ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"מאת ה´ הייתה זאת היא נפלאת בעינינו"

ע"י: הרב תמיר גרנות

מציאות גאולית אינה בהכרח נסית, ומסר זה עולה דווקא מיציאת מצרים. סיכום שעבר את אישור הרב.

בבואו לשרטט תיאור של ימות המשיח, מתנסח הרמב"ם באופן הבא (הל' מלכים פרק יב): 

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

כאשר הרמב"ם מתאר את ימות המשיח, שהם המצב האידאלי של העולם ושל עם ישראל, הוא מדגיש שלא יהיה שום שינוי ממנהגו של עולם, לאמור: לא יתרחש שום דבר שישנה את המערכת העולמית הטבעית כפי שהיא מוכרת לנו מהבריאה ועד היום. כלומר: לא יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא 'עולם כמנהגו נוהג'. אם כן, כיצד מתמודד הרמב"ם עם הפסוקים המצויים בנביאים ומתארים את אחרית הימים כהוויה על-טבעית שפורצת את גדרי הבריאה, דוגמת 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'? לדבריו, אין להבין את התיאורים הללו כפשוטם אלא הם כולם "משל וחידה", מטאפורה לתיאור המציאות העתידית: "וכן כל יוצא באלו הדברים[תיאורים על-טבעיים של ימות המשיח] הם משלים".

ממבט ראשון, יש מקום לתהות על תפישה זו. הן בנביאים והן בדברי חז"ל נזכר שהגאולה של אחרית הימים תהיה דומה במהותה לגאולת יציאת מצרים. ובניסוח אחר: גאולת מצרים היא מעין גרעין הטומן בחובו את האופי של כל גאולה עתידית. כך לדוגמא, מיכה מתנבא בנוגע לגאולה עתידית ואומר "כימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת" (מיכה ז' טו). ובמדרש מצאנו פעמים רבות השוואה בין גאולת מצרים לגאולה לעתיד לבוא, למשל:

כך היה הקדוש ברוך הוא שולח ענן וחשך ומחשיך למצרים ומאיר לישראל כשם שעשה להם במצרים וע"ז נאמר (תהלים כז) ה' אורי וישעי וגו', וכן לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא חשך שנאמר (ישעיה ס) כי הנה החשך יכסה ארץ וגו'. (שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יד)

והנה, דווקא גאולת מצרים נראית לנו כדוגמא מובהקת להתערבות אלוקית שחורגת מהסדר הטבעי ומחוללת ניסים על-טבעיים כמו עשר המכות וקריעת ים סוף. האם דברי הרמב"ם המתארים את ימות המשיח כתופעה טבעית סותרים את פשטי המקראות ודברי חז"ל בנוגע לאופייה של הגאולה העתידית אשר תהייה - בדומה לגאולת מצרים - מציאות שתחרוג ותפרוץ את מערכות הטבע והבריאה?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה לבדוק באופן יסודי את ההנחה שבדברינו אודות אופיה הניסי של יציאת מצרים, כפי שעולה מן הפרשות שבתחילת ספר שמות. את הבירור נעשה בשני מישורים: תחילה, נתבונן במושגים בהם משתמשת התורה עצמה לתיאור ההנהגה האלוקית ביציאת מצרים, ואחר כך נעמוד על תיאור ההנהגה האלוקית במכות ועל הים.

התורה משתמשת בשלושה מונחים (בהטיות שונות) כדי לתאר את התערבותו של הקב"ה ביציאת מצרים: אות, מופת ופלא. הקב"ה בדבריו אל משה מזכיר כמה וכמה פעמים את האותות והמופתים:

"וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות ז',ג),

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּו" (שמות י',א).

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות י',ט).

השורש 'פלא' מופיע בדברי הקב"ה במעמד הסנה: "וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם" (שמות ג',כ)

מהו אות? בתורה אנו נתקלים פעמים רבות באותות. לראשונה מופיע אות כשהקב"ה נותן לעולם את הקשת בענן: "אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ". על השבת נאמר: "ביני ובין ישראל אות היא לעולם". על התפילין: "וקשרתם אותם לאות על ידיכם". וכן רבים. ברור אם כן, שאות אינו מה שאנו מגדירים 'נס' במובן של מאורע על-טבעי שפורץ את חוקיות הבריאה. הוראת המונח אות היא סימן, עדות. הדבר שהוא 'אות' מהווה סמל שמזכיר, מסמן או מעיד על משהו שאינו ברור מאליו, או שיש רצון לתת לו תזכורת קבועה. ובהקשר של הפסוקים שלעיל ביצאית מצריים, המכות הן אות על נוכחות ההנהגה האלוקית בהסטוריה: "וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם". הקב"ה שם אותות במצרים כדי להזכיר למצרים שהוא קיים ולהטביע חותם אלוקי במציאות, ולסיכום: המונח 'אות' בתורה הוא עדות, ואיננו מעיד על תופעה נסית על-טבעית.

המושג השני אותו יש לבחון הוא המושג 'מופת'. בלשוננו מופת הוא לפעמים נס, מאורע בלתי רגיל ובלתי טבעי. אך נראה שאין זו הוראתו בלשון המקרא. כך למשל בדברי ה' למשה: "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, כלומר: תנו הוכחה. וכך גם בדברי הקללה בספר דברים: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (שם כח, מו), כלומר: הקללות יהיו הוכחה לכך שלא שמעתם אל מצוות ה'. בלשון רבותינו הראשונים מופת הוא תמיד הוכחה, מופת שכלי=הוכחה שכלית וכדו'. כלומר, כשה' מבטיח שייתן אותות ומופתים הוא אומר בלשוננו: המכות יהוו עדות והוכחה למציאות ה', לאהבתו את ישראל ולכך שהוא פועל בהיסטוריה. אך אין המונחים הללו אומרים דבר על האופן שבו זה ייעשה – טבעי או ניסי, בדרך זו או בדרך אחרת.

המונח השלישי, ובו גם טמון לענ"ד המפתח להבנת ימות המשיח של הרמב"ם, הוא 'פלא' (בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו). נבחן כמה מהופעותיו במקרא. לאחר ששרה צוחקת על האפשרות שאכן יהיו לה ילדים מאברהם, הקב"ה אומר לאברהם: "היפלא מה' דבר?" האמנם לידת יצחק היא בגדר תופעה על-טבעית שחורגת מכללי הבריאה באופן מוחלט? בהחלט ניתן לתאר אותה כהתרחשות נדירה ומיוחדת, אך טבעית לגמרי. במקום אחר הקב"ה מוסר באמצעות ירמיה נבואת חורבן ומצווה אותו באותה השעה ממש לקנות שדה מאת חנמאל בן שלום דודו. ירמיה מתפלא על הסתירה בין נבואת החורבן לבין הדרישה לקנות שדה כאילו הכל כרגיל, וה' מגיב לטענתו ושואל את ירמיה: "הִנֵּה֙ אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק אֱלֹהֵ֖י כָּל־בָּשָׂ֑ר הֲֽמִמֶּ֔נִּי יִפָּלֵ֖א כָּל־דָּבָֽר?" הפליאה שבה מדובר כאן איננה מאורע ניסי, אלא פתרון לפרדוכס לכאורה בין שתי הוראות סותרות. הקב"ה אומר לירמיה שאכן תחילה תיפול העיר בידי הכשדים ואחר כך תיגאל הארץ וייקנו בה בתים ושדות. גם מה שבעיני האדם איננו מובן ומהווה סתירה הגיונית – הוא אפשרי אצל ה' אשר ממנו שום דבר איננו נפלא – כלומר – שום דבר איננו חורג או נבדל משליטתו או מרצונו.

התורה משתמשת בשורש פ.ל.א גם בפרשת הנזירות: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר" ועלינו להניח שהוראת השורש היא דומה, כלומר: יבדיל בדיבורו, ייחד על ידי דיבורו נדר. ההוראה של פלא במשמעות נס, איננה רלוונטית לכאן.

דוגמא נוספת קיימת בדו שיח שבין ה' למשה לאחר חטא העגל. ה' מוותר במובן מסוים על קשר עם ישראל: "ושלחתי לפניך מלאך" אולם משה טוען כלפיו: "וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה. וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה". משה טוען שבלעדי נוכחותו של הקב"ה עם ישראל לא יוכל להיות 'נפלא'. מה פירוש? נראה שיש לבאר גם כאן את המילה 'פלא' כהפרדה, הבדלה, החרגה. משה טוען אם כך, שבלי נוכחות אלוקית עם ישראל יאבד את סגולתו, את ייחודו. עם ישראל יהיה כשאר העמים ולא יהיה נבדל, נפרד ומיוחד מכל עם אחר בעולם. ובאמת אומר ה' למשה אחרי ההתגלות בסיני ומסירת שלוש עשרה מידות: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות" כלומר: מעשים מיוחדים וחריגים, שיבדילו אתכם מכל אומה ולשון. אמנם אחר כך כתוב: "אשר לא נבראו בכל הארץ" ואת התוספת הזו ניתן לבאר בהוראה של נס, אך היא איננה מגדירה את המונח פלא – אלא מתארת איזה סוג של פלא מבטיח ה' למשה.

זו גם כוונת השאלה הרטורית 'היפלא מה' דבר'. האמנם, שואלים הפסוקים, יש תחום שהוא מובדל ומוחרג ממרחב אפשרויות הפעולה של הקב"ה? יש דבר שאין ריבונו של עולם מסוגל לעשות? חלילה. הוא מסוגל לתת בן לשרה, הוא מסוגל להביא חורבן על עם ישראל ובה בעת לעסוק בגאולתו. נראה שבכל הדוגמאות שהזכרנו, הפלא הוא באופן התנהלות או בתופעה שהיא נדירה, שהיא ייחודית, ולפעמים שהיא מדהימה בצירוף המקרים המסוים שלה, אך עם זאת היא לא פריצה של חוקי הטבע והבריאה. התרחשות פלאית היא התרחשות מעוררת השתאות לא בגלל שהיא נס על-טבעי, אלא משום שבתוך הטבע היא כל כך ייחודית, בלתי מצויה ונבדלת.

מישור שני שבו ניתן לבחון את טיבה של גאולת מצרים הוא לבדוק כיצד מתארת התורה את ההתרחשויות שבמבט ראשון אנו נוטים לבאר כהתרחשויות על-טבעיות. ניקח לדוגמא את התיאור של קריעת ים סוף. קריעת הים מתוארת הן תוך כדי התרחשות הסיפור והן ממבט לאחור על ידי משה ובני ישראל בשירת הים בשני אופנים שונים. התיאור של בני ישראל את קריעת הים נשמע ניסי ועל-טבעי: "וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם". לעומת זאת, בתיאור של ההתרחשות עצמה נאמר כך: "וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְקֹוָ֣ק׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם". מפשט הדברים עולה כי ההתרחשות הינה התרחשות טבעית – יש כאן תופעה אקלימית חריגה שמתרחשת בעקבות רוח מזרחית עזה שנושבת לילה שלם. לפי התיאור הקודם לשירה, אדם שלא היה רואה את משה רבנו מניף את ידו אל על ומורה על בקיעת הים, ולא היה יודע על הזיקה בין מעבר ישראל בים לבין ייבושו, ספק אם היה רואה את יד ה' בייבוש הים, אלא היה מזהה זאת כאירוע אקלימי יוצא דופן. האירוע מהווה אות ומופת להנהגת ה' בגלל תזמונו, צירוף המקרים הייחודי הקשור בו, וכמובן – בגלל ההודעה הנבואית הקודמת לו – אך לא מפני שהוא בהכרח חורג מחוקי הטבע.

נראה שהתיאור הכפול של קריעת הים, כתופעה על-טבעית וכתופעה תוך-טבעית הוא תיאור מכוון. התורה משאירה לנו מרחב של פרשנויות שונות לקריעת הים. עם ישראל חווה אותו, כפי הנראה, כאירוע ניסי והשתמש בתיאורים פנטסטיים כדי לתארו. התורה עצמה תיארה אותו כמאורע תהליכי, שהיה קשור בשרב קיצוני. לו היה הקב"ה רוצה לפרוץ את הטבע לגמרי, או לו הייתה התורה רוצה להותיר רושם חד משמעי של ביטול הטבע, היה עדיף התיאור: וברגע אחד עמדו המים בגובה עשרים מטר משני צידי העם, אך לא כך כתוב.

את הקריאה הכפולה הזו ניתן להחיל על כל שאר האותות והמופתים שהתרחשו בתהליך של יציאת מצרים, בעשר המכות. אפשר לטעון שהמכות הן פריצה של חוקי הטבע, נס שהוא מין קסם, מעל ומעבר לכל האפשרויות שיש לטבע להציע. אך ניתן גם לטעון שיש לפנינו רצף מופלא וחריג של תופעות טבע נדירות. האות והמופת, הסימן לנוכחות האלוקית וההוכחה המוחצת לנוכחות האלוקית, היא בצירוף המקרים הזה, שאיננו מקרי, ושוב – בהודעה הנבואית של משה הקודמת לכל אחת מהמכות.

מהו ההבדל המהותי שבין האפשרויות השונות העולות מן הפסוקים ומה השלכותיו לגבי תפישת האמונה שלנו? ומדוע הרמב"ם בוחר דווקא באפשרות הטבעית בשביל תיאור ימות המשיח, ימות הגאולה? ננסה לצעוד צעד אחד קדימה כדי להבין מהו ההבדל היסודי שבין שתי האפשרויות לתיאור תהליך הגאולה.

אם הגאולה היא אכן הוויה ניסית על-טבעית בהכרח, תופעה אשר חורגת מגבולות הטבע וההיסטוריה ופורצת אותם, יש לדבר השלכה ישירה ומשמעותית על יחסינו לבריאה גופה. יש בכך כדי לומר שאין הבריאה כמו שהיא - אין העולם והאדם כמו שהם – מספיקים דיים או טובים דיים כדי להגיע אל התכלית, אל ימות משיח, ללא התערבות אלוקית חיצונית שתשבור את המערכות הקיימות. לאמור: מחשבת הגאולה כתופעה ניסית מניחה שללא שידוד המערכות הקיימות אין סיכוי למציאות להתפתח ולהשתלם עד תכליתה ושהבריאה כפי שהיא איננה מכילה את האפשרות הזו. מציאות מושלמת אפשרית רק במצב החורג מהבריאה, או אפילו מנוגד לה. הרמב"ם במורה לימדנו שריבוי נסים יש בו פגם כלפי שמיא – כאילו אין חוקי ההוויה הטמונים בבריאה מספיקים, והקב"ה נאלץ להתערב כדי להציל את האדם מהטבע – שהוא עצמו ברא. ההנחה שהגאולה היא תהליך טבעי היא הנחה שיסודה באמונה שהעולם אותו ברא ה' הוא עולם בעל פוטנציאל של שלימות, שכל מה שצריך כדי להביא את העולם לתכליתו קיים ממנו ובו.

זאת ועוד, קיים גם הבדל תיאולוגי בין שתי התפישות. תפישת הגאולה כנסית מתבוננת על העולם כמופע חוץ אלוהי חסר, שהבורא המתבונן בו מבחוץ מופיע בו כדי לתקנו ולשפרו. אולם, העולם הוא גילוי אלוהי, ו'לית אתר פנוי מיניה' ולכן הבריאה וההיסטוריה עצמם הם מופעים אלוקיים. מכאן – שמתוך הנחה שהעולם הנברא הוא המופע המושלם ביותר האפשרי של האינסוף האלוהי במלבוש טבעי-גשמי, הרי שהעולם כפי שהוא – מוכרח להיות המדיום לגילוי מלכותו יתברך, גם ביציאת מצרים וגם באחרית הימים.

אנחנו מציעים להבין את הגאולה כהתרחשות פלאית, לאמור: כצירוף מקרים ייחודי, חריג ועם זאת בתוך מסגרת הבריאה, שאיננו פורץ אותה. לדבר יש משמעות מרחיקת לכת: כדי להגיע למצב מתוקן, למצב שלם, יש לנו במציאות הנתונה את מלוא האפשרויות והכלים לכך. אין צורך בהתערבות אלוקית חיצונית לעולם, שהרי האלוקות קיימת בתוך העולם, היא פנימית לו. הבריאה כפי שאנו מכירים ויודעים אותה מספקת לנו בכוחות עצמה בלבד את האפשרות להגיע לגאולה שלמה, לימות המשיח. הופעת מלכות ה' איננה מאורע שמחוץ להיסטוריה או שמחוץ להשגה, כי אם הוויה מושלמת, מדויקת ומכוונת של ההיסטוריה עצמה – ושל העולם הטבעי כפי שאנו מכירים אותו כיום.

הרמב"ם מלמד אותנו שהגאולה של ימות המשיח תתממש דווקא כשעולם כמנהגו נוהג. וכאשר אנו מתבוננים - אפילו בראייה שטחית - על ההיסטוריה הישראלית ולו רק במאתיים שנים האחרונות, אנו חוזים עין בעין בקיום חזונו של הרמב"ם. ההסטוריה של שיבת ציון בעת החדשה גדושה במאורעות ייחודיים, חריגים ונדירים, ובצירופי מקרים מדהימים, אך איננה ניסית. ההיסטוריה שלנו היא אכן נפלאה – מיוחדת ונבדלת. ייחודיותה ונפלאותה הם עדות לברית שם העם הזה עם ה', להיותו לה' עם סגולה מכל העמים, והיא קיום של בקשת משה רבנו: "ונפלינו אני ועמך מכל העם", אך כל זה קורה בתהליכים תוך היסטוריים ותוך טבעיים, ולא בביטול ההיסטוריה או הטבע.

 

 

 

בית המדרש