ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הזריזות כמימוש עצמי

ע"י: הרב תמיר גרנות

המהר"ל מטיל את האחריות לחוסר הצלחתנו עלינו בלבד, וב´נתיב הזריזות´ מציג מידה זו ומציע כיצד לאמץ אותה. המאמר הוא סיכום שיעור של הרב ועבר את אישורו.

שלמה המלך אומר במשלי 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה' (משלי ו',ו').

מה עניין הזריזות של הנמלה? מה אפשר לו לאדם ללמוד ממנה? הרי האדם הוא בעל בחירה, והיא, הנמלה, אין לה בחירה להיות זריזה, כך הוא טבעה. פשט הפסוק הוא שאפילו שאין לנמלה קצין ושוטר, היא זריזה, ואילו האדם, על אף שיש לו קצין ושוטר, מתנהג בעצלות.

המהר"ל מסביר, שלמרות שהנמלה היא יצור חלק ומועט כוחות, ובנוסף, היא צריכה לעבור חורף שלם ללא מקורות מזון, ולכן בקיץ מוטלת עליה עבודה קשה, ובכל זאת - היא מצליחה לספק את צרכיה בצורה מעולה. מה ניתן ללמוד מתופעה זו? נראה, מסביר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הזריזות), שלא מידה טובה (מושג שאיננו הולם את המציאות הטבעית הלא-בחירית) אנחנו לומדים מהנמלים, אלא עקרון כללי של הבריאה. העיקרון הוא שלכל נברא בעולם, יש מספיק יכולות וכוחות ומספיק משאבים על מנת לספק את כל צרכיו. מדוע חשוב להתבונן על הנמלה? מפני שהאדם מטיל ספק בכך שאכן יש לו את כל הכלים כל היכולות וגם את כל המשאבים כדי להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. לפני שעוסקים במידת הזריזות – יש לבנות את האמונה בבורא ובבריאה, וגם את האמון של האדם בעצמו. כאשר אדם שואל את עצמו מדוע אני לא משיג פרנסה? מדוע אני לא לומד היטב? מדוע אינני מתפלל היטב? בדרך כלל התשובה שהוא מספק לעצמו איננה במישור של רמת ההשקעה והרצון שלו, אלא הוא מתרץ זאת בחוסר יכולת, אומר: אני לא יכול, או שחסרים לי משאבים. ולכן שלמה המלך מפנה אותנו אל הנמלה, היצור הקטן והמסכן ביותר, וממנה אנו יכולים ללמוד שלכל יצור בעולם יש את היכולות ואת המשאבים המספיקים. הסיבה לאי ההצלחה שלנו לא נמצאת ביכולת, אלא בנושא של הנתיב שלנו – בתכונת הזריזות. ברגע שאנו מתרצים את אי הצלחתנו בחוסר יכולת או בהיעדר משאבים מספיקים - אנחנו מפסיקים לעבוד. כשמבינים שהיכולת קיימת והבעיה היא סובייקטיבית – אפשר להתחיל בעבודה.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, יב) מסביר שאחד מעקרונות הבריאה הוא, שלכל יצור ויצור יש בדיוק מה שהוא צריך על מנת להתקיים, לא חסר דבר בעולם. הרמב"ם מראה כי המשאבים הנצרכים לנו ביותר הם גם הזמינים ביותר, אויר מים ומזון. המהר"ל הולך עם העיקרון הזה, ומסביר כי בנוסף לדברי הרמב"ם שלכל אחד יש את כל מה שהוא נצרך אליו, יש לכל נברא גם יכולת להשיג הכול. הרמב"ם מודה שישנם מקרים נדירים – אסונות טבע, אסונות גנטיים, המונעים מהאדם את הקיום הבסיסי, אך לרוב – כל יצור יכול להסתדר בעולם. אז איפה הבעיה? הרמב"ם מסביר שבעיית החיסרון בעולם היא שהאדם תמיד שואף למותרות, לדברים שהם מעבר לצרכי קיומו האמיתיים, ולכן או שהוא מבזבז את כספו, ואז אין לו מספיק, או שהוא לוקח על חשבון חברו ועדיין מרגיש חסר.

המהר"ל מציע הסבר אחר לכך שלא תמיד אנו מצליחים להשיג מה שאנו צריכים, והוא נמצא בעולם המידות – הזריזות. מי הם הקצין והשוטר המופיעים בפסוק שלעיל? הקצין הוא המחוקק חוקים, שקובע מה צריך להיות ואיך. השוטר הוא זה שדואג שהדברים יתבצעו. כך במישור החברתי. במישור הנפשי, מי הם הקצין והשוטר? הקצין הוא החלק התבוני באדם. לאדם יש יכולת לקבל החלטות ולהכריע הכרעות נכונות שיקדמו את האדם אל מטרותיו. החלק של ה'שוטר', זה היכולת של האדם לבצע את ההכרעות שהוא קיבל. בכל אדם יש קצין ושוטר. המהר"ל מסביר שהזריזות היא היכולת להשתמש כראוי בתכונת הקצין ובתכונת השוטר שיש לנו. 'הקצין', ההיבט התבוני – היכולת לקבל החלטות נכונות כלפי המציאות. 'השוטר', ההיבט המעשי – להניע את ההחלטה ולבצע אותה. כשאדם מצליח לקיים את שני ההיבטים האלה הוא אדם זריז. היכולות שלו באות לידי ביטוי במציאות, ואז האדם מגלה שלא חסר דבר בעולם, שהוא יכול להשיג הכול. הזריזות היא סגירת הפער בין רצונותיו, החלטותיו של האדם לקיומם במציאות.

בפרק ב' המהר"ל רוצה ללמוד את הזריזות מדברי יהודה בן תימא באבות: 'הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים(אבות ה', כ'). יש לנו כאן ארבע תכונות – עז, קל, רץ וגיבור, ארבעה אפיונים של מה שנראה בסופו של דבר כזריזות – לעשות רצון אביך שבשמיים. אך הדברים האלה נכונים לא רק כלפי עבודת ה', אלא כלפי כל דבר שאדם רוצה להשיג בעולם, הוא חייב לעבוד עם ארבע התכונות האלה.

עז כנמר – זהו הכוח המתעורר. ההתעוררות לפעולה. בגוף יש כבדות טבעית, מיסוד האדמה, מהעפר. הכוח המתעורר, או כמו שהרמב"ם קורא לו 'הנפש החיונית', זהו המרץ לפעול. 'הוי עז', זה להיות אדם נמרץ, אדם עם כוח לקום ולעשות. הנמרצות היא תכונה שבאה לידי ביטוי בתחום הגופני וגם בנפשי. יש אנשים שמטבעם הם אנשים מלאי מרץ. וישנם אנשים שיסוד העפר חזק יותר אצלם, למרות זאת הם מצליחים לעבוד על תכונת העזות, ולפעול במרץ. הכוח הזה הוא אחד ממרכיבי הזריזות. יש כמה גורמים שמשפיעים על המרץ של האדם – גופניים – כושר, שינה טובה, אוכל טוב ולא מכביד. נפשיים – רצון פנימי, כוח לעשות.

קל כנשר – הזריזות היא גם קלות הנפש. הנפש מתעוררת בקלות. היא חושקת, מתלהבת, רוצה. הנפש חיה ושואפת לעשות. לעיתים הקלות יכולה להיתקל במחסומים מצד הגוף שהוא כבד וחסר מרץ. נפש קלה היא נפש ששואפת וחושקת לעשות ודוחפת את האדם לעשייה.

רץ כצבי – הריצה היא היכולת לעבור מהר ממחשבה למעשה. עלתה מחשבה כלשהיא בנפש, יש מרץ מהעזות, ומיד האדם רץ ועושה. גם זה הוא היבט של הזריזות. האדם איננו משתהה ומיד כשעולה לו רעיון, מחשבה או רצון – הוא רץ לעשותו.

גיבור כארי – זהו כבר המעשה עצמו. כשהאדם כבר מגיע למעשה הוא עושה אותו בזריזות, ביעילות, עד הסוף. עשייה בזריזות היא עשייה שלמה, בלי לעגל פינות. אדם זריז במובן של ה'גיבר כארי' הוא אדם יסודי, כשהוא עושה מעשה הוא עושה אותו לגמרי, עד הסוף.

עניינה של הזריזות הוא לגשר על הפער שקיים אצל האדם בין הפוטנציאל הטמון בו, לבין המימוש שלו במציאות. בכל אדם טמונים כל הכוחות והיכולות להשיג כל מה שהוא רוצה וצריך בעבודה, בתורה, בתפילה, ובענייני העולם הזה. חוסר ההצלחה של האדם לממש את הפוטנציאל הטמון בו קשור לאחד או יותר מארבעת מאפייני הזריזות, שהוא חסר בהם.

הזריזות היא תכונה, מידה טובה, והיא גם ביטוי של עיקרון בבריאה – יש לכל אדם את המספיק לו כדי להצליח ברוח ובחומר, בתנאי ששאיפותיו תהיינה מדוייקות ולא מותרות (הרמב"ם) ובתנאי שיהיה זריז (מהר"ל).

ולסיום, הצורך בזריזות קשור גם לזמן המוגבל שיש לנו. אם לא נהיה זריזים נפספס ונחמיץ את ההזדמנות להפיק את המרב מהמשאבים שקיימים במציאות הסובבת אותנו ומהפוטנציאל הטמון בנו. המשאבים לא יתקיימו אצלנו לנצח. אם לא תהיה זריז ותפיק מהם את המרב, אומר המהר"ל, אולי בעתיד הם כבר לא יהיו זמינים כמו בהווה. הזריזות מבטיחה שההזדמנויות המחכות לאדם להתקדם בהיבטים שונים לא יחמקו ממנו

 

 

בית המדרש