק למקל הליכה יוצא עם מקל, ובכלל זה עוורים עם מקל, על אף שמדובר באנשים שומרי הלכה ונאמנים לדבר ד'.

מה יעשה אפוא הרב במצב כזה ?

כאמור בפתיחה, כמו כל השאלות הנוגעות ביחסי רב וקהילה, זו שאלה שיש לה מקורות רבים והיבטים רבים, והיא מאפשרת דיון רחב על אסטרטגיות שונות העומדות בפני הרב מחד גיסא והקהילה מאידך גיסא. הבה נבחן את הדרך בה פעל ר' משה פיינשטיין מול עובדה זו. לאחר סיכום דבריו לאיסור בפיסקה שצוטטה לעיל ממשיך הרב זצ"ל ומתמודד עם הפער שבין פסיקתו ובין הנוהג המקובל בקהילה (לצורך ניתוח השורות האחרונות של התשובה חלקתי אותה לפיסקאות משנה קצרות ומספרתי את השורות):

                                 א)         והאינשי מקילין בזה, שכל מי שקשה לפניו ההילוך, אף שיכול לילך בלא מקל, יוצאין במקל, ואף במקום שליכא עירוב.

                                 ב)         וצ"ע בזה,

                                  ג)          כי נוטה להחמיר זה למעשה, אפילו לסומא, וכ"ש לסתם אינשי.

                                 ד)         וכבר נתפשט להיתר שלא שייך למחות, דמוטב שיהיו שוגגין,

                                 ה)         ובפרט אצלינו בזה"ז, שכמעט ליכא רה"ר גמור האסור מדאורייתא,

                                  ו)          ומ"מ צ"ע.

 

הבה ננתח את דבריו:

"והאינשי מקילין בזה": כאמור לעיל, רבי משה מתבונן במציאות, ורואה כי מקילין בכך, ואפילו בצורה קיצונית: גם מי שעקרונית יכול ללכת בלי מקל יוצא עם מקל הליכה (וקל וחומר מקל של סומין), ולא זו בלבד אלא שהדבר נעשה גם במקומות ללא ערוב.

 

"וצ"ע בזה": בשלוש המילים האלה מקופל לדעתי עולם ומלואו. העובדה שהקהילה נוהגת בצורה שונה בצורה קיצונית מדעתו ההלכתית החד-משמעית אינה הופכת אוטומטית לעימות, או למסקנה שצריך עקרונית להילחם נגד הקהילה (לולא השיקול הטאקטי כבהמשך). אני קורא במילים האלה את הצעד הראשון (לא האחרון!) שצריך להקדים לכל מהלך: אם פסק הלכה אינו מתקבל על ידי הקהילה זהו סימן שמוטל על הרב לעיין מחדש. הקהילה מהווה מעין קבוצת ביקורת.

אבאר את דבריי:

פער בין פסיקת הרב לבין ההתנהגות המקובלת בקהילה הוא אימננטי למעמדו של הרב. הלוא זה בדיוק חלק בלתי נפרד מתפקידו – להיות פוסק הלכה, לשנות את המציאות הנתונה, ולקרב את הקהילה שלו לשמירת ההלכה המלאה. יש בנושא הדרכות רבות, עליהן כתבתי במאמרים שונים, אולם אין חולק שהעלאת הנאמנות לדבר ד' כפי שהוא מבוטא בהלכה הוא בין התפקידים הראשוניים של הרב.

מה אפוא מוטל על הרב לעשות במקום בו הוא מוצא את קיומו של פער זה ? הדבר כמובן תלוי בנסיבות. במקרה בו אנו דנים מדובר בעמידת הרב מול תופעה פחות נפוצה. מדובר כנראה בקהילות שומרי הלכה, נאמנות לדבר ד' ולקיום מצוות, אשר בנושא מסוים – יציאת נזקקים לזה עם מקל לרשות הרבים – כולם לא נוהגים לפי פסיקת הרב.

מהגדרת המקרה כצריך עיון עולה שהצעד הראשון שעל הרב לעשות הוא לבחון את עמדתו מחדש. העובדה שהקהילה אינה נוהגת כפסק הרב אינה מהווה סיבה לשינוי פסק ההלכה. בפסיקת ההלכה משתתפים המקורות ההלכתיים בלבד, ואף שמדובר במובן הרחב של מקורות אלה, אין הקהילה חלק מהם; אולם, על הרב לקרוא את עמדת הקהילה כך: בשעה שקהילה יראת שמיים אינה מקיימת את פסק הרב היא למעשה מצהירה שבעיניה הפסק הזה אינו נובע מהמקורות, והמסקנה ההלכתית צריכה להיות אחרת. עובדה זו מחייבת את הרב ב"צריך עיון בזה", לאמור: לבחון מחדש האם אפשר שהקהילה צודקת, והוא הגיע למסקנה לא נכונה. הוא משתמש בעמדת הקהילה כסימן לכך שאולי משהו לא בסדר, וכאמור – הוא בוחן את עצמו מחדש.

 

"כי נוטה להחמיר זה למעשה, אפילו לסומא, וכ"ש לסתם אינשי": והנה, במקרה דנן ר' משה פיינשטיין אכן בחן את עצמו מחדש, אולם לא שינה את עמדתו, והוא שב לטעון כי עמדתו ההלכתית תקפה ושרירה. הנוהג בקהילה, לאחר שהביא ל"צריך עיון" בו הוא בחן מחדש את עמדתו – נדחה כסימן שהפסק אינו נכון. הדבר מדגיש כי קיומה של בחינה מחודשת אינה מחייבת לשנות את הפסק. כאמור, הקהילה היא סימן אפשרי ולא סיבה, וכשהרב בוחן מחדש ואינו מוצא פגם בפסיקתו – הוא נותר בעמדתו.

 

"וכבר נתפשט להיתר שלא שייך למחות, דמוטב שיהיו שוגגין": עתה עובר הרב לשאלה המעשית, מה לעשות בפועל. כאמור לעיל, יסוד הגדרת תפקידו של הרב הוא לשנות את המציאות הקיימת, ועל כן ברירת המחדל היא למחות כנגד הקהילה, בתחילה בשידול בדרכי נעם ושכנוע, ובסוף ב"טול מקל והך על קדקדם". מדיניות זו כתובה במקומות הרבה. ברם, גם ליכולת השינוי של הרב יש לצערנו גבולות, ולעתים הרב חייב לשקול שיקול טאקטי. כשהוא מעריך כי הוא לא יצליח לשנות את המציאות, הרי שהוא מפעיל זמנית את הכלל "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", והוא רשאי ולעתים חייב להמתין לשעת כושר בה אפשר שהוא יצליח לשנות את הנוהג הקיים בטעות.

 

"ובפרט אצלינו בזה"ז, שכמעט ליכא רה"ר גמור האסור מדאורייתא": ר' משה פיינשטיין אינו נעצר. הוא מחזק את הקפאת המאבק ביציאה לרשות הרבים עם מקל. הוא מעלה את הטיעון כי אפשר שכל הדיון הוא במישורי דרבנן, וממילא גם יש מקום גדול יותר להקל, וגם לחזק את המדיניות של "מוטב שיהיו שוגגין". כשנתבונן על ההנעה הפנימית של הרב לנהוג כך נראה שהמניע העיקרי למהלך זה הוא השאיפה לרכך את המתח הפנימי שבלב הרב בין עמדתו ההלכתית והנאמנות להלכה ובין הקהילה. כשהוא מוצא צדדי זכות בהתנהגות הקהילה, או למצער בהחלטה של למחות בקהילה, הוא למעשה מתבונן בעין יותר טובה על הקהילה, ומתקרב אליה במישור הנפשי הפנימי.

 

"ומכל מקום צריך עיון בזה": קשה למצוא ביטוי יותר גדול לסערה הפנימית שקיימת בעולמו של הפוסק במצב זה. הוא משוכנע שההלכה במקרה הזה היא לאסור; הוא בדק זו מחדש; הוא נאלץ שלא להילחם כנגד זה כי סביר להניח שלא ישמעו לו, ואז הקהילה תהפוך חס ושלום ל"מזידין"; הוא מוצא צדדי היתר מסוימים, הן להצדקת ההקפאה, אך למעשה הם היו יכולים לחלק מהטיעונים בשלב הראשון של הדיון, ואפשר שהמסקנה לאסור הייתה משתנה; ובסופו של דבר הוא משאיר את הכל פתוח: צריך עיון בזה, והנושא לא ירד מסדר היום, אלא מצפה ליום בו אפשר יהיה לדון בו מחדש ולממש אותו.

 

 

אני מברך את הקהילה שזוכה להכתיר על עצמה שילוב נדיר של תלמיד חכם עצום, תבונה ואנושיות, ואת הרב יהודה הי"ו גם יחד, שיראו בתשובה זו מעין מורי דרך. זכות עצומה היא לקהילה שעומדת בראשה דמות מופלאה כמו דמותו של הרב יהודה הי"ו ולעונג לי להיות שותף זעיר בכניסתו לתפקידו. לימוד תשובת הרב פיינשטיין זצ"ל יכולה בראש ובראשונה להניע את הקהילה ואת הרב גם יחד שלא להגיע למצב כזה בו פער זה קיים, ובד בבד להדריך את עצמם למצב בו תתרחש מציאות זו. יהי רצון שהפסיקות מלכתחילה תהיינה מקובלות, ושהקהילה תצפה מהרב לחולל בה את היפוך הלב ואת רימום ההלכה. אך באותם מקומות בלתי נמנעים שמציאות כזו צפה – מעוצבת לפנינו מפת דרכים מופלאה להתמודדות עם המציאות המורכבת הזו, שלב אחר שלב. בדרך שכזו צריך ללכת, וכמובן: "צריך עיון בזה".

 

 

 

בית המדרש