ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"ותאמר אם כן למה זה אנוכי"

ע"י: שעריה זלר

פרשת תולדות קוראת אותנו לברור עצמי, ברור שפניו כלפי חוץ ומטרתו תוצר מעשי וקיים.

'הולדת בנים מורה שהאדם יתברר בעולם הזה'.* [1] הבאת ילדים, המשכיות מעשית ומוחשית לחיים שלי, היא תהליך בירור. עולם המחשבה שמתקיים בתוכנו פנימה - הסבוך, המורכב, הבלתי ניתן להגדרה מפורשת - מחייב אותנו לעמוד מול עצמינו ולברר, כשאנו רוצים להפכו למעשה, לפעול על ידו, לפרוש אותו, את 'תורת חיינו', בפני אחר.

תנועה זו משולה ללידה - יציאה מהמרחב העלום והנסתר, בו הכל עוד בפוטנציאל, דרך חבלי לידה וכאבים - עד לתוצר מעשי קיים.
או, לחלופין, הלידה הפיזית היא תהליך הבירור. הולדת ילדים וחינוכם מחייבת אותי לעמוד מול עצמי ולהחליט: איך אני מציג את הדברים? למה אני מחנך? כשהילדים הם מראה שלי - איך אני נראה כשאני יוצא מהכוח אל הפועל? כשאני לוקח את משנת חיי ומנסה להורידה לעולם המעשה, לחינוך? (ואולי אף ספרים וכתיבה הם במובן הזה ילדים, תוצר מבורר של הסבך המחשבתי הנתון לכאן ולכאן.)

במחשבה הכל ניתן עוד לשינוי, לעיבוד. הכל יותר נזיל. אך כשאני בא לפעול  - אני צריך לברראיך לעשות את זה בצורה הכי נכונה. לדייק. ובמקרה ואני פועל בצורה מעוותת, הדבר קשה מאוד לתיקון, לשינוי. העיוות עומד מולי, ואולי הדוגמה החמורה ביותר היא הילד, חס וחלילה, שיוצא מעוות עקב הטעות שלנו, עקב חוסר הבהירות שהנחלנו לו. ['מעות לא יוכל לתקון'- זהו הבא על הערווה והוליד ממזר. - זו אחת מן הדוגמאות של הגמרא לנעשה הבלתי הפיך].

אנו חיים בעולם שדורש בירור. דורש תיקון.
אל מול עולם התוהו שנשאר בעירבוביא, אנו דורשים בעולם התיקון את בירור המעשים, דיוקם ונכונותם.

וכיוון שראתה רבקה שהבנים מתרוצצים בקירבה [כפירוש יוני גרוסמן, מתרוצצים = שוברים זה את זה, סותרים זה את זה], שהבירור הזה שעולה מתוכה לא מצליח להתברר אלא רק הולך ומחמיר, שהוא לא מקבל כיוון מסוים אלא ממשיך בקוטביותו - הצדדים הסותרים שבתוכה, בתוך כל אחד מאיתנו, לא מצליחים לקבל צורה, לרקום כיוון ברור, הם נשארים בשניותם - היא זועקת 'למה זה אנוכי?' למה אני לא מצליחה להוציא פה תוצר מדויק, בעל כיוון מסוים ובריא? למה זה רק הולך ומחריף?
והיא יולדת שני הפכים. לאחר תקופת העיבור, ההתרקמות - שבו אנו מצפים מהדברים להתיישב ולהתאחד לקראת היציאה אל העולם המעשי, היא מוצאת עצמה עדיין בחוסר בהירות.

בסופו של יום, כולנו בתהליך בירור.
בכל אחד ואחד מאיתנו יש יעקב ועשיו. טוב ורע, תמימות ואגרסיביות, אוהל ושדה.
אנו יושבים ולומדים, מבררים את המקום שלנו בעולם התורה, את יחסינו מול הקב"ה, את ההתנהלות שאנו רוצים שיהיה לנו בעולם הזה.
ומצפים, מתפללים ומקווים שבתום תהליך העיבור, עם כל הקשיים שלו - נצליח לחיות ולפעול במציאות בצורה נכונה.

אבל בחיים זה לא תמיד קורה. אני מאד רוצה משהו אחד, ובסוף פועל הפוך ממנו. אני בעצמי עושה מעשים סותרים, יש בי תנועות הפוכות שבאות לידי מעשה, מעין פיצול אישיות.

ואנו זועקים 'למה זה אנוכי?' למה אני לא מצליח להשאיר בתוכי את כל הסבך הזה של הבלבול בתוך המחשבה - ולפעול בעולם בצורה ישרה, נכונה ומדויקת? למה אני צריך להתמודד עם מציאות שבתוכה כל דבר הוא טוב ורע בעירבוביא? ואנחנו הולכים לדרוש את ה', לדרוש מה'.

והתשובה היא לא חד משמעית. היא לא ברורה. "ורב יעבוד צעיר". והמדרש אומר "אם זכה- יעביד, ואם לאו- ייעבד".[2] זה לא מוחלט. לא מוגדר ולא ברור לי מי יגבר. אם היעקב שבי או העשיו.

ואני חושב שיש פה שני דרכים שאפשר ללכת בהם, שאולי יכולים גם להתאחד.

רבקה הולכת עם ההבנה שלה של 'ורב יעבוד צעיר'. היא שומעת את זה כאמירה ש'בסוף, למרות שבמציאות יש לך עדיין טוב ורע, בסוף הטוב יגבר. אל תדאגי'. זו תנועה שנותנת אמון במציאות ובקב"ה, כמה שהכל נראה עוד מבולבל - 'בסוף הטוב שבי ושבעולם, יגבר'.

ויש דרך אחרת שאומרת 'זה תלוי. הכל יכול להיות' "אם זכה וכו'...". וזה עניין שממשיך והולך. זה לא נגמר כאן. זה מאבק בין יעקב לעשיו שהולך ומתמשך לאורך דורות, אין זו מערכה מקומית.

הדרך הזו נותנת לי, כאדם, את היכולת לעמוד מול מעשים 'עשיויים' שלי, מעשים מהמקום הרע שבתוכי, ולהגיד 'זה עוד לא מבורר, וזה לא טוב, אבל זה גם לא מוחלט'. ושהתנועה של העיבור והבירור אינה אמורה להסתיים בפנים, בתוך תוכי, בצורה כזו שאני מבחוץ פועל בשלימות, באחידות.

הבירור של 'איך אני רוצה לפעול בעולם' לא נגמר במעשה הראשון או השני. אם הצלחתי לפעול בצורה מבוררת ומדויקת - מה טוב. אבל אם לא, אז יש לי עוד בירור לעשות. השאלה היא האם אשקע בכישלון של פרי המעשה שלי, 'זהו זה - הרי כנראה שבסוף אני רק רע, אם כך עשיתי. הפסדתי לעשיו.' או שאקח את זה כהזמנה לנסות להמשיך לברר, ולראות איך אני משכלל את זה, מדייק את זה. דווקא מתוך העימות - איך בפעם הבאה אהיה יותר מכוון, יותר טוב. איך גם העשיו הזה הוא חלק מהמשפחה שלי, מהנפש שלי, ושהמאבק הזה הולך להימשך כנראה כל חיי, בין אם הפעם הצלחתי לפעול כיעקב, ובין אם כעשיו.

אנו לומדים מהסיפור הזה של רבקה את התנועה הבסיסית והאינסטינקטיבית [מילה אחת בלועזית אני חייב, כחלק משער אגדה] לזעוק 'למה זה אנוכי?' כשאנו נפגשים עם מציאות שהיא מעורבבת, כשאנו עומדים מול מעשים שלנו שמעורבבים, לא מדוייקים ואפילו רעים. 

[ניתן כעת לקרוא את הפסוק כמתאר מציאות בה האדם עומד מול כשלונו, מול הרע שבו, ושואל 'למה זה (הרע, הכישלון) אנוכי'? למה זה מה שיצא ממני? למה זו ההתבטאות שלי?]

מבקשים לשמוע ולדרוש מעצמינו ומה' שהמציאות תתברר ו'רב יעבוד צעיר' - בשתי תנועות אלו שמתמודדות עם העשיו של המציאות והעשיו שבתוכי.




* המאמר מבוסס על כמה תורות חסידיות לפרשת השבוע, ביניהם ה'בית יעקב' וה'מאור עיניים'.

[1] על הפסוק הנ"ל, 'בית יעקב'.


[2] בראשית רבה פס"ג ס"ז.


 

 

בית המדרש