ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת וישלח - מה נלמד ממעשה דינה? על מעורבות מול שמירה

ע"י: הרב יובל שרלו

מעשה דינה בשכם נדרש לאחריו ונדרש לפניו. בשנים האחרונות, רוב הדיונים מתרכזים בשאלה מהי ה"תורה" שאנחנו אמורים ללמוד ממעשה דינה, ובעקבותיה מעשה אחיה בני יעקב – בשכם. זוהי אחת הפרשיות המאתגרות את עולם הפרשנות בכללו, שכן מצאו בו משמעויות מקצה עד קצה – יש שהוכיחו ממנה כי התורה תומכת מאוד במעשה שמעון ולוי, ולא זו בלבד, בסיימה את הפרשה בטענותיהם המובהקות "הכזונה יעשה את אחותינו"; לא זו בלבד, אלא שחששו של יעקב בפני תוצאות המעשה  - "ונאספו עלי והכוני" נחשף כחשש שווא, שכן התורה מעידה במפורש "וייסעו, ויהי חיתת א-לוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב". יש הטוענים את ההפך המוחלט, ודבריהם מבוססים בעיקר על הדברים הקשים ביותר שאמר יעקב לשמעון ולוי בשעה שברך את בניו לפני מותו – "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". וכדרכם של דברים – ישנן הרבה אפשרויות ביניים, ואף הבחנה בין שמעון ובין לוי וכדו'. למותר לציין כי אין מדובר בשאלה פרשנית בלבד, כי אם בגרעינן של תנועות רוחניות ואף פוליטיות, הטוענות ליישום משנתן גם במציאות חיינו.

בד בבד, המדרש הקדום עוסק יותר בשאלה כיצד אירע מעשה דינה, ומפני מה באה על יעקב אבינו הרעה הגדולה הזו, ואף כאן אנו מוצאים שתי מגמות הפוכות, שאף להן משמעויות נרחבות, אך בתחום אחר. מחד גיסא, אנו מוצאים את הניסיון לתלות את מעשה דינה בפתיחות יתר: "...אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה" (תנחומא – בובר). מאידך גיסא, אנו מוצאים במדרש את הטענה כי יעקב היה יכול למנוע את מעשה דינה אילו לא היה מחביא אותה מעשו: "... ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו וגו', ודינה היכן היא ? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני... אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'למס מרעהו חסד', מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה, לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור..." (מדרש רבה).

שאלת היציאה לשוק והחשיפה בפני אחרים היא אפוא סוגיה שימיה כימי דינה, ואף אנחנו עצמנו עוסקים בו בכל עת, כאשר מדובר בסוגיות פתיחות ומעורבות מול הגנה ושמירה. כדרכן של סוגיות אלה, לא ניתן לקבוע דרך אחת נכונה לכולם, ולא ניתן להציע הרבה מעבר למפתח יסודי של החובה לבנות חוט שידרה עוצמתי דיו כתנאי הכרחי ליציאה מתוך המסגרות הבועתיות אל מרחב החיים הגדול שסביבנו. ובכל זאת, משעה שיודע אדם כי אף לא אחת מהדרכים מבטיחה דבר – שהיציאה החוצה עלולה להיות סיבה לנפילה, אך גם אין וודאות כלשהי בתוצאות ההטמנה בתיבה – אפשר שהאמירות הבטוחות יפנו את מקומן לתנועה מתמדת של בדיקה ובחינה, ניסיון ולמידה, ומתוך הענווה הגדולה הזו אפשר שימצא אדם את דרכו המדויקת. 

 

 

בית המדרש