ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על פרוייקט 929

ע"י: הרב יובל שרלו

במכתב לבוגרי הישיבה, מציג הרב שרלו את עמדתו בנוגע לפרויקט 929 ומביע את דעתו על לימוד תורה להמונים.

קשה להמעיט בחשיבות העליונה של תלמוד תורה בהמון, לכולם, ללא הבדל רמה ומגדר, חכמה ודעת. תלמוד תורה הוא הוא המפגש שלנו עם דבר ד', עם יסודות הקיום של העולם היהודי, עם ההקשרים ההיסטוריים, המוסריים, האמוניים הרעיוניים; בתלמוד תורה נחשף כוח היצירה של העם היהודי, וכח ההמשכיות, והנאמנות, והמבט לעתיד, וחזון המימוש שלו. "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" נאמר, ולא מורשה אישית ופרטית של מי מאתנו. זכות עצומה היא למפעל תלמוד תורה בהמון, שמצליח לקשור אליו אין ספור אנשים שלא היו לומדים תורה בלעדיו.

 

קשה להמעיט בנוראות העצומה של תלמוד תורה בהמון, לכולם, ללא הבדל רמה, חכמה ודעת, ועוד יותר – ללא ברכה בתורה תחילה. זה אינו תלמוד תורה – זה חילול התורה וחילון התורה והנמכת קומת התורה. לימוד שלא נעשה בחרדת הקודש הראויה לכתבי הקודש, מתוך אמונה עמוקה ויראה ותשוקה וקרבת אלוקים – אינו תלמוד תורה. עליו נאמר כי קליפתו אכל ותוכו זרק. אין בו טעם ולא ריח, כי אם קריסה רוחנית ונמיכות קומה.

 

 בשנותינו בישיבה אנו מלמדים כי מה שמאפיין דילמה הוא העובדה שניתן לייצג ביושרה פנימית את האפשרויות השונות. ייצוג זה אינו הצגה, ואינו מלאכותי. הדילמה היא התלבטות פנימית, הנובעת דווקא בשל העובדה שכל אחת מהאפשרויות נושאת בחובה ניצוץ של אמת. בראש ובראשונה היא קיימת בעולמה של תורה, והקביעה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", או ש"כפטיש יפוצץ סלע" היא מהותית להופעתה של תורה. אמת, נכון הדבר כי בסופו של דבר צריך להגיע להכרעה, וציטוט הביטוי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" הוא ציטוט חסר, שכן יש בו המשך: "והלכה כבית הלל" (אני מדגיש כעת את עצם העובדה שנפסקה הלכה, ללא התייחסות לזהותה), אולם קודם לכן צריך להעצים את הכיוונים כולם. תפישה זו של חיים מתרחבת גם להיקפים רחבים יותר של האמונות והדעות, ויש בנו הרבה דילמות המזדהות עם הקביעה הפשוטה שאין ה"אמת" יכולה להתכנס לתוך מסגרת קטנה של עמדה אחת.

 

גם כאן, המפגש בין שתי התנועות בהן פתחתי והסתירה ביניהן יוצרת אפשרויות לתגובות שונות המתרוצצות בקרבי. אפשרות אחת היא להתעלם מהבעיות, וזאת משתי סיבות. ראשית, המבט הירוד על התנ"ך אינו נמצא בשליטת אף אחד. הוא נוצר במקום שנוצר, ומאפיין את מי שמשתמש בו, והוא קיים בין אם הפרויקט הזה ימשיך ובין אם לא. כשמחשבים שכר הפסקה כנגד הפסדה ניתן להגיע למסקנה שעדיף שהוא יתקיים, וזאת בשל הסיבה השניה: עצם העובדה שהדיון מתרחש סביב תנ"ך, גם אם נאמרים בו דברים איומים ונוראים – הוא ההישג שהושג. לאור זה, הרוצה ללמוד ילמד, והרוצה שלא ללמוד – שלא ילמד, ואין למי שהוא נגד הפרויקט אלא להימנע מהצטרפות אליו, כיוון שהוא יתקיים איתו ובלעדיו. לא זו בלבד, אלא שבדרך זו אפשר להמשיך עוד, ולטעון כי דברים שכתב הרב קוק זצ"ל על עניינים אחרים של קדושה שבהן התחוללו התקשרויות אחרות הנובעות מטומאה – רלוונטיים גם כאן, ואנו צריכים להסתכל בעין טובה על כל המתרחש, ולא להיות מאלה שמזכירים עוון בכל מקום שהם פוגשים.  

האפשרות השניה היא לשאוף בכל כוח לסגור אותו. הסיבה העיקרית לכך היא שאין זה נכון כי מדובר בתנ"ך, ולמעשה אין שום הישג בפרויקט זה, אלא כישלון בלבד – הכנסת האשרה לבית המקדש עצמו. אמנם, הטקסט הנלמד הוא תנ"ך, אולם אין ספור פעמים למדנו בישיבה כי נקודת העמדה החיצונית ביחס לכל טקסט קובעת את אופיו יותר מכל דבר אחר, וזו אחת המשמעויות של ברכות התורה – קביעת העמדה הנפשית ביחס לתורה, והארץ חרבה על כך שלא ברכו בתורה תחילה. דוגמה לדבר: הלומד את שיר השירים כאוסף שירי הגבעטרון – אינו לומד תנ"ך, אף שלכאורה הוא לומד את הטקסט המופיע בתנ"ך. לא זו בלבד, אלא שהוא מחלל אותו לחלוטין. על כן, אין כל הישג בעצם קיומו של המפעל הזה, כי אם חושך על פני תהום, והוא למעשה מחבק את התנ"ך חיבוק דב, וחונק את רוח הקודש שבו, ואת כל העולם הרוחני המתעלה מתוכו. יש אפוא להיאבק בכל המגמה הזו, להציג את השקר והעיוות שבה, ולקרוא לציבור שמתחשב בקריאות הרבניות להתרחק ממנו.

האפשרות השלישית, היא להיכנס באופן מתמיד לעולם התיקון. קשה להזדהות עם הפרויקט כפי שהוא, ועם הבמה שהוא נותן לנמיכות הקומה ורדידות ההתייחסות. לא פחות מכך ומן העבר השני – קשה לראות ברכה כלשהי שתצמח מהשמצתו ומהניסיון לסוגרו, לא רק במישור המעשי, אלא גם בשל איבוד האור שיש בו, והמשמעות הציבורית הגדולה. אני גם סקפטי מאוד כלפי הניסיונות לפקח עליו או לסתום פיות. כניסה לעולם התיקון משמעה הפשלת שרוולים, השתתפות בו, הארה מתמדת, פרישת ההתייחסות הקדושה והמעריצה אל כתבי הקודש, וקיום של "משכני אחריך נרוצה" מתוך דברי התורה.

 

דרכם של כותבים הוא שכאשר הם מציגים את העמדות השונות – ניתן להבין מדבריהם לאן הם נוטים, הן בסגנון דבריהם, והן בסדר של הדברים. מסגנון הדברים יהיה קשה לזהות את עמדתי, שכן ההתלבטות היא התלבטות אמת, ושלוש הקולות מרקדים בי במקביל. אולם מסדר הדברים ניתן בהחלט לזהות כי אני נוטה לדרך השלישית, ועדיין בספק. אני מאמין באמונה שלמה שבמרחב בו הוא מתנהל – שוק חופשי של התייחסות – האור שיש במשנה שלנו ביחס לתנ"ך יגבר על פני כל המחשכים. יש בי אמונה כי הדרך בה אנו לומדים (לא חס ושלום "תנ"ך בגובה העיניים" ולא בהשלכת התנ"ך כלפי מעלה ובלימוד מוטעה של "תנ"ך בגובה השמיים") שהיא ה"תנ"ך בגובה הסולם" – מסוגלת להאיר את כל המחשכים, ולהביא ברכה מרובה בכנפיה. לא יהיה זה נכון לוותר על מפגש רחב של כל עם ישראל, על כל הבעת הדעות שבו, שמתרחש בפרויקט זה; לא יהיה זה נכון לקבלו כפי שהוא; גם לא יהיה זה נכון לצפות כי הוא יתנהל אך ורק לפי מה שאני הייתי רוצה שיקרה. יהיה נכון להפשיל שרוולים, ולחדד את הלימוד ואת המחשבה, ולהיכנס לבית המדרש הוירטואלי, בהארות גדולות ובאמונה עמוקה, בכישרון לימוד ובדרכי הבעה. את כל זה למדתי מדרכו של הרב קוק וממשנתו, ואני חושב שיהיה נכון ליישם את הדברים כאן.

 

הנושא העומד על הפרק אינו איך לדעתנו צריך ללמוד תנ"ך. בהינתן שזו המציאות הקיימת – הנושא העומד על הפרק הוא מה אנחנו צריכים לעשות בשעה הזו. בין האפשרות של לקבל את הדברים כפי שהם או לצאת בחרופים וגידופים כנגד מה שמתרחש, אני בוחר בדרך השלישית: לפעול בעולם התיקון. משמעות הדבר אינה קבלה אדישה של דברי ההבל והביזוי הנאמרים על ידי חלק מהכותבים. משמעות התיקון הוא הצפת האור הגדול שבלימוד תנ"ך כראוי, והצבה מתמדת של אלטרנטיבה קדושה ומכבדת, מאזינה וקשובה, המבקשת את היפוך הלב שנוצר מהמפגש עם דבר הא-לוהים, ביחד עם כל עם ישראל. עת לעשות. 

 

 

 

בית המדרש