ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ביקורת המקרא ויראת השמים שלי

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו עונה לשאלה ביחס היהדות לביקורת המקרא

שאלה לרב
שלום לרב שרלו שליט"א,
אני כותב אליך מתוך משבר גדול ונורא, מי יקימנו.
בעוונותַי לא שמעתי לעצת רבותַי והלכתי ללמוד באוניברסיטה. במסגרת הלימודים שלי
נתקלתי לראשונה בשיטות של ביקורת המקרא. בהתחלתי דחיתי את הכול בכלל בלי להקשיב
אבל לאט־לאט מה שביקורת המקרא אומרת נראה לי הגיוני מדי וגם נכון. אני מרגיש כי אני עומד
בפני מפולת טוטאלית של כל האמונה שלי וגם האמון שלי ברבנים שלי מאוד נחלש כי הם כנראה
לא יודעים בכלל מה ביקורת המקרא אומרת אז איך הם יכולים להיות הרבנים שלי?
אני פונה אליך בתחינה שתיתן לי איזשהו כיוון שיוכל לעזור לי לעמוד מול כל הביקורת הזו
ולהישאר ירא שמים )אני נשוי לאישה צדיקה ואבא לילדים, אם זה חשוב(.
אנא ענה לי מהר.


שלום וברכה,

האם אתה מסוגל לעבור שינוי אמיתי, שיביא אותך לפסגות גבוהות בהרבה, באמונה העמוקה
ובקשר העמוק עם התורה ועם מהותה? מה שאני מציע לך לעשות הוא להחליט לברך על מה
שעובר עליך את ברכת "פוקח עוורים" ולא את ברכת "דיין האמת". אמנם, בשתי הברכות יש
הודאה עמוקה לריבונו של עולם, אולם בברכה הראשונה מודים מתוך הכרת הטוב שנפקחו עינינו
לראות מעיינות חדשים המאפשרים את השקאת הצימאון העליון לא־ל חי, ולאחר שאנו צאצאי
אדם הראשון שאכל את פרי עץ הדעת ונפקחו עיניו לראות — אנו מברכים על כך; ואילו בברכה
השנייה אנו מברכים מתוך כאב על אסון. הדבר בעיקר תלוי בך. נפקחו עיניך לראות דברים שלא
נחשפת אליהם קודם. הדבר יכול לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים, והדבר יכול לחולל אצלך
עומק הרבה יותר גדול של אמונה, של בינה במקרא, ושל יראת שמים וקיום מצוות. הרבה מאוד
תלוי בשאלה, מה אתה תעשה ואיך אתה תשתמש בעולם שנחשף לפניך? שתי דרכים לפניך — של
אור ושל חושך. בחר בחיים. לא בחרדה; לא בפחד; לא בעצימת העיניים כי אם בפקיחתן לרווחה.
ב"מיתּוק" הדינים. בהפיכת חושך ביקורתי לאור תורני.
ביקורת המקרא — כשמה כן היא. היא מעידה על עצמה שהיא קוראת את התורה בעין ביקורתית.
אולם לעתים המילה "ביקורת" היא מילה מטעה. מטבע הדברים, אנו מקשרים את המילה "ביקורת"
עם תחושתו של המבקר, שהוא עומד מחוץ לטקסט הכתוב, והוא מעניק ציונים לטיב הטקסט,
לאמיתותו, להיגיון הפנימי שיש בו ולערכיו המוסריים. לא זו בלבד, אלא שהמילה ביקורת יוצרת
אסוציאציה של שלילה — המבקר מתייחס בשלילה למבוקר. כאשר הדבר הוא אמנם כך — יש
להתרחק משחצנות ביקורת הזו, הסבורה כי יש בכוחה לעמוד מול התורה הקדושה ולהעניק לה
ציונים. את התורה אנו מקבלים, ולא מַתנים חס וחלילה את קבלת התורה בכך שהיא תעבור את
מבחן הביקורת שלנו. אולם לאמִתו של דבר, המילה ביקורת ביסודה אינה עוסקת בשאלה האם
המקרא הוא טוב או רע, ואינה מודדת אותו לפי סולם שהיא עצמה קבעה אותו. היא קוראת את
התורה בעין ביקורתית, לאמור: מתבוננת מבחוץ, ומבקשת לענות על השאלות היסודיות של
התורה עצמה דרך עיניו של המתבונן על המקרא מבחוץ. השורש היסודי שלה הוא ניסיון לקרוא
מתוך התורה עצמה מה אומרת התורה עצמה על עצמה. היא אמורה לקרוא את התורה ללא הנחות
קדומות )ככל שהדבר אפשרי( וללא מגמות נגועות, אלא ביושר ובנקיּות, ולבחון מה למעשה
כתוב בתורה. לקרוא האם התורה מעידה על זמן כתיבתה, על זהות כותבּה, על הדרך בה ניתנה
ובה השתלשלה, ועל עוד עניינים אחרים שיש לחשוף מתוך התורה עצמה. על כן, ניתן לכאורה
להתייחס אליה כמי שתסייע בעדנו להבין הרבה יותר טוב את התורה עצמה.
אמנם, זו הצגה מאוד נאיבית של ביקורת המקרא. יש בה תמימות אם לא היתממות. אין ספק כי
מגמת חלק גדול ממחולליה של ביקורת המקרא היה לקעקע את המקרא כמקור קדוש לנו. מגמתם
היתה להוכיח כי מה שהמקרא אומר על עצמו, ּוודאי שמה שהמסורת אומרת על התורה — אינו
נכון, אינו אפשרי, והוא הטעיה. מגמתה היתה לחשוף את העובדה שהתורה לא באה )לדעתה(
ממקור אחד; שמחבריה הרבים היו מאוחרים מאוד; שנושאים שכתובים בה לא יכלו להתרחש
בתקופת המקרא; ועיקר העיקרים — שאין היא תוצאה של התגלות אלוקית כי אם של יצירה
אנושית. חלק מתומכיה הגדולים הם בעלי אג'נדה ברורה — להרוס את האמונה במקרא, ומתוך כך
להרוס את האמונה בא־לוהים שהוא מקור התורה. חלק מתומכיה לא היו בעלי מגמות אלה, אולם
הציגו את הקריאה שלהם כקריאה נקיה ללא הנחות מוקדמות )מה שהוא כמובן בלתי אפשרי(,
ומתוך הנחות אלה קעקעו את העמדות של האמונה ושל המסורת. ביקורת המקרא הצטרפה אל
שלל שוללי האמונה במשך הדורות — הפילוסופים והדרוויניסטים; הארכיאולוגים והבלשנים;
האשורולוגים ואנשי המדעים המדויקים — והביאה לכפירה רבה ולהתרחקות מאמונה בתורה.
בשל כך, נתפסת ביקורת המקרא על ידי נושאי דבר ד' כארורה שבתפיסות הרוחניות וכשיטות
הלמדניות. היא נגעה בליבת הקודש — בספר הספרים, בקודש הקודשים, בשורש האמונה והמשקע
שנותר בנו מהתגלות הקב"ה לבני אדם. מעמדה של ביקורת המקרא כל כך בזוי, עד שהיא כלל לא
ראויה ללימוד. ברוב מוחלט של הישיבות, מכל סוג ומכל זרם, כלל וכלל לא מתייחסים לדבריה,
ומתעלמים ממנה לחלוטין. אני מעריך כי רוב מוחלט של בחורי הישיבה כלל לא מכירים את קיומה
ברמה הנמוכה ביותר. לא מכירים את קושיותיה וראיותיה; לא עוסקים בקריאה המדויקת שהיא
תובעת לקרוא את העולה מפשט המקרא; לא רואים בה דבר מה שיש להתייחס אליו ברצינות,
ולעתים אף מציירים אותה בבוז אינטלקטואלי ומציירים את דמותה בצורה קריקטוריסטית כדי
להניח את הדעת ולהצדיק את היחס המתעלם ממנה לחלוטין.
זו בהחלט שיטה אפשרית. כבר מיחסה של התורה שבכתב אל העבודה הזרה, דרך הדיונים
בגמרא, ועד ההלכה למעשה, אנו מוצאים כי אחת השיטות להתמודדות עם אלטרנטיבות למסורת
הקודש היא פשוט התעלמות. ההיגיון שיש בהתעלמות נובע גם מהעובדה שעצם ההתמודדות עם
שיטה מסוימת מהווה הכרה בה כראויה להתמודדות, ואילו ההתעלמות המוחלטת מבטאת את
הטיעון שאין לה מקום כלל, ושאין היא ברמה הראויה להתייחסות. אולם אור ההתעלמות מטיל
כדרכו גם צל כבד, ויש בהתעלמות זו שתי רעות. רעה ראשונה היא מה שאירע לך. אי אפשר
לחסום את הידע באופן מוחלט, ולא מעטים הם בחורי הישיבה ובנות המדרשות השונות אשר
נחשפים אליה בגיל מאוחר יותר. אז הם נכבשים בדבריה, נאלמים דומייה מול טענותיה, ונאלצים
לפורר את עולמם הרוחני. לא זו בלבד, אלא שחלקם מתמלא טינה כנגד רבותיו ומלמדיו על כך
שהם רימו אותו, ולא הביאו לידיעתו את דבריה. קשה לי למנות את מספר הפונים אלי בתחושה של
"אנא עזור לנו שלא ליפול לתהומות הכפירה" בשל התופעה הזו. אפילו בבחינת "דע מה שתשיב"
הביקורת לא נלמדת כלל בעולם הישיבות, גם לא בישיבה שלי, אם כי הבחורים הלומדים בישיבה
בה אני מלמד יודעים שהיא קיימת, ומכירים חלק מקושיותיה בהן אני משתמש, וכדלהלן. שים לב
כי מדובר בשני היבטים של רעה זו: הן בכך שכאשר נפגשים עם דבריה ניצבים ערומים וחשופים
בלי מגן, והן בכך שנוצרת טענה חמורה כלפי מלמדי התורה על כך שהסתירו בפניהם את הקושיות
האלה, ותחושה של "סבבוני בכחש" הולכת וגוברת.
רעה שנייה נמצאת במקום הרבה יותר מרומם. ממורנו ורבינו הרב ברויאר, זכר צדיק לברכה,
למדנו כי עולמות של כפירה לא נועדו רק להיות שליחיו של השטן. הראשונים, לדוגמה, לא ראו
באריסטו רק את הסטרא אחרא ואת ה"בעל דבר", אלא "גיירו" אותו כהלכה, והפכו את מקור
הכפירה לשורש האמונה. "הפילוסופיה הארורה" הפכה בדרכם לאחד ממבועי היצירה התורנית
המשמעותית ביותר. מדברי הרב ברויאר למדנו כי הכלל היותר עמוק והיותר משמעותי בעולמו
של האדם המאמין בעיניים פקוחות הוא "להוציא יקר מזולל". ביקורת המקרא מציעה דרך מסוימת
לקרוא את העובדות בתורה. אי אפשר לעצום את העיניים בפני הקריאה הזו, מכמה סיבות: ראשית,
לא ניתן לעצום עיניים, והדברים חודרים גם אם אדם מכסה את פניו בכמה כיסויים — בדיוק כפי
שאירע לך; שנית, התפיסה האמונית היסודית של חיינו צריכה להיות של מבקשי אמונה לא מתוך
הסתרה אלא מתוך גילוי, לא מתוך עצימה אלא מתוך פקיחת עיניים לרווחה, לא מתוך פחד אלא
מתוך מבקשי אמת ברוחבה העליון ובחירותה המוחלטת.
אז גם מגלים כי ברוב הנושאים העקרוניים של ביקורת המקרא עסקו כבר חכמינו, והם מלמדים
אותנו להתייחס לטיעונים השונים של ביקורת המקרא. האם חז"ל לא קראו את שמונת הפסוקים
האחרונים בתורה ודנו בשאלה כיצד אפשר שמשה רבנו כתב אותם? האם חז"ל לא דנו בשאלה
האם התורה ניתנה חתומה במעמד הר סיני, או שמגילות מגילות ניתנה לאורך שנות המדבר? האם
חז"ל לא הבחינו בין ספר דברים לארבעת החומשים הראשונים, בדברם על ברכות וקללות שבדברי
משה רבינו מול אלה שבפרשת בחוקותי? וכל זה כבר בעולמם של חז"ל. בעולמם של ראשונים,
ובעיקר במשניותיהם של רבי אברהם אבן עזרא בספרד, ורבי יהודה החסיד ותלמידיו באשכנז,
נדונו נושאים אלה בהיקפים עצומים ובפתיחּות מבקשת אמת. אזכיר לדוגמה את דברי חז"ל:
אמר רבי חנינא: כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה
הרשעים, ולא היה מבקש לבראות את העולם — דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה ומעשה
סדומיים. והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים — באברהם, יצחק ויעקב כולהם, וחוזר
ומסתכל ואומר: בשביל רשעים — איני בורא את העולם? הריני בורא את העולם, ומי שהוא
חוטא אינו קשה לרדותו בו ! לפיכך, היה מבקש לבראות את העולם בדין — ולא היה יכול
בשביל מעשה הצדיקים, ומבקש לבראתו ברחמים — ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים,
מה עשה? שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים, וברא את העולם שנאמר ביום עשות ה' א־
להים ארץ ושמים )פסיקתא רבתי מ(.
על מה לדעתך מבוסס מדרש זה? אין כל ספק שמדרש זה ודומיו מתייחסים לפער הסגנוני
בשמות הא־לוהים הקיים בין פרק א בספר בראשית ובין פרק ב של ספר זה. בפרק א הקב"ה נראה
"א־להים" בצורה שיטתית ועקבית, והוא המבטא את מידת הדין; בפרק ב הוא נקרא בשיתוף מידת
הרחמים, ועל כן שמו של הקב"ה הוא "הויה א־לוהים". קריאה מדויקת זו היא קריאתה של תורת
התעודות של ביקורת המקרא! עולה שדווקא צורת הקריאה המדויקת של הטקסט עשויה לכוון
אותנו בצורה מדויקת יותר מול הארת התורה. זו דוגמה אחת בלבד, ויש אין־ספור נושאים ועניינים
שהפרשנים לאורך הדורות עסקו בהם. אולם עיקר החשיבות של הוצאת יקר מזולל היא היכולת
להשתמש בקריאת של ביקורת המקרא כדי לדייק הרבה יותר מה למעשה התורה אומרת, ואילו
אוצרות טמונים בתוכה.
אבהיר בצורה נוספת: ביקורת המקרא קיימת. לא ניתן להכחיש את עצם קיומה, ואין גם טעם
בכך. ביקורת המקרא טוענת את טענותיה. מי שמבקש את אמיתתה של תורת אמת אינו עוצם את
העיניים בפני טענות אלא מכיר את הדיוקים הטקסטואליים המהווים סַמנים לשאלות העמוקות
ביותר ביחס למקרא. בד בבד, לביקורת המקרא יש מסקנות. מי שמבקש את אמיתתה של תורת
אמת אינו מקבל חס ושלום את המסקנות של ביקורת המקרא. הוא משתמש במה שהיא פתחה
בפניו כדי לגלות ולחשוף את המסקנות שלו הנובעות מקושיותיה של הביקורת ומתשובותיה של
האמונה. וכשאדם הולך בדרך זו הוא מגלה כי למעשה רוב מוחלט של פרשני המקרא הלכו בדרך
זו, והם לא ברחו מקושיות, אלא התמודדו עִמן במלוא העוצמה, ואנו מתברכים כל כך מהפירות
שלהם, עד שלעתים לא ברור כלל מפני מה הפחד משתק אותנו כל כך.
ביקורת המקרא שואלת "האומנם" או "האם" והיא מבקשת לקעקע את מה שכתוב בתורה.
אני לא שואל שאלות על התורה בנוסח "האומנם" או "האם" ומאמין באמונה שלמה באמיתתה
של תורת אמת, ובמחויבות ההלכתית הנובעת ממנה. אנחנו שואלים שאלה אחרת לחלוטין:
מה כתוב בתורה, ואנחנו משתמשים גם בכלים שלה כדי לחשוף טוב יותר את הנאמר בתורה.
כאמור, כך הלכו לאורך כל הדרך כל הראשונים, הן בפרשנות המקרא, והן בעניינים רבים ומגוונים
אחרים. להוציא יקר מזולל — זו הדרך הראויה להתמודד עִמה. ביקורת המקרא לימדה בשאלותיה
המדויקות בכתוב אותנו לחדד מה אומרת התורה לגבי האמונה כי משה רבנו כתב את התורה כולה
)כאמור, כבר חז"ל דנו בשאלת שמונת הפסוקים האחרונים, וראב"ע בסוד השנים עשר ורבי יהודה
החסיד בסוגיות רבות ומגוונות(; ביקורת המקרא לימדה אותנו לברר מה התורה עצמה אומרת
ביחס להבנה שכולה נאמרה מפי הגבורה פה אל פה למשה רבנו; ביקורת המקרא מחייבת אותנו
לשים לב לעובדה שיש סגנונות שונים בתורה, וממנה צמחה תורת הבחינות של מו"ר הרב ברויאר
זצ"ל; ביקורת המקרא מעלה שאלות רבות לגבי הסתירות במקרא, שאין מדרש חז"ל אחד שלא שם
אליהם לב, אולם היא מחייבת טיפול מערכתי של המכנה המשותף של הסתירות, ולא רק בצורה
מקומית, ועוד ועוד.
כל אלה הן פתיחות מצוינות להעמקה בתורה. אסור להכחיש כי הן עלולות חס ושלום להוביל
לכפירה, כיוון שלכל אור גדול יש צל, וכל תשומת לב לשון התורה יכולה להביא לקלקול המינים.
גם ריבונו של עולם כתב בתורתו דברים העלולים להביא לכפירה נוראה, והמדרשים מציינים
זאת כמה פעמים. אולם הפתיחות האלה ותשומת הלב ללשון התורה יש בהן כדי להביא אותנו
למקומות הרבה יותר עמוקים והרבה יותר מבוררים בלימוד תורה, וזו הדרך בה הלכות גדולי
ישראל העוסקים במקרא לאורך הדורות. דווקא הקריאה המדויקת ותשומת הלב לכל פרטי המילים
שבתורה, תוך הצבת שאלות מתמידות העוסקות במה שהתורה מעידה על עצמה — היא שיכולה
לגלות עולמות חדשים במקרא.
אני מבקש להדגים לך כמה מהאופקים העשויים להיפתח בפניך דווקא מתוך המגע עם עולם
ביקורת המקרא. את האופקים האלה אני מלקט מתוך שאלות שנשאלתי באתרי השו"ת השונים,
בעיני אלוהים ואדם • האדם המאמין ומחקר המקרא
293
והם אינם מִשנה מסודרת, אך גם לא לקט מקרי, כי אם שיקוף של סוגיות היסוד שמעסיקות רבים
מאלה שיונקים מאותו מקור רוחני ותורני ממנו אתה יונק, והאפשרויות הטמונות דווקא במגע עם
עולם זה.
ראשונה בדוגמאות, שכבר צוינה לעיל, היא תהליך נתינת התורה לעם ישראל כפי שהוא מצוין
בתורה עצמה. מהתורה עצמה עולה כי תהליך נתינתה לעם ישראל היה תהליך ארוך, לא חד־פעמי.
בסיני נאמרו עשרת הדיברות וניתן ספר הברית; ספר ויקרא נאמר באוהל מועד כמדויק בפסוק
הראשון של הספר; ספר במדבר נאמר לאורך שנים; ספר דברים בשנת הארבעים; ישנו הבדל
משמעותי בין ספר דברים שהוא דברי משה לעם ישראל שקיבלו תוקף של תורה, ובין ארבעת
החומשים הראשונים, ועוד ועוד. לא זו בלבד, אלא שראשונים מרכזיים מאוד בתולדות האומה
לא מנעו את עצמם מלציין כי יש פסוקים בתורה שנאמרו אחרי מות משה רבנו, וכדומה. איסוף
כל ההיבטים האלה של מסירת התורה אינה עוסק בניסיון לשחזר את התהליך ההיסטורי שהתורה
ניתנה בו. נראה לי כי זו יומרה גדולה מדי, ולא זו בלבד אלא שההיסטוריה כהיסטוריה אינה חלק
מתחומי בניין האמונה שאני רואה אותם כמרכזיים. העיסוק בשאלה זו הוא תנאי הכרחי להבין
מהי תורה; האם האמונה בתורה משמעה שהקב"ה הִכתיב מילה במילה את התורה כולה, או שאנו
חייבים במבט עמוק יותר, כפי שעשו זאת חז"ל וראשונים רבים; מה טיבה של ההתגלות האלוקית
הנמוכה מהתגלות ברמת "תורה" — כגון נבואה ורוח הקודש; מה היחס בין אישיותו של הזוכה
להתגלות זו ובין התכנים הנאמרים לו, ועוד ועוד. אלו אופקים שנפתחים דווקא מתוך העיסוק
בשאלות שהביקורת נוהגת לעסוק בהן.
ועוד: תשומת הלב המרכזית שניתנה לעובדה כי התורה עצמה כתובה בסגנונות שונים פותחת
אפיקי מחשבה דרמטיים. אין מדובר בסגנונות לשוניים בלבד. מדובר במסכת שלמה של רעיונות
השונה מקצה עד הקצה. שמיטה, לדוגמה, מופיעה בפרשת משפטים כמצווה סוציאלית, הדומה
לפאה וללקט, ואילו בפרשת בהר היא מופיעה כמצוות שבת הארץ, שהיא בין אדם למקום. לא
זו בלבד, אלא שהסתירות נוגעות גם הלכה למעשה — מה עושים עם היבול, האם "והשביעית
תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", או ש"והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה... )בלי להזכיר כלל
את העני(". סגנון התורה, גם הוא שונה בין שתי המצוות. זו דוגמה אחת מני אין־ספור הבדלים בין
המצוות, עד שניתן לומר כי כל מצווה המופיעה יותר מפעם אחת בתורה — מופיעה בצורה שונה
לחלוטין )מלבד מצווה אחת: "לא תבשל גדי בחלב אמו"(. חז"ל היו מודעים בצורה משמעותית
ביותר לעובדה זו, ויש דרשות רבות בנוסח "כתוב אחד אומר כך... וכתוב אחד אומר כך", ואף
מידה שהתורה נדרשת בה "שני כתובים המכחישים זה את זה".
לא זו בלבד, אלא שחז"ל אף ציינו כי "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר"
)ירושלמי, ראש השנה(. כל זה פותח אופק לשאול, מפני מה הדברים אכן כתובים בתורה באופן
כזה, ומהי המשמעות של אי־כתיבתם בצורה אחידה, במקום אחד ובסגנון אחד. התשובות לשאלות
אלו יש בהן כדי להבין את תורת הבחינות של הרב ברויאר זצ"ל, כמו גם אפשרויות אחרות של
ביאור מה ניתן למצוא מעולם הסתירות והניגודים שבתורה עצמה. מכאן אפשר לטפס הן לתורת
הסוד, אשר חשפה את העובדה כי ריבונו של עולם מתגלה בעולם בצורות שונות ובספירות שונות,
והן לרדת במדרגות אל האנושי, ואל "דיברה תורה בלשון בני אדם". כל זה יכול לפתוח פתח עצום
ללימוד תורת הסתירות, אחדּות ההפכים, המחלוקות )כתבתי על כך שני פרקים בחיבורי "והלכה
כבית הלל"(, דרכי הפשרה בין אידיאות שונות, ועוד ועוד.
גם ההקבלה למקורות חוץ־מקראיים עשויה לעשות טוב, הן עם תלמוד התורה עצמו והן עם
המסקנות המרובות שניתן לפתח מתוכן. יש הרבה פרשיות בתורה עצמה שניתן להבין טוב יותר
את הבשורה שבהן כאשר עומדת לפניו כל הספרות הקדומה של המזרח התיכון. בכלל, פעמים
רבות ניתן להבין טוב יותר את מה שלומדים כאשר ניצבת בפנינו אלטרנטיבה, מעין "מתחיל
בגנּות ומסיים בשבח". מדובר לא רק בהבלטת יתר של האור המתגלה בתורה עצמה, אלא גם
את מה שהתורה עצמה קישרה למציאות שמסביב. כיצד ניתן להבין את התורה המצווה "כסף
ישקול כמוהר הבתולות" בלי לדעת מהו אותו מוהר בתולות הנהוג בחברה דאז? כיצד ניתן להבין
את "אׂשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי" בלי להבין היטב את המלוכה ודמותה במזרח
הקדום? כיצד ניתן להבין את פרשת יהודה ותמר בלי לעמוד על הדינים שהיו נהוגים אז בחברה
הכללית?
מקום טוב להדגים את האפשרויות האלה אכן נמצא בדיונו של הרמב"ם בפרשיית יהודה ותמר:
ואמנם טעם היבום כתוב, כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה, והשאירתו התורה, וצותה
לעשות החליצה, מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם, ואולי יברח מן
הגנות ההוא וייבם, מבואר הוא זה בתורה, ככה יעשה לאיש וגו', ונקרא שמו בישראל וגו',
ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר משפט, וזה מאמרו תקח לה פן נהיה
לבוז הנה שלחתי הגדי הזה, ובאור זה שבעילת קדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם
אשתו אחר מתן תורה, ר"ל שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל, ונתינת שכר
המותנה עליו לקדשה אז, כנתינת כתובת אשה לה עתה בעת הגרושין, ר"ל שהוא דין מדיני
האשה שחייב עליו לתתו... )מורה הנבוכים ג, מט(
לאמור: הרמב"ם דן בפשטות בין דברים שהתורה השאירה אותם כי היא קיבלה את הרעיון שבהם,
ובין דברים שהתורה שינתה ואסרה לבעול קדשה לאחר מתן תורה. כל זה יכול להתיישב יפה עם
אמונתנו שהתורה כולה א־לוהית היא, וכאמור — פותחים אפשרויות רבות.
אולם כוונתי להרבה יותר מזה. את פרשת המבול, את הייחוד שבה, את הבׂשורה האלוקית שבה
אנו לומדים כבר אלפי שנים בלי הכרח להזדקק למקורות חיצוניים. אולם נסה פעם ללמוד את
פרשת המבול על רקע עלילות גילגמש. אז תמצא כי מה שיכול אכן להפיל את אמונתו של האדם
)עצם העובדה שמיתוס המבול אינו מצוי רק בתנ"ך, וכי תרבויות נוספות אימצו אותו( יכול גם
לבנות אותה ביתר ׂשאת, דווקא מכוח חשיפת ייחודו של התיאור המקראי, על רקע כל האפשרויות
האחרות. אלו שערים עמוקים שנפתחו בדורנו בעקבות הביקורת, ואנו מסוגלים לצעוד באותה
דרך מיוחדת של הוצאת יקר מזולל, ולהפוך אותה עצמה לעונה אמן בעל־כורחה בלימוד התורה.
לא רק תיאורי סיפורים היסטוריים מקבילים, אלא נסה פעם להפיק את כל שניתן מהשוואת
קובצי חוקים קדומים. הידוע ביותר הוא קובץ חוקי חמורבי והדמיון המסוים הקיים בינו ובין
פרשת משפטים. נמוכי רוח חשים כי הם נאלצים לומר שאין ייחוד בתורה; ענקי רוח מזהים שני
עניינים. ראשון בהם הוא הדמיון שבין קובצי החוקים, ומשמעותו הרוחנית העמוקה. כדאי לקרוא
את דברי הרב קוק זצ"ל:
וכן כשבאה האשורולוגיא לעולם, ונקפה את הלבבות, בדמיונים שמצאה, לפי השערותיה
הפורחות־באויר, בין תורתנו הקדושה לדברים שבכתבי־היתדות בדעות במוסר ובמעשים.
האם הנקיפה הזאת יש לה מוסד שכלי אפילו במעט, וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין
הראשונים יודעי דעת אלהים, נביאים, וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב, וכי
אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם אף־על־פי שלא הוכרה פעולתם כפעולתו הגדולה
של "איתן האזרחי" אברהם אבינו ע"ה, ואיך אפשר שלא יהיה שום רושם כלל בדורותם
מהשפעותיהם, והלא הם מוכרחים להיות דומים לעניני תורה. ובענין דימוי המעשים הלא
כבר מימות הרמב"ם, ולפניו בדברי חז"ל, מפורסם הדבר שהנבואה מתנהגת עם טבעו של
אדם, כי טבעו ונטייתו היא צריכה להתעלות עפ"י ההדרכה האלהית, ש"לא נתנו המצוות
אלא לצרף בהן את הבריות". ע"כ כל הדברים שמצד החנוך שקודם למתן תורה מצאו מקום
באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית
ומתפתחת, השאירתם התורה האלהית. ובהשקפה יותר בהירה הוא היסוד הנאמן לההכרה
התרבותית הטובה הנמצאת בעמק טבע האדם, באופן ש"זה ספר תולדות אדם" הוא כלל
כל התורה כולה, ושהוא עוד כלל יותר גדול מהכלל של "ואהבת לרעך כמוך" שכדברי
רבי עקיבא. דברים כאלה וכיוצא באלה ראוים הם לעלות על לב כל מבין דבר, כהשקפה
הראשונה, ולא היה מקום כלל למציאות הכפירה השרלטנית שתתפשט בעולם, ושתתחזק
ע"י המאורעות הללו... )אדר היקר, עמ מב-מג(
וכשתשתחרר מהפחדים המיותרים, אז תוכל ללמוד עוד יותר מההבדלים העמוקים שבין קובצי
החוקים. אז תראה כי התורה מנהלת יחס עמוק מאוד למצוי בעולם, ואף שהיא נכתבה קודם בריאת
העולם, היא מכירה היטב את העולם שהיא בוראת ונבראת בתוכו. לעתים היא מאמצת את חוקי
המזרח; לפעמים היא דוחה אותם; לפעמים היא מתקנת אותם; ויש לה עוד דרכים לעשות זאת. כל
זאת יפתח בפניך אופקים חדשים. לא רק "דע מה שתשיב", וכיצד להתמודד עם טענות הסותרות
את אמונתנו בקדושת התורה ובא־לוהיותה, אלא גם מחשבות חדשות: מהו אכן היחס בין דרך ארץ
שקדמה לתורה ובין התורה עצמה, נושא שאני מוצא בו עולם ומלואו; מהי המשמעויות האפשריות
ל"איסתכל קודש אבריך הוא באורייתא וברא עלמא"; מרחבים חדשים לדיון ביחס שבין התורה
שבעל־פה לתורה שבכתב; האם יש תביעות מוסריות טבעיות מכל בני האדם, או שהמוסר כולו
מותנה במתן תורה, ועוד ועוד. אלו דברים נפלאים.
האופקים פתוחים גם בבחינת ההשוואה שבין תחומים מדעיים אחרים ובין המסופר בתורה.
במקום בו אנו חושפים סתירות שלכאורה — בין מדע הגיאולוגיה וסיפור בריאת העולם; בין
מה שאנו מסיקים מהכלים ההיסטוריים והארכיאולוגיים שלנו ובין המסופר בתורה — אנו לא
נכנסים למגננה, אלא מצפים בשקיקה למה שיתגלה לנו כעת. מובן שאנו בוחנים, ראשית, האומנם
מדובר בטיעונים מדעיים, או בתיאוריות שצומחות היום ונובלות מחר, ועל כן אין טעם של ממש
לעסוק בהן. לא כל מה שלובש מסכה של "מדע" הוא אכן כזה, ויש להבחין בין תיאוריה מדעית
ובין תחומים שהוכחו. אולם משעה שהן נראות לנו מבוססות הדבר מגביר את ההבנה שלנו כי
התורה כשמה כן היא — היא באה להורות את הדרך בה אנו אמורים לפסוע, ולא מה אירע בדיוק
במאורעות הקדומים. אמנם, אנו כן מנסים לתאם בין השניים, ואין זה סביר שלא יהיה קשר מסוים
בין המתואר כסיפור היסטורי ובין מה שאירע "באמת" )אם בכלל ניתן כיום לדבר על מושג כזה(,
אולם ברור לנו כי ביסודו של דבר — התורה אינה מבקשת לספר לנו את שאירע, אלא את מה
שאנו אמורים לבנות בתוכנו בעקבות האירועים האלה. מדובר אפוא בזיכרון פעיל ולא בהיסטוריה
לשמה. שוב אפנה אותך לדבריו הידועים של הרב קוק זצ"ל:
אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה, שאפילו אם הי' מתברר לנו שהי' סדר היצירה בדרך
התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע
לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות, שאין להן עמנו ערך מרובה... והעיקר היא הידיעה
העולה מכל הענין לדעת ד', וחיי המוסר האמיתי, והקב"ה נותן במשקל אפילו הרוח
שחל על הנביאים, הוא צמצם שדוקא כשיכנסו הדברים הגדולים שבאלה הענינים באלה
הציורים יוכלו בנ"א לשאוב מהם, עם כל השתדלותם, את כל היותר מועיל ונשגב להם...
)איגרת צא(
על כן, מה שאני מציע לך לעשות הוא להקשיב קשב רב דווקא לשאלות, ולזכור כי רבים־רבים
יראי השמים שמכירים היטב את טענות הביקורת, ומסוגלים להוציא יקר מזולל, ולא רק להילחם
בה מלחמת חורמה ושלילה, אלא להבחין בין הדברים שיכולים דווקא לקדם את הבנתנו בתורת
האלוקים ובין הדברים שניתנים לדחייה בקלות, ובין הדברים שהם קושיה גדולה וצריך להתאמץ
למצוא לה תשובה, ובין דברים שצריך להתפלל שד' יאיר את עינינו ביחס אליהם. ככל שיהיו
שאלות שאני יודע לענות עליהן — אשמח, ואם יהיו שאלות שאיני יודע את התשובה עליהן —
נחפש ביחד דמות גדולה שתיתן לנו תשובות ראויות. אם נקבל אותן — נפלא, ואם לא ‐ "נׂשים
סכין בלוענו" )לאור חולין ו ע"א וברש"י שם(, ונחפש רב גדול ממנו, עד שנמצא את התשובות
הנכונות.

האם אתה יכול ללכת בדרך זו?

כל טוב,
הרב יובל שרלו

 

 

בית המדרש