ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על חוק המקוואות

ע"י: הרב יובל שרלו

Download File להצגת דף מקורות

על חוק המקוואות

לאור תגובות שונות לדברים שכתבתי בקיצור על חוק המקוואות, אני מבקש להבהיר את עמדתי: במסגרת דבריי אפנה למאמרים שונים שכתבתי, כדי להבהיר שאין מדובר בעמדה אד-הוק, אלא בעמדה שיטתית ועקבית שאני סובר אותה שנים רבות.

קשה לדבר על חוק כשהנוסח שלו עוד לא מגובש. זה נהפך אמנם למנהג – לעסוק בספר הלימוד החדש באזרחות בלי שרואים אותו וכדו', אולם אני מנסה להימנע מכך, ומדגיש שעמדה צריכה להיות ביחס לעובדות. אולם באופן עקרוני, איני מבין כיצד ניתן לתמוך בחוק כזה, מכל כיוון שמסתכלים עליו. אני מבקש להדגיש כי עמדתי ההלכתית היא שגיור רפורמי הוא חסר משמעות מבחינה הלכתית (https://www.facebook.com/RabbiCherlow/posts/1046181265443341). לא זו בלבד, אלא שלאחרונה כתבתי שוב כמה מאמרים על הלגיטימיות של מדינת ישראל לקבוע את הסטנדרטים שהמדינה כמדינה חיה לאורם, והם צריכים להיות הסטנדרטים ההלכתיים (https://7minim.wordpress.com/2016/01/31/ums/). אולם מכאן ועד חוק המקוואות המרחק רב, בעיקר מחמש סיבות הלכתיות, וסיבה אחת פרקטית:




  1. מצד דיני ממונות. המקוואות לא שייכות לציבור הדתי בלבד. הן שייכות למדינת ישראל. מדינת ישראל חייבת לאפשר גם לאלה שאני מאוד מתנגד למעשיהם לעשות כרצונם בעולמם הפרטי, שכן המקווה שייך גם להם. אם המדינה הייתה מקימה מערכת כפולה של מקוואות – כאלה ואחרים, כמו שמתקיים הדבר בבתי כנסת, היה אפשר לקבל את הרעיון הזה. אם כי גם אז הייתי מעדיף שלא. אולם במצב הנוכחי, איני מבין כיצד הדבר מותר על פי ההלכה, כאשר אין מדובר ברשות הרבים הציבורית של המדינה. סיכום עיתונאי של עמדתי בנושא זה נמצא כאן: http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/565/021.html



  2. מצד הכפיה: שנים רבות אני טוען כי המדינה רשאית וחייבת לקבוע את אופי רשות הרבים הציבורית, ולאחרונה כתבתי על כך כאן http://toravoda.org.il/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94/13698. אך אינה רשאית להיכנס לעולמה הפרטי של האדם. מקווה שייכת לעולמו הפרטי של האדם, ועל כן אני מתנגד לכניסת המדינה. ההלכה אמנם מכירה ברשות הכפייה על עולמו הפרטי של האדם, אולם כפייה זו לא נעשית על ידי המדינה, אלא על ידי בית הדין שכולם נשמעים לו – גם אלה שכופים אותם. זה לא המצב היום, ועל כן, אין מקום למדינה להיכנס לנושא.



  3. מצד המגוון ההלכתי: היהדות בחרה במשך דורות רבים, מאז חורבן הסנהדרין, לא להעניק לאף אחד את הבעלות על עולמו ההלכתי של האדם. יום אחרי שכתב הרמב"ם את משנה תורה – כתב על הראב"ד את ההשגות; על השולחן ערוך נכתב הרמ"א, ואין ספור דברי אחרונים שלא מקבלים את דבריו בכל עניין ובכל תחום. אין ולו ספר אחד, או מוסד אחד ביהדות, מלבד הסנהדרין, שקיבל את הסמכות לכפות את דרכו ההלכתית על בני אדם. החוק הזה מעניק את הסמכות הזו, בניגוד מוחלט למסורת ולדרכה של היהדות, ועל כן איני מבין כיצד ניתן לקבל אותו.



  4. מצד הענקת סמכות לבלניות. הבלניות עושות מלאכת קודש. בשכר זעום. צריך לברך אותן ולהודות להן. ההלכה אמנם דורשת כי אישה תלווה בטבילתה על ידי אישה אחרת הרואה זאת, אולם לא הבלניות אחראיות על כך. לעתים, דווקא שליחות הקודש שלהן גורמת להן פעמים רבות להפעיל את סמכותן על נשים אחרות, בנושאים רבים ומגוונים. איני מבין כיצד ניתן להעניק סמכות זו לבלניות, או לכל אחד אחר. הראשונות שתפגענה מכך תהיינה מאות אלפי הנשים הטובלות במקווה כהלכה, ואיני רואה שום "קו חם" או כל תקנה אחרת שתתמודד עם כך, שכן עצם העובדה שיוצרים מצב שבו נשים צריכות להתלונן – הוא עצמו מעוות מאין כמוהו. גם לכך הייחסתי בעבר: http://www.mako.co.il/news-israel/local-q4_2015/Article-25d126dc2e7a151004.htm.



  5. זוהי פגיעה חמורה בנשים הטובלות. אישה רשאית לבחור את הדרך ההלכתית שהיא הולכת לאורה, את פוסק ההלכה שפוסק לה, ואת המסורת שהיא נענית לה. החוק (לפי חלק מהניסוחים) מעניק בעלות על דרכן ההלכתית של נשים במישור הפרטי של חייהן. יש נושאים הנתונים במחלוקת בין הפוסקים ואין לאף אחד סמכות ליטול מהנשים את חירותן ללכת לאור הפסיקה שהן נענות לה.



  6. בפרקטיקה: המקוואות תיהפכנה לשדה קרב רוחני. רווקות שרוצות לעלות להר הבית; להיטהר לפני יום הכיפורים; נשים שלא רוצות לטבול בנוכחות בלנית, גם אם הדבר אינו ראוי מבחינה הלכתית; בתי דין לגיור שלא ימצאו חן בעיני מישהו, כולל בתי הדין של הרבנות הראשית שלא ימצאו חן בעיני 'מחמירים' יותר, ועוד ועוד. הטבילה היא נושא רגיש דיו, כדי שלא להוסיף עליו נושאים אחרים. הדבר יגרום לעוד ועוד נשים שלא לטבול כלל וכלל. את המאמצים הגדולים שלנו אנחנו צריכים להקדיש לקירוב אנשים לשמירה על דיני התורה, טהרת המשפחה, הימנעות מאיסור כרת וכדו', ובעיקר – לכל העוצמות הרוחניות היונקות מהמקווה, ואילו מה שאנחנו עושים בפועל הוא להפוך את המקווה לשדה קרב. ממקומות שונים בעולם ראיתי כי רבנים נוספים סבורים כך, במקומות בהם דנים בנעילת שערי המקוואות בפני תנועות לא-הלכתיות.



כאמור, איני יודע מה יהיה נוסחו הסופי של החוק. מעבר לכך, אני לא בקיא כלל וכלל במשחק הפוליטי, ולא עוסק בשיקולים פוליטיים אלה ואחרים, בשל העובדה שבחרתי לא להיות בשדה הזה. על כן, אני נזהר מלקבוע עמדה סופית, וגם כשיתברר נוסח החוק – לא אעסוק בשיקולים הפוליטיים. אולם אני מתקשה לראות נוסח כלשהו שראוי לסמוך עליו, ונוח לו לחוק מסוג זה שלא יבוא לעולם כלל וכלל, ואת המאמצים להתמודד עם הרפורמים, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמיים ולשמירת הלכה כדת וכדין – נעשה בדרכים מאירות אחרות.

זו גם ההזדמנות לקרוא אכן לפעול בדרכים אחרות – להתחזק בטהרת המשפחה, בחובת הטבילה ובדינים הקשורים בכך; להעצים את האחריות שלנו לזהות היהודית לא רק שלנו אלא גם של הסובב אותנו; לפתוח את שערי התורה, בית הכנסת, המקוואות, הבתים שלנו – בפני מבקשי דרך ד', ועוד ועוד. לא יהיה זה נכון לומר רק מה "לא", אלא גם לפעול כדי להיטיב.

 

יובל שרלו

 

כל טוב

 

 

 

בית המדרש