ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת ויצא - מי לא כלול באנחנו

ע"י: הרב יובל שרלו

מי לא כלול ב"אנחנו" ?

 

הקמת האומה הישראלית משנים עשר שבטים נדרשה בדרשות רבות, המבטאות כולן את המגמה האחת: שבטים שבטים אנחנו, ואב אחד לכולנו. התהליך שהחל בתחילת קיומו של המין האנושי – בחירת בן אחד והתייחסות לכל השאר כאל "ויולד בנים ובנות" – הסתיים. התהליך הזה התרחש לאורך עשרים ושנים דורות, והתקרב לשיאו בדורות האחרונים: מבין אברהם ולוט – שלא היו אחים – נבחר אברהם, ולוט התיישב במזרח הירדן; מבין יצחק וישמעאל, שהיו בנים לאותו אב אם כי לא לאותה אם – נבחר יצחק; יצחק ויעקב היו גם בני אותו אב ואותה אם, ולא זו בלבד אלא שהיו תאומים – ובכל זאת נבחר אחד מהם בלבד להמשיך את הברית עם אברהם אבינו; ואילו מיעקב ואילך – כל השבטים מרכיבים ביחד את בית ישראל, וכולנו נקראים "בני ישראל". בד בבד, עובדה זו מדגישה את ההבדלים וההבחנות שבינינו. בני יעקב עצמם שונים האחד מהשני, וגם השבטים שיצאו מכם פיתחו מהות שונה ותרבות שונה. הדבר בא לידי ביטוי לאורך הדרך כולה, בה מתברר שאכן ניתן דבר על אופיים של שבטים, ועל ייחודיות שקיימת בכל אחד מהם.

עמדה זו אינה עמדה רק עמדה פרשנית. היא לא נועדה רק כדי להתבונן על השאלה "מניין באנו" אלא, ובעיקר, לשמש בתפקיד המרכזי של התורה – להורות דרך. היא מלמדת כי אנחנו חייבים להתנהל בין שני המגנטים האלה: בין הקוטב הקושר אותנו האחד לשני, ויוצר תשתית קיומית משותפת, ובין הקוטב המעצים שוב ושוב את ההכרה כי הזהות הבסיסית המשותפת צריכה להיות מועצמת דווקא מתוך השוני וההבדל, ולא מתוך הניסיון להכניס את כולם לתבנית אחת ולמטבע אחת.

חלק בלתי נפרד ממגמה זו טמון ביכולת לקרוא בפרשת השבוע גם את קולם של הכואבים את כאבם. "וירא ד' כי שנואה לאה" מלמד אותנו דבר מה, והמדרש הדגיש את זה מאוד: "...ואת אסיריו לא בזה, אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות, תדע לך שכן לאה שנואת הבית היתה, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא נזקפה, הה"ד וירא ה' כי שנואה לאה". גם תגובתו של יעקב אבינו לכאבה של רחל – "ויחר אף יעקב ברחל..." – נדרשת במדרש: "....אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות ? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה..." הליכה בדרכיו של הקב"ה היא האזנה לא רק לאלה שנמצאים במוקד תשומת הלב, כי אם גם לאלה שמתפתלים בכאב הדחייה, ההעדר, הפגיעה, הקושי וההשתקה.

צריך לשים לב לעובדה שכל פעם שאומרים "אנחנו" אנו מתחייבים להתבונן לא רק על מי שכלול באמירה זו, אלא גם למי שמודר ממנה, ומוצא את עצמו מחוץ למעגל הזה. הדבר נכון גם לגבי המילה "כולנו", שמטבעה היא מילה מכלילה, אך פעמים רבות היא מרחיקה את מי שלא מבני השבט, ומתייחסת רק לחלק מסוים של האנשים המרכיבים את הקבוצה. בהקשבה הכפולה הזו לכל מסריה של פרשת השבוע אנחנו למדים היטב כיצד אכן בונים את האומה, על ההבדלים הגדולים שבתוכה, וזוכים להתברך הן מהאחדות, והן מהייחודיות ומההקשבה באמת לכולם.

 

 

בית המדרש