ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המשמעות הדתית והלאומית של זיכרון השואה

ע"י: הרב תמיר גרנות

מהו דין זיכרון השואה? מהו הטעם במאמץ האישי והלאומי לזכור את השואה, כנגד תהליכי השכחה הטבעיים המבקשים להצמיח חיים חדשים תחת ההרס הנורא?

הזיכרון הלאומי

לזיכרון הקולקטיבי של אומה חוקיות שונה מזו של הזיכרון הפרטי. אמנם, חלק מהתהליכים העוברים על הזיכרון הלאומי דומים לאלה של הזיכרון הפרטי. כך, למשל, בדומה לזיכרון הפרטי, הזיכרון הקולקטיבי משמיט מתוכו אירועים רבים, אך מנציח בעקשנות אחרים. אולם, על הזיכרון הלאומי פועלים גם כוחות אחרים רבי משמעות. עמדות מדיניות, ערכים תרבותיים ומוסריים וגם גחמות לבם של שליטים יכולים להניע תהליכים של השכחה ומחיקה, מחד גיסא, ותהליכים של יצירת מיתוסים ושכתוב ההיסטוריה, מאידך גיסא. היחיד איננו זוכר זיכרונות לאומיים באופן בלתי-אמצעי. הוא זקוק לתיווך של היסטוריונים, אינטלקטואלים, מחנכים, ספרים, טקסים ועוד – כדי לזכור. כל אלה נתונים להשפעה ולשליטה ברמה זו או אחרת. מכאן, שההחלטה האם לזכור או לשכוח, מהו תוכן הזיכרון וכיצד יש לשמרו, היא קודם כל החלטה אידאולוגית ותרבותית, וככזו – היא נתונה למניפולציות ולפרשנויות שונות. 

מהו דין זיכרון השואה? מהו הטעם במאמץ האישי והלאומי לזכור את השואה, כנגד תהליכי השכחה הטבעיים המבקשים להצמיח חיים חדשים תחת ההרס הנורא? 

הזיכרון בהלכה ובמסורת

בסוף תפילת שחרית מופיע במרבית סידורי התפילה קובץ של "שש זכירות" שחייב אדם לזכור בכל יום: זכירת יציאת מצרים, זכירת מעמד הר סיני, זכירת מעשה עמלק ומחייתו, זכירת ניסיונות אבותינו במדבר, זכירת מעשה מרים וזכירת השבת.

עיון בזכירות אלה מעלה כי מדובר בשלושה סוגים של זיכרון: 

זיכרון מעשי/ייעודי – זיכרון שתכליתו היא הצו המעשי שבצדו, כגון: זיכרון מעשה בראשית שהוא הבסיס לביטול ממלאכה בשבת, וזיכרון עמלק שנועד לשם קיום מצוות מחייתו. 

זיכרון מחנך – זיכרון שהלקח הנלמד ממנו הוא העיקר, כגון: זיכרון חטא מרים שנועד להרחיק את האדם מלשון הרע, זיכרון חטאי ישראל במדבר שתפקידו לחנך להכרת הטוב, וכיוצא באלה. 

זיכרון מכונן תודעה – זיכרון זה איננו משרת את התודעה הדתית אלא מזכיר אירוע היסטורי המכונן את האמונה עצמה. רבי יהודה הלוי פיתח עניין זה בספר הכוזרי, בהסבירו שהאמונה באלוהי אברהם, בניגוד לאלוהי אריסטו, איננה מסקנה של התבונה אלא היא פרי אירוע היסטורי המתווך על ידי המסורת. משמעות קביעה זו היא שהאמונה הישראלית מבוססת על הזיכרון הלאומי! המצווה לזכור את יציאת מצרים איננה רק חובה דתית מסוימת, אלא הבסיס של האמונה כולה. 

דומה ששלושת סוגי הזיכרון הללו מלמדים על הערך של המאבק בשכחה ונותנים בו טעם. יש חובה לזכור ויש מצווה לזכור, אם מפני שהזיכרון מכונן את התודעה הלאומית והדתית, אם מפני שהוא מקור ללקחים מוסריים, דתיים או היסטוריים חשובים, ואם מפני שהוא עומד ביסוד ציווי מעשי. 

כיצד לאור זאת ניתן להעריך את משמעותו של זיכרון השואה? האם הזיכרון של השואה אמור לתפקד כזיכרון מעשי, כזיכרון לשם לקח, או כזיכרון 'מכונן'? 

אחת הגישות הרווחות, בעיקר בספרות הדרשנית וההלכתית, משווה בין חובת זכירת השואה לבין 'זכירת עמלק'. מבחינה הלכתית-פורמלית ניתן לדון בשאלה, האם לצורר הנאצי יש מעמד של עמלק ומה המשמעות המעשית של קביעה זו. אך אנו מעוניינים בבירור מהותו של הזיכרון ותכליתו. האם, כמו בזיכרון עמלק, זיכרון השואה תכליתו מחיית הנאצים או ממשיכי דרכם? האם משמעותו היא מעשית ותו לא? 

זיכרון השואה כזיכרון מכונן של האמונה

כפי שהארכתי להסביר בספרי: "אמונה ואדם לנוכח השואה", אני סבור כי השואה היא אירוע היסטורי חריג וחד-פעמי אשר תובע תגובה דתית והגותית ייחודית. אופיה והיקפה של השואה מחייבים לראות בה אירוע מכונן מבחינה דתית, היסטורית ומטפיזית. כשם שבמסורת ישראל זיכרון יציאת מצרים והזיכרון של ההתגלות בסיני חורגים ממסגרת מצווה רגילה ומהווים בעצם תשתית לאמונה עצמה, כך צריך לראות בזיכרון השואה זיכרון מכונן, אשר אמור לעצב מחדש את התודעה הדתית והלאומית.

במה דברים אמורים? נתאר לעצמנו ציר דמיוני שבצדו האחד מצויים יציאת מצרים ומעמד הר סיני ובצדו האחר, כמעין תמונת ראי הפוכה, מצויה השואה. מצד אחד, חוויה של נוכחות אלוהית, התגלות וגאולה ומצד אחר חוויה חריפה של היעדר אלוהי. ואכן, מבחינה היסטורית, אפשר לראות בשואה, כלומר: בניסיון חיסולו של העם היהודי, את ההפך הגמור של גאולת מצרים. השמדת ישראל, חלילה, אילו הייתה יוצאת אל הפועל, אינה אלא ביטול המשמעות והתוקף של בחירת ישראל, גאולתו וההתגלות אליו. הכללת השואה כאבן יסוד של הזיכרון הדתי משמעותה שהקוטב ההיסטורי השלילי אמור להיות חלק מתודעת האמונה היהודית, על אף הקושי האינטלקטואלי והנפשי הכרוך בכך. בפרקי הספר הצגנו קטגוריות מחשבתיות אפשריות להבנת הגילוי השלילי, כגון: הסתר פנים, חלל פנוי, סטרא אחרא ועוד. בכל אופן, כל אחת מהקטגוריות הללו אמורה למלא תפקיד בתודעה הדתית היהודית אם אכן זיכרון השואה נוכח בה נוכחות משמעותית. 

התורה מודיעה כי אם יחטא העם ייתכן מצב של הסתר פנים אלוהי: "ואנכי הסתר אסתיר... ומצאוהו רעות רבות וצרות" (דברים ל"א, יח), ועל האפשרות שיתקיים בעם ישראל: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" – כלומר: השמדה כמעט מוחלטת. הסתר הפנים, על פי חלק מהמפרשים, משמעותו סילוק שכינה או היעדר השגחה. מה משמעותה של הודעה מראש כזו? נראה, כי התורה רוצה לומר כי מציאות היסטורית שבה "מתגלה" היעדר אלוהי, מעוגנת בעקרונות שלה עצמה. 

הטענה שאותה פרסתי בדפי ספרי היא שהתודעה הדתית לאחר השואה חייבת לכלול בכפיפה אחת את אפשרות התגלות האל ואת אפשרות הסתתרותו, כבמעין מטוטלת. משמעות הדבר היא בעיקרה תודעתית וקיומית, לאמור: שכשם שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכאילו הוא עמד במתן תורה, כך, על כל החריפות שבכך, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא היה באושוויץ. כשם שכל יהודי מצווה לחשוב על הקב"ה דרך האופן של התגלותו ביציאת מצרים, כך עליו לכונן את האמונה גם מתוך זיכרון חוויית הסבל וההסתר של אושוויץ, כקוטב הנגדי של הזיכרון. 

שכחת השואה כפגם באמונה

הרב אפרים אשרי, יד ימינו של רבי אברהם שפירא, רבה של קובנה בימי האימה,  כותב:  אדם דתי, איננו שוכח, מפני שהוא מאמין שכל מה שעובר עליו מושגח ומכוון משמים, ולכן הוא נושא משמעות. ממילא, אם גרמניה הופיעה כנציגות של הרשע בעולם, הרי שיש לכך משמעות דתית:

לזאת מזהירה לנו התורה 'לא תשכח', היא מצביעה לנו כי רק מחוסר אמונה יכולה לבוא השכחה, רק מהעדר האמונה שימי הרעה וזעם שעברו עלינו בעטים של הגרמנים, היתה גזירה מן השמים כהמשך המלחמה הנצחית של עמלק עלינו, יכול לגמול בנו הרעיון שאך מקרה רע עבר על עמינו בשנות הרעה, ולזאת עכשיו מותר לנו לשכוח את הכל, לא ולא, אומרת לנו התורה "לא תשכח", חלילה לנו לחשוב כזאת, חלילה לנו להיות נעדרי אמונה בה' ונעדרי חוש הראייה לראות בחוש את יד ה' הן בעתות צרה והן בעת ישע ופדות, עלינו להתחזק באמונתו ולקיים את הציווי הגדול של 'לא תשכח' (שם, עמ' יד).

המצווה לזכור את אשר עשה עמלק משמעותה החובה להעניק משמעות דתית להיסטוריה, כלומר: לראות בכל המתרחש יד ה'. עלינו להימנע מבנליזציה של ההסטוריה, בבחינת: אירע מה שאירע, זו דרך העולם, וכעת סב הגלגל שוב. תגובה כזו קובעת את האירועים בתודעה כמקריים, במודע או שלא במודע, ולכן היא משקפת פגם באמונה בהשגחת ה' בהיסטוריה. 

זיכרון השואה וזיכרון עמלק – דיאלקטיקה של אמונה

נעיף מבט נוסף על הזיקה בין חובת זיכרון עמלק לזיכרון השואה.  בספר המצוות לרמב"ם נזכרות רק שתי זכירות כמצוות עשה: זכירת יציאת מצרים וזכירת עמלק. את שתי הזכירות הללו יש לראות כסותרות ומשלימות גם יחד. אנו מצווים על זיכרון דו-קוטבי של אירועים מנוגדים, אשר מהווים יחד יסוד לאמונת ישראל. מחד גיסא – זיכרון של התגלות וחסד, ומאידך גיסא – זיכרון ושל הסתר פנים וסבל. אף שהתורה מצווה על מחיית עמלק באופן מעשי, מהותה של מצוות הזיכרון איננה המחיה לבדה. הרי בספר שמות נצטווה משה בעקבות מלחמת עמלק ל'כתוב זאת זכרון בספר', אף ששם ה' הוא המתחייב למחות ולא אנחנו, כלומר: אין בכך מצווה כלל. הנה הגדרת הרמב"ם למצוות זכירת עמלק: 

והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך (ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה קפט).

החובה לזכור, לפי הרמב"ם, הוראתה העיקרית היא להניח את הזיכרון על הלב, ולא ביצוע משימת המחייה. אפשר שמשמעותו של סיפור עמלק איננה רק האפיזודה ההיסטורית החד-פעמית של המלחמה במדבר, שדי היה בה כדי לחייב, אולי, מצווה מעשית של נקמה, כמו מול מדיין, אבל איננה מספקת הסבר למצווה בתרי"ג מצוות, המחייבת זיכרון לדורות ושקולה כנגד זיכרון יציאת מצרים. 

משמעות הזיכרון של מלחמת עמלק לדורות היא שכנגד ההתגלות האלוהית של יציאת מצרים, אפילו באמצע הדרך בין יציאת מצרים למעמד הר סיני, יכולה ההיסטוריה לגלות פתאום את הצד האחר, האפל שלה; עמלק, המגלם בדמותו תפקיד של אויב האל – סטרא אחרא, תוקף את עם ה' ולרגע נראה כאילו חשך העולם: 'וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'. מדוע אין עם ישראל זוכה בניצחון חלק מול עמלק? משום שלפני ההתגלות הגדולה בסיני צריך העם להתנסות גם בסיטואציה של הסתר פני האל, בה מגלה המציאות את צדה השני. אולי הכל נגמר עכשיו? אולי אין מחר? שואל היהודי – "היש ה' בקרבנו אם אין?". סופה של ההתנסות השלילית לכאורה, הוא ההתחייבות האלוהית למחות את זכר עמלק, שגם אותה יש לזכור, שהרי בהיסטוריה עתיד הגרעין ה'עמלקי' לחזור ולהופיע, כלומר: יש אפשרות שיהיו מאורעות מלאי סבל אשר יסתירו את ההתגלות האלוהית ואז יהיה השם חסר: "כי יד על כס יה". חובת זיכרון השואה נגזרת, לאור ניתוח זה, ממצוות זכירת עמלק, וממשיכה אותה, ומינה ובה מעניקה לה ממד חדש כקוטב השלילי המוחלט של הזיכרון היסודי הדו-קוטבי של האמונה. הזיכרון החיובי והזיכרון השלילי, שניהם יחד – בדיאלקטיקה שביניהם – מניחים את היסוד לאמונת ישראל. 

 

 

 

בית המדרש