ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דין ורחמים בגאולה

ע"י: הרב תמיר גרנות

שיעור של הרב תמיר גרנות ב´שפת אמת´ על פרשת וארא משנת תרל"ו. הסיכום עבר את אישורו של הרב.

במדרש בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. על ידי שאמר משה וכו'  שיתף עמו אהרן כו'. נראה מדברי המדרש כי היה זה חסרון. כי אם היה משה רבינו ע"ה עצמו הגואל. היה על הצד היותר טוב.

השפת אמת מביא את המדרש[1]  אשר דורש את הפסוק "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור[2]". המדרש מבין מהפסוק שאמירת דברים –"דבר שפתיים"- שאדם אומר במצבים מסויים  יכולה לגרום לו לנזק ולמחסור. הדיבור עלול לפגוע באדם. את התובנה הזו משליך המדרש על משה רבינו. בפרשתנו אומר משה רבינו "שלח נא ביד תשלח" ומשום כך גרם משה לעצמו שהגשמת מהלך הגאולה והשליחות האלוקית לא באה לידי ביטוי רק דרכו אלא בשיתופו של אהרון. שינוי זה מתבטא בצירופו של אהרון בהליכתו לפרעה ובעשיית הניסים אותם עשה גם אהרון. בלשונו של המדרש: "היה ראוי להיעשות ניסים על ידו ובשביל זה (בגלל זה שאמר "שלח נא ביד תשלח") נתייחד הדיבור עליו ועל אהרון." השפת אמת מרחיב עיקרון זה המופיע במדרש ו'מאשים' את משה אף בשיבוש כללי של מהלך הגאולה - אם משה לא היה מתלונן הגאולה הייתה נעשית "על צד היותר טוב".

וזה שכתוב עתה תראה כו' ולא במלחמת ל"א מלכים. פי' על ידי שמיאן. והיתה השליחות בצירוף אהרן. לכן לא הביאם משה רבנו ע"ה ארץ ישראל. כי אם היה נעשה כרצונו יתברך, היתה הגאולה באופן גבוה אשר היה משה רבנו ע"ה מכניסם לארץ והיה תיקון הכולל. כי עתה תראה אינו בדרך קנס. רק שכן מוכרח להיות.

השפת אמת מזכיר מדרש נוסף[3] ה"מאשים" את משה על כך שהתלונן. במדרש זה מופיעה הטענה שמשה לא נכנס לארץ כיוון שלא רצה לקבל את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים ואמר "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"[4]. על תלונה זו של משה עונה ה'- "עתה תראה  אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"[5]. המדרש לוקח פסוק זה ולומד מהמילה "עתה"- "במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות [...] שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך" כלומר הסיבה שבגללה נענש משה שלא נכנס לארץ היא התלונה שלו על הרעה שגרמה שליחותו לפני ה'  לבני ישראל במצרים.

השפת אמת קושר את שני המדרשים ומדגיש את העקרון המשותף העולה מהם:  משה מביא על עצמו את העונש – שלא ייכנס לארץ,  על ידי דיבורו המיותר,  ודבריו משנים לרעה את מהלך המציאות. משה רבינו הוא המנהיג האולטימטיבי של ישראל וזה שהוא לא נכנס לארץ זוהי טרגדיה כללית. לכן קושר המדרש- ומרחיב זאת השפת אמת- בין ההסתייגות של משה מהשליחות לבין אי-הכניסה שלו לארץ. לכאורה- אם מנסים לשער מה היה קורה לו משה לא היה מתנגד ומתלונן- אפשר לדמיין שהגאולה הייתה מגיעה כתהליך רצוף ומושלם -  מיד לאחר גלות מצרים על ידי משה רבינו. לאחר קיום ההבטחה לאבות- שעוד נחזור אליה- "ועבדום ועינו אותם" מתרחשת הגאולה הרצויה והמושלמת. גאולה כזו היא בלשונו "תיקון הכולל" כלומר – השלמת כל מהלכי התיקון במציאות, סיום הסבל, והבאת עם ישראל למצבו האידאלי.  משה רבנו על ידי תלונתו פוגע בתהליך האידאלי מפני שאיננו יכול לסבול את הסבל האקטואלי של עם ישראל במצרים. גם במדרש הראשון בא לידי ביטוי רעיון זה -  הנהגתו של משה רבינו איננה הנהגה מושלמת ואידיאלית בגלל שמשה לא יכול, או לא רוצה, למלא את השליחות כפי שהיא, ומשום כך צריך אהרון למלא את החלל שפוער משה. אהרון נכנס להנהגה, לכאורה, בדיעבד, כדי להיות שותף בהנהגה ולעזור למשה.

וזה שכתוב בכל עצב יהיה מותר. שאם היו יכולין לקבל כל הדחקות אז. ולא היו אומרים ירא ה' כו'. וכן משה רבנו ע"ה למה הרעותה. היה מתוקן הכל.

השפ"א חוזר לפסוק ומסביר גם את החלק הראשון-"בכל עצב יהיה מותר". על פי הדרשה- כשאדם עצוב ואינו נושא בסבלנות, באיפוק ומתוך אמונה את סבלו ומתלונן, נובעות מזה  תוצאות שליליות ו"מותר" מתפרש בפסוק כדבר מיותר שלא צריך להיות. על פי דרשה זו, לו בני ישראל היו סובלים את הצער שהיה להם במצרים ולא היו מוסיפים את צעקתם וזעקתם ה"מיותרת"- היה כבר הכל מתוקן- "התיקון הכולל".

בנקודה זו של הדרשה מבצע השפת אמת תפנית רעיונית דרמטית. אכן, מנקודת ראות של הגאולה השלמה – יש פגם במעשה של משה רבנו. אך האמנם יש להעריך באופן שלילי את תלונתו? נקשיב לדברי השפת אמת:

אך משה רבנו ע"ה לא היה יכול לסבול צער ישראל ונחשב זה לו לשבח. משל החולה שגוברים עליו היסורין מהרפואות. אשר מבקש להניח הכל בעבור היסורין. אך הרופא יודע ומבין כי היסורין לטובת החולה לכן אינו משגיח עליו. אבל משה רבנו ע"ה הרגיש בצערן של ישראל ממש כמו הם עצמם. ולכן אף שידע כי לטובת ישראל הוא לא היה יכול לסבול בשום אופן בצערן של ישראל ולכן עשה השם יתברך רצונו והייתה הגאולה בצירוף מידת הרחמים.

השפת אמת ממשיל את מצבם של ישראל ותלונתו של משה לחולה שסובל יסורים קשים בדרך להחלמתו עד כדי כך שרוצה למות כדי להיגאל מהייסורים,  והרופא יודע שהוא סובל אך מתעלם מהייסורים כיוון שיודע שהם לטובת החולה. משה מביא  את סבלם של ישראל אל ה'. משה הזדהה כל כך עם בני ישראל אע"פ שלא היה חלק אינטגרלי מהם, ולא סבל עמהם,  ואף על פי שידע שהעבדות והעינויים הם שלבים הכרחיים בדרך אל הגאולה השלמה- לא יכול היה מוכן להשלים עם סבלם והתלונן בפני ה'. כיוון שה' נותן לאדם את הנהגת המציאות, ולמשה רבנו מסר את הכוח להנהיג את ההיסטוריה הישראלית והעולמית, הוא נענה לו ומשנה את הנהגתו מהנהגה של דין להנהגה של רחמים, על אף שבכך הוא מעכב את הגאולה. נעמיק להתבונן בדברים: התגלות ה' בהנהגה של דין  משמעותה שהמציאות מתנהלת בדיוק  לפי החוקים האמיתיים שלה, כלומר: שקורה כל מה שצריך לקרות כדי להביא לתוצאות הטובות ביותר בצורה המהירה ביותר. דרך זו גורמת לדברים להיות כואבים כיוון שאין התחשבות בדברים כמו סבל או כאב אלא רק במהלך האמיתי וההכרחי של הדברים. לעומת זאת, הנהגה של רחמים מתחשבת במצבו האקטואלי של האדם הסובל,  והולכת במסלול פתלתל יותר מהדרך הישרה של הדין, אך ה' מסכים למשה ומנהיג את העולם ברחמים.

דינמיקה דומה התרחשה גם בבריאת העולם שנברא במידת הדין (פרק א בשם א-לוקים) אך, כדברי חז"ל, משראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד בהנהגה של דין בלבד – צירף את מידת הרחמים. אולם, בעוד שהשינוי בבריאה קשור בהכרה אלוקית עצמית, השינוי בהסטוריה נובע מתביעה אנושית – תביעתו של משה רבנו אשר נבחר למנהיגותו, כזכור, מפני שהיה רגיש לסבלם של אחיו, ונענה להם:"וידבר אלוקים אל משה (דין) ויאמר אליו אני הוי-ה (רחמים).

נוכל ללמוד על הכיוון הרוחני אותו מציג השפת אמת מתוך השוואתו לדברי רש"י. רש"י, כמו השפת אמת, עמד מול אותם מדרשים, רובם משמות רבה, ובחר לשבץ אחדים מהם בפירושו. התוצאה אצל רש"י, כפי שניווכח, שונה מאוד מזו של השפת אמת.  רש"י בד"ה "עתה תראה" משמר את קול הביקורת כלפי משה שמובא במדרש  ואף משווה אותו לאבות:

 הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעול ה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ[6]:

גם בדיבור המתחיל נוסף באותה פרשייה ("וידבר א-לוהים") מביא רש"י מדרש בו ה' כועס על משה ומשווה אותו אל האבות:

דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה[7]:

רש"י מציג תמונה לפיה הקב"ה אומר למשה- תראה איך אתה מנהיג ואיך האבות הנהיגו ומההשוואה הזאת יוצא שמשה מנהיג בצורה בעייתית.

השפת אמת מזהה את המתח והקושי הזה המשתקפים בדברי רש"י אבל שופט לחיוב את מעשיו של משה. לא קטנות אמונה יש כאן, ולא חוסר סבלנות, אלא העדפה של הרגישות הממשית לסבל על פני התוכניות הגדולות של הגאולה.  על פי השפת אמת משה ניסה להשמיע את קול הרחמים כהיפוך של קול הדין במטרה לתת מקום לרחמים להתגלות ולא לתת לדין לכסות את הבכי והצעקה העולים מהסבל. משה מבין שגאולה ועולם הבא שנגיע אליהם בהנהגת  הדין, יהיו חסרים כיוון שיהיו ספוגים בדמעות העשוקים ובצעקות העבדים. זו לא התכלית אליה שואף משה, זו אינה הגאולה הרצויה בעיניו,  ולכן הוא מעלה את צעקת בני ישראל אל ה'. השפת אמת מהפך את התפישה הראשונה על מהות התלונות כדבר שמעכב וגורם חיסרון לתפישה לפיה התלונות הן ביטוי אותנטי של צער העולם – המשנה את ההנהגה האלוקית.

בשמות רבה מופיע מדרש המשקף את התנועה הזאת של השפת אמת,  וייתכן שמשם הוא שאב את התורה הזאת. המדרש מביא את דבריהם של ר' עקיבא ור' ישמעאל המפרשים את הפסוק "והצל לא הצלת":

מהו והצל לא הצלת, ר' ישמעאל אומר והצל לא הצלת ודאי.  ר' עקיבא אומר יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין[8]. "

על פי רבי ישמעאל משה זועק פה זעקה חריפה ואומר- אם בשביל הצער של בני ישראל כעת כשהם במצרים לא הצלת בשביל מה תציל? האם זה אומר שאף פעם לא תציל? כמו שאמר רב אחד – משיח שאפילו בשביל אושוויץ לא הגיע – מה עוד יגרום לו לבוא?

רבי עקיבא טוען טענה שונה המתאימה יותר לדברי השפת אמת ועל פי פירושו אומר משה: יודע אני שאתה  ה' תציל את בני ישראל בעתיד, בגאולה השלמה, אך נראה שחלילה לא אכפת לך מבניך הנהרגים וסובלים כעת. בלשונו של רבי עקיבא: " אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין".

לנהל עולם במידת הרחמים זה אומר לנהל עולם חסר, שדברים פחות מסתדרים בו, שדברים פחות עובדים בו. יכול להיות שאם חברה, בית או מסגרת תתנהל ברחמים היא תפסיד בכך במבחן התוצאה והמוצר, אבל בסופו של דבר אנו מעדיפים עולם כזה שבו אנו מקשיבים ורגישים לסבל ולא מתעלמים ממנו. אנחנו יודעים שאנחנו מפסידים חלק מהשלמות, או לכל הפחות דוחים את הופעתה,  אבל אנחנו מעדיפים עולם שבו אנו וסבלותינו נוכחים ונשמעים, עולם שיש בו חמלה, ומתוך כך עולם שבו ה' נמצא ומתגלה גם בהווה, ומכיל את החסרונות של המציאות, ואת הסבל האנושי.  

 

 

 

 

 




[1] שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ז. 


[2] משלי י"ד כ"ג.


[3] שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ה.


[4] שמות ה' כ"ג.


[5] שמות ו' א'.


[6] רש"י לספר שמות ו'  א'.


[7] רש"י לספר שמות ו'  ב'.


[8] שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ה.


 

 

בית המדרש