ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" מתוך חוברת הישיבה

ע"י: הרב תמיר גרנות

Download File להצגת דף מקורות

אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום[1]

פתיחה: פרה אדומה ופסח

למדנו מדברי חז"ל במדרש:

יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח ובזה נאמר זאת חקת התורה, ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו. משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו אותה שחברתה מלווה אותה עד ביתה והולכת אחריה. כך בפסח נאמר בו חקה, ובפרה נאמר בה חקה. ומי גדולה? הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר (במדבר יט): ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הוי כל בן נכר לא יאכל בו.

(שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יט)

דרשה זו עוסקת ביחס שבין פסח ובין פרה אדומה. יש בין שני העניינים קשר אינטואיטיבי ראשוני: בשני העניינים נאמר בפסוקים "זאת חוקת". קשר נוסף הוא הקשר ההלכתי: לפני פסח שני (במדבר ט) נאמר שהיו אנשים טמאים לנפש אדם שלא יכלו להקריב את הפסח[2], ומכאן שפרה אדומה מטהרת אנשים כדי שיוכלו להשתתף בפסח.

המדרש שואל שאלה מפתיעה על היחס בין שתי המצוות: איזו משתי המצוות גדולה יותר? שאלה זאת תמוהה, ממתי יש תחרות בין מצוות? מה עניינה של השוואה זו? בתשובה המדרש מביא משל לשתי גבירות, כאשר הגדולה יותר מהשתיים היא זאת שחברתה מלווה אותה. מסקנת המדרש היא שחוקת הפרה גדולה יותר מחוקת הפסח.

תכלית ואמצעי

בעצם נשאלת במדרש שאלה רחבה יותר: מה גדול יותר, האמצעי או התכלית? בדרך כלל אנו חושבים כי התכלית היא העיקר, ולפיכך הייתה חוקת הפסח אמורה להיות גדולה יותר. אולם במסכת קידושין דף מ ע"ב הגמרא שואלת: "תלמוד גדול או מעשה גדול"? והתשובה היא "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", כלומר: האמצעי הוא הגדול יותר. יש מי שפירש, שלא כפשט הגמרא, שגדול תלמוד שהוא לא רק תכלית וערך בפני עצמו אלא הוא גם מביא לידי מעשה, כלומר שיש בו גם את ערך התכלית וגם את ערך האמצעי. חז"ל מפתיעים אותנו, בעלי החשיבה המודרנית, כי הם מעריכים את הדברים לאור הסדר הפרקטי שלהם: תלמוד גדול יותר ממעשה מפני שבו עוסקים יותר ובו משקיעים יותר, ולכן הדרך גדולה וחשובה מהתכלית. אם כן גם בנידון דידן, אף על פי שהפרה היא אמצעי, היא הגדולה יותר.

'אנכי ולא יהיה': שתי תנועות היסוד של התורה

האיז'ביצר ב"מי השילוח" מציע מבט כללי יותר על מדרש זה:

"הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל שלא ייקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיו לך כי באם לאו לא הי' אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מה הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, וע"ז אמר דהע"ה כי הגדלת על כל שמך אמרתך ואמירה היינו בלחישה שהש"י יברר אח"כ כי לב ישראל מנוקה וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך..."

(מי השילוח פרשת בא 'זאת חוקת הפסח')

האיז'ביצר מבין שמערכת היחסים בין פסח לפרה מייצגת שתי תנועות יסוד בקיום הדתי ובעמידה לפני ה'. פסח מייצג את כלל מצוות עשה והוא כנגד "אנֹכי", הדיבר הראשון, ואילו פרה אדומה מייצגת את כלל מצוות לא תעשה כנגד הדיבר השני "לא יהיה לך".  הקשר בין פרה אדומה למצוות לא תעשה הוא שאסור לטמא להיכנס לקודש, כלומר יש הרחקה בין טומאה לקדושה. ההלכה היסודית של טומאת המת מייצגת את כלל מצוות הלא תעשה שבתורה.

מדרש חז"ל אחר אומר שאת שתי הדיברות האלה, "אנֹכי" ו"לא יהיה לך", שמע עם ישראל מפי הגבורה, לעומת שאר הדיברות שמשה אמרן לעם[3]. רוצה לומר: כל התורה כולה היא ביאור ופיתוח של שתי מצוות אלה. די היה לקב"ה לומר את שני העקרונות היסודיים האלה, ומשה לאחר מכן יבאר ויפרט. שני דיברות אלה עוסקים בנוכחות ה' בעולם: "אנֹכי" הוא הנוכחות הגמורה של ה' בעולם, ו"לא יהיה לך" הוא שלילה של כל מציאות אחרת. אלה שתי תנועות יסודיות של חיוב ושלילה, של "סור מרע" ו"עשה טוב".

בהתקדמות של האדם על פי סדר העבודה החינוכי והמוסרי, הטיפול הראשוני הוא ב"סור מרע", קודם כל לבער את הרע, ואז ליצוק תוכן חיובי. אם כך, מדוע סדר הציווי הוא הפוך? מדוע המצווה הראשונה היא "אנֹכי", המייצגת תנועה חיובית, ורק אח"כ "לא יהיה לך"? נראה שאם היינו עומדים על התביעה המסודרת וההגיונית להסיר תחילה את הרוע, ורק אחר כך לעסוק בטוב, לא היינו מגיעים לשום מקום, מפני שלעולם לא נוכל להסיר לגמרי את הרע או לתקן לגמרי את המידות, זו עבודה אינסופית.

עבודת ה' וההתקרבות אליו מחייבת דילוג. מי שרוצה להתקרב אל הטוב ולהידבק בהשי"ת, לא יכול להרשות לעצמו לחכות עד שכל הרוע יוסר מהלב. קודם מתחילים ב"אנֹכי", בהארה של הקב"ה ושל נוכחותו, ולאחר מכן מסלקים את הרע ומנקים. סדר ההתגלות של ה' הוא קודם להאיר לעם ישראל שנוכחות ה' בכול, ש"מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה"[4]: "אנֹכי ה' אלקיך", ורק לאחר מכן צריכה להיעשות עבודת הבירור. החיים שלנו לא הולכים לפי הסדר הנכון, יש בהם דילוגים וקפיצות, וזו המשמעות של הקדמת "אנֹכי" ל"לא יהיה לך".

מדוע דווקא מצוות פסח ופרה מייצגות תפיסות אלה?

פסח מצרים נערך ללא הכנה רוחנית קודמת של עם ישראל. בפסח כל בית הוא מזבח, יש נוכחות של ה' בכל בית, יש שותפות בינו לביננו. ההתגלות בפסח היא הקדמת הסדר או שבירת הסדר, השפעה שהיא מעבר ליכולת לקבל. בתוך מ"ט שערי הטומאה שבהם היו ישראל במצרים, אי־אפשר להתחיל בעבודה הדרגתית. המעשה של הקפיצה אל תוך הנוכחות האלוהית מוכרח להיות ראשוני, להאיר ולמלא, ורק אחר כך מכינים כלים לקבל.

לעומת זאת פרה אדומה היא ביטוי של האיסור להתקרבות אל ה' במצבים רבים. הטומאה מלמדת שיש במציאות סתירה לנוכחות ה', ולכן מי שטמא מחלל את הקודש ולא מאפשר התגלות. הטומאה מדגישה את הארעיות שבעולם, את המוות ואת ההעדר שבו – כל מה שמנוגד להוויה האלוקית. לכן בטומאה יש צורך בהפרדה ויציאה מחוץ למחנה. הטומאה היא יסוד של שלילה והגבלה.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

האיז'ביצר מוסיף למערכת הניגודים שתיארנו עד כה שתי דמויות: משה ורבי עקיבא.

"ומרע"ה הי' נגד אנכי. ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך. כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל או"א באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה הי' נגד דבור אנכי ועסקו הי' בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע הי' נגד לא יהי' לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב ע"י, א"ל אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני, לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא היה' לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל. הוא אנכי ה' אלקיך. ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר:"

(מי השילוח שם)

הניגוד בין הדמויות מובא בחז"ל המפרשים שיש משהו בתורתם שהוא ניגודי, ולכן במדרש מספרים שמשה רבנו לא הבין את דרשותיו של ר' עקיבא. ההלכה של התורה שבע"פ היא דבר שמשה רבנו לא יכול להבין. משה הוא כנגד "אנֹכי" ור' עקיבא כנגד "לא יהיה לך". אין כאן התאמה מוחלטת לנאמר קודם לגבי מצוות עשה ולא תעשה, כי כעת כל התורה שבכתב (הן מצוות העשה והן לא תעשה) היא כנגד ההתגלות, והתורה שבעל־פה כנגד שלילת הרע.

עניינה של ההלכה הוא לעשות בירורים. בתורה שבעל פה יש חידושים שאין בתורה שבכתב, ובהם חומרות, גדרות וסייגים. ההלכה קובעת במדויק את גבולות הקדושה ומגדירה את מה שאסור. כשר' עקיבא דורש בהלכה הוא ממלא את העולם בהלכה ומשפט שמבררים את הרע ומסלקים אותו. משה רבנו פועל לפי העיקרון שעיקר התורה הוא לגלות שה' נמצא בכול, ולכן חלשה דעתו כאשר ראה את ר' עקיבא, והבין שהעיקר בהלכה הוא ה"לא יהיה": הגבול והגֶדר.

האם עיקר עבודת האדם היא לזהות את הדברים השליליים בעולם? כיצד הבירור וההרחקה מסתדרים עם נוכחות ה' בכול? אם הקב"ה "ממלא כל עלמין" אז אין רע כלל!

לבסוף נתקררה דעתו של משה כאשר הבין מה משרת את מה, מהו הסדר הנכון. כל מה שר' עקיבא עשה אינו אלא כדי לשרת את "אנֹכי ה' אלקיך". התכלית היא הידיעה שמציאות ה' בכול, אלא שכדי להגיע לתכלית זו יש חובה לסלק את הרע ולהתגבר על המידות הרעות. כל זמן שהרע לא סולק, אין לאדם כלי לקבל את ההכרה וההשגה שאחדות ה' בכול. אדם צריך להעמיד לנגד עיניו את המטרה שהיא נוכחות ה' בעולם, ולנוכח מטרה זו עבודת הבירור של ר' עקיבא נעשית לעבודה מכוונת. זהו גם המתח שבין פרה אדומה שמטרתה בירור הרע וסילוקו, ובין פסח שהוא התגלות ה' ונוכחותו בעולם.

אם כן עבודת ה' ביסודה מכילה שתי תנועות הפוכות. נסכם כעת את שתי התנועות על כל ההקשרים שלהן אצל האיז'ביצר:






























נוכחות והתגלות


שלילת הרע – אין מציאות ה' ברע


אנכי


לא יהיה


עשה


לא תעשה


פסח


פרה


עשה טוב


סור מרע


משה רבנו- תורה שבכתב


ר' עקיבא- תורה שבעל פה



 

ההלכה ו"לית אתר פנוי מיניה" בחסידות

נסיים בהערה קטנה מתוך הלימוד על תנועת החסידות. המתח בין שתי התנועות האלו הוא גם אחת הבעיות היסודיות של עבודת ה' בחסידות: מצד אחד היא נאמנה להלכה, ומצד שני היא אומרת "לית אתר פנוי מניה", כלומר הכול אלוהות ואין מקום להבדלה או לגֶדר. תורה זו של "מי השילוח" מדברת על היחסים בין הקטבים האלה שנמצאים במתח ומציעה להם פתרון. אנו מבינים שאף על פי שהעבודה שממלאת את רוב זמננו ותופשת את רוב תשומת לבנו היא עבודת ההלכה, התכלית היא לדעת שה' אחד ו"לית אתר פנוי מיניה" – לשם העבודה מכוונת. יש פעמים בחיים שכדי להגיע למשהו מסוים עושים את התנועה ההפוכה, כמו במנגנון של קפיץ, וגם כאן אנו רואים שלילה לצורך חיוב: עבודת ה"לא יהיה" מגלה בסופו של דבר את הנוכחות, את ה"אנכי ה'".

 


 


[1] השיעור מבוסס על תורה מספר "מי השילוח" חלק ראשון, דרשות לפרשת בא: 'זאת חוקת הפסח'. הפירוש המוצע כאן הוא חופשי ואיננו מחויב בהכרח למקור.

[2] במדבר ט ו: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא".

[3] מכילתא דר"י פרשת יתרו מסכתא דבחדש ד: "את כל הדברים: מלמד שאמר עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר'. אם כן, מה תלמוד לומר 'אנכי ה' אלהיך', 'לא יהיה לך'? אלא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו. שומע אני אף שאר כל הדברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד? תלמוד לומר 'האלה': הדברים האלה נאמרו בדיבור אחד, ושאר כל הדברות שבתורה דיבור דיבור בפני עצמו."

[4] תהלים קג יט.



 

 

בית המדרש