ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לא עוד "דתיים או חילוניים"

ע"י: הרב יובל שרלו

על ניתוץ הזהות שבין דתי=מוסרי.

‫מעתה לא עוד "דתיים או חילוניים" אלא "צדיקים, בינוניים או רשעים".

האם היציאה ממצרים וזיכרונה הופכת את המאמינים בריבונו של עולם לאנשים יותר טובים ויותר מוסריים? האם עצם העובדה שאדם מתייחס אל העולם הזה כמי שמונהג על ידי הקב"ה ומאמין בהשגחה הפרטית מהפכת את אישיותו לטובה?

אמונה בריבונו של עולם אכן יוצרת מרחב גדול יותר לעיצובה של דמות מוסרית. האמונה הזו קוראת לאדם ללכת בדרכיו של הקב"ה, והיא מניעה אותו לחיות חיים מוסריים יותר. הציווי המוסרי אינו רק המצפון האנושי, אלא גם הקריאה האלוקית, והיא עצמה מחוללת בו את הרצון להצמיח בו את ההתנהגות הראויה. לא זו בלבד – האמונה אינה רק מקור למוטיבציה, כי אם גם עוסקת בהגדרת המוסר לעצמו. דוגמה לדבר היא המוסר האלוקי המיוחד בתחום לשון הרע ואיסור הלבנת פנים, שהוא שונה במהותו מהמקובל היום בעולם המערבי. באיזון שבין חובת הביקורת, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וכדו', ובין הדאגה לשמו הטוב של האדם הפרטי ולאיסור הלבנת פניו – מכריעה ההלכה דרך מוסרית הרבה יותר מאשר הרשע המונכח היום באמצעי התקשורת השונים. זו רק דוגמה אחת מני רבות ביחס לעולם המוסרי ולהעצמתו מכוח חיי האמונה.

בד בבד, טעות תהיה לחשוב כי הדבר נעשה באופן אוטומטי. "צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם". האמונה בריבונו של עולם מאפשרת חיים מוסריים יותר, אך אינה מבטיחה אותם! להפך, כמו בכל תחום רוחני עוצמתי, היא עצמה יכולה להפוך לחרב פיפיות בידי נושאי דבר ד', ולחולל בהם את המקור הלא מוסרי. נביאי ישראל ביארו זאת פעמים רבות, והתריעו כי קיים חשש שדווקא ההליכה למקדש, והעמדת ריבונו של עולם במרכז תשומת הלב, תביא לסנוור ולשכיחת האחריות לצדק ולמוסר כלפי בני אדם. לא זו בלבד, אלא שהם לימדו אותנו גם על עימותים אפשריים בין הציוויים הא-לוהיים כפי שבני אדם מבינים אותם ובין המוסר, ורבים רבים מגיבורי המקרא התייצבו וטענו טיעונים מוסריים מול ד'. זוהי אחת הסיבות שהביאה לחיבורם של ספרי מוסר רבים, שנועדו לחולל היפוך לב אמיתי. ככל מסגרת, גם התורה, מאפשרת חיים מוסריים יותר, אך אינה מבטיחה אותם. צריך לעמול על כך.

אחת המשמעויות של הבנה עמוקה זו היא ניתוץ הזהות שבין דתי=מוסרי, ובין טענה כי מי שאינו שומר מצוות הוא כנראה גם פחות מוסרי. לא לחינם לימדו אותנו חז"ל כי החלוקה האמיתית שבין בני אדם היא "צדיקים בינוניים ורשעים", ולא "דתיים וחילוניים". בכך הם קראו לנו להיות צדיקים יותר ומוסריים יותר, ולהתחבר אל מבקשי הטוב בעולמנו, ואל אלה שבונים את תשתיות הצדק והחסד בעולם. היציאה ממצרים, למסע הגדול, תלווה בחובה מתמדת לזכור את יציאת מצרים גם בהיבטים המוסריים שלה: לא להונות גר, להעניק לעבד משתחרר הענקה, לאפשר יום מנוחה לעבדים מכוח זיכרון יציאת מצרים וכדו'. מסע האמונה ומסע המוסר מתלכדים.‬

 

 

בית המדרש