ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על פרשת אורן חזן

ע"י: הרב יובל שרלו

הפרסום הציבורי של הפרשה יכול היה להתנהל אחרת. הרב שרלו במכתב לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה.

שלום וברכה,

האבק מעל פרשת ח"כ אורן חזן ישקע בקרוב, כדרכן של פרשיות ציבוריות במדינת ישראל. פתילי הקשב וההתמדה קצרים ביותר, ובתוספת הצורך של אמצעי התקשורת להזין את הסערה הציבורית בטרף חדש – סביר להניח כי הדברים ייהפכו להיסטוריה די במהירות. ברם, הסוגיות העקרוניות העולות חדשות לבקרים הקשורות בפרשה זו הן הזדמנות חשובה לבירור סוגיות יסוד עקרוניות בתחום הפרסום הציבורי. אלה נושאים שאנו דנים בהם הרבה בישיבה בבית המדרש הציבורי, ובקרוב גם יתפרסם קובץ תשובות מהאינטרנט בשם "רשו"ת הדיבור" העוסק בחלקו בסוגיות אלו. על כן, אני נכנס בשער שנפתח לנו כעת, ומבקש לחזור על עקרונות היסוד.

השאלה שאני מציב לדיון היא האם במדינה יהודית המתנהלת על פי ההלכה היה החלק של הפרסום הציבורי בפרשה זו מתנהל אחרת ? כפי שאתם רואים, מה שמעסיק אותי אינו חס ושלום ההיבט הפוליטי של הדיון, ואף לא החוקי או המסחרי. אותי מעסיקה האתיקה התורנית, ובעיקר כשאנו עוסקים בתחום שהוא דיני נפשות ממש. אנחנו מחנכים את עצמנו שלא להיות מוטים מסיבות מסחריות או פוליטיות, ודברים אלה נכתבים מתוך אותה רגישות וזהירות בה אנו צועדים לאורך כל ימינו בישיבה. הם אמורים להיות נכונים בין אם מדובר באנשים שאנו מסכימים ובין אם לא, בין אם מאוהבנו ובין אם הם יריבנו, ובעיקר: הם רלוונטיים גם כאשר חס ושלום הנושאים האלה יגעו בנו עצמנו ממש.

הבה נתחיל את המסע: לשון הרע והלבנת פנים הן מהעבירות החמורות ביותר הקיימות בעולמה של תורה. הרמב"ם בהלכות דעות קובע כי לשון הרע חמור מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה גם יחד; חז"ל במסכת סוטה י ע"ב קובעים כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש, ואל ילבין פני חברו ברבים, ומדברי בעלי התוספות שם נראה כי אין מדובר בפרפרזה בלבד, אלא בהלכה למעשה. לא זו בלבד, אלא שיש הגנה מיוחדת דווקא על נושאי תפקידים: "ונשיא בעמך אל תאר". לאמור: קיימת חובה עילאית להקפיד על כבודו של אדם, שמו הטוב, ואי הלבנת פניו ברבים. חשוב להדגיש כבר כעת כי בניגוד לחוק הישראלי, ההלכה אוסרת על לשון הרע אף אם הוא אמת !

האם משמעות הדברים היא שאנו מעניקים פרס לנבל ? האם משמעות הדבר היא שאין לתורה דרך להתמודד עם עוולות ? האם מנהיגי ציבור זוכים אפוא להגנה מפני תהליכים שאינם משפטיים ? חס ושלום. הכרעה כזו בראש ובראשונה לא רק מנוגדת להיגיון, ולא רק עוינת ממש את המוסר הציבורי, עוד היא הפוכה לכל מה שנעשה בתורה, בנביאים, בחז"ל, בבעלי המוסר ועוד ועוד לאורך הדורות, שלא מנעו את עצמם מלהתמודד כנגד עוול, ולא נשאו פנים לאיש בביעור הרע מישראל ובטיהור החברה מפשעיה. המנפנף באיסורי לשון הרע והלבנת פנים בלי לדון בכל מכלול הסוגיה – הוא מורה פנים שלא כהלכה. ההנחה כאילו די ברשויות החוק ובמשטרה, והם המופקדים היחידים על חובות אלו, אינה עומדת במבחן המציאות, וחדשות השבועות האחרונים אך מוכיחים שוב טענה זו, שטענו בעבר פעמים רבות. לא זו בלבד, אלא שיש תחום גדול מאוד שאינו פלילי, ורשויות החוק אינן עוסקות בו – אולם הוא חמור מאוד מבחינות אתיות אחרות: האם התורה מבססת חס ושלום חברה המתעלמת מהיבטים אלה ?

מעבר לכך, אותו פסוק עצמו, האוסר לשון הרע "לא תלך רכיל בעמך", ממשיך וקובע "לא תעמוד על דם רעך". לאמור: אין אנו חייבים רק באיסור לשון הרע, אלא גם בהיפוכו: אנו אחראים למניעת עוול; אנו אחראים לזהירות מפני שימת מכשול בפני עוור; אנו אחראים להקמת הנהגה ראויה אשר אינה נושא פנים ואינה לוקחת שוחד, גם אם השוחד הזה אינו שוחד משפטי; אנו אחראיים על פי התורה לאין ספור נושאים אחרים המחייבים ביקורת ציבורית ודיון ציבורי במעשיהם של בני אדם. האשליה כאילו מערכת המשפט היא היחידה המופקדת על כך תביא את חברתנו חס ושלום אל עברי פי פחת, וכאמור – מיום שהתורה נכתבה לא נעשה כדבר הזה בישראל.

לכל זה היה מודע החפץ חיים זצ"ל, שהוא המנסח המשמעותי ביותר של חלק מהלכות אלה, ובפרק העשירי מספרו הוא קבע את הדרך בה מותר, ואפשר שחובה, לומר "לשון הרע לצורך". הוא עסק בכך בהרחבה, וקבע כללים רבים לכך. עיקרם של כללים אלה מתחיל בצורך האמיתי לביעור הרע מישראל. הוא לימד שההלכה לא מכירה ב"זכות הציבור לדעת". ברם ההלכה מכירה ב"חובת הציבור לדעת !". באופן ציורי, ניתן לראות את הציבור כשופט, שכן הוא בוחר את נציגיו לאור הידוע לו, ואת התקשורת כעד. על כן, לא זו בלבד שההלכה מתירה לתקשורת לפעול, אלא היא מחייבת אותה לפרסם את הדברים, מצד "לא תעמוד על דם רעך", ומצד "ובערת הרע מקרבך", ומצד "ולפני עוור לא תתן מכשול", ועוד ועוד. אדגיש כי עיקרון הצורך הציבורי מופיע גם בחוק הישראלי (סעיף 14), אולם למעשה הוא אות מתה ואין לו משמעות של ממש. כיום מקובל כי כל דבר שהוא אמת – מותר בפרסום, וכאמור – הדברים מנוגדים לאתיקה היהודית המבוטאת בהלכה.

חלק מהגדרת "צורך" מטילה על מפרסם הידיעה לראות אם הוא יכול לפתור את הבעיה בדרך אחרת. אין זה בטוח כי תמיד ניתן לעמוד בכך, שכן מניסיוני למדתי שפניה לאדם נשוא הפרסום עלולה להפוך לסחיטה באיומים, או לסאגה של צווי מניעה, אולם חובה לבחון מראש גם את זה. בדידי הווא עובדא: לפני שנים עמדו להתפרסם דברים מאוד מכוערים נגדי. הכתב, שהיה קרוב אלי והיה אז בתחילת דרכו העיתונאית, טלפן ואמר לי כי המידע בידו, ואם אבקש ממנו – לא יפרסם. אמרתי לו מיידית כי אסור לו לא לפרסם את הדבר, כיוון שחובה על הציבור לדעת כי אותו כותב חושב עלי את הדברים האלה. אני שמח עד היום שעמדתי בנסיון. 

ברם, ההלכה אינה עוצרת רק בהיתר העקרוני, אלא גם מתווה את הדרכים לעשות כך. לא כל פרטי הדינים שכותב החפץ חיים בעוסקו בדיני לשון הרע שבין אדם לחבירו רלוונטיים לשאלת תקשורת ציבורית בה החפץ חיים לא עסק, אולם כל העקרונות רלוונטיים מאוד. ניתן לתמצת אותם בשני עניינים עיקריים: הראשון שבהם הוא לפרסם אמת בלבד, לא מניפולטיבית, לא לטשטש בין עובדות ופרשנות, לא לפרסם דברים שלא יודעים עליהם וכדו'. אלה עקרונות המתאימים מאוד גם לאתיקה העיתונאית, אולם ההלכה תובעת הקפדה הרבה יותר גדולה מאשר כללי האתיקה של מועצת העתונות. העניין השני הוא מידתיות ואי גרימת נזק מיותר בפרסום הזה.

האם אפוא ניתן לנסח את הכללים ? נראה לי כי אמנם לא ניתן לעשות זאת בקווי מכחול עדינים, אולם ניתן בהחלט לעצב עיתונות הלכתית לאור העקרונות האלה:

א.      על התקשורת מוטלות שני חובות: החוב העילאי של איסורי לשון הרע והלבנת פנים, והחוב העילאי של "ובערת הרע מקרבך", "לא תעמוד על דם רעך", "ולפני עוור לא תתן מכשול" ודומיהם. גם דמם של אנשי ציבור אינו הפקר.

ב.      רק כשיש צורך ציבורי של ממש לפרסום ידיעה – היא מותרת בפרסום. התנהגותו המוסרית של רב, חבר כנסת, בעל תפקיד וכדו' – הם "צורך ציבורי", בשל העובדה שמידע זה חיוני לציבור.

ג.       אם יש בידו לגרום להיעלמות התופעה ללא פרסום וללא פגיעה – חובה עליו לעשות כן. בעולם העיתונות יש מצבים נדירים שבהם המצב הזה מתקיים, אך האתיקה ההלכתית מחייבת זאת.

ד.      על המפרסם מוטלת חובה קשה ביותר של נאמנות לאמת, לחוסר מניפולטיביות, לפרסום מידיעה ולא מהשערה, להבחנה בין עובדות לפרשנות ועוד ועוד. בזאת הוא נבחן.

ה.      תקנות הקהל, ובמקרה דנן כללי מועצת העיתונות, מחייבות אותו גם לתת אפשרות לנשוא הפרסום להגיב.

ירמיהו הנביא מקונן על חברה שבה "כל אח עקב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך". אנחנו נתבעים שלא לדרדר את חברתנו לתהום הזאת, ולבנות חברה נקיה וצודקת, בה נשמרות החובות לכל הכיוונים – אין אנו דורסים בני אדם ואין אנו מחפים על מעשי עוולה.

 

 

 

בית המדרש