ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת בשלח - ויקח את עצמות יוסף. על השבויים והנעדרים.

ע"י: הרב יובל שרלו

'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', על החובה המוסרית להחזיר הביתה את אורון שאול, הדר גולדין, ואברה מנגיסטו.

שלושה מעגלים מחייבים אותנו שלא להרפות מהעלאת המחויבות שיש לנו כלפי משפחותיהם של אורון שאול והדר גולדין. המעגל הראשון הוא המעגל האנושי – בקרבנו יושבות משפחות כאובות מאוד, על כך שלא זכו עדיין לסגור את המעגל שנפתח בקרב בו השתתפו הבנים. מחויבות אנושית זו לאנשים שחיים בקרבנו, שתמכו ועודדו את בניהם, שזכאיות לדעת עד תום מה אירע, ולהביא את בניהם בחזרה הבייתה. מחויבות זו אינה עומדת בסתירה למחויבות אנושית גם כלפי אחרים, ביניהם אברה מנגיסטו, שגם משפחתו כואבת, והם ראויים למאמץ האנושי לפעול למען השבתו לארץ.

המעגל השני הוא מעגל המחויבות שיש לנו כלפי חיילי צה"ל. בעצם ההתגייסות בצבא נחתם חוזה לא כתוב בין החיילים ובין המערכת המדינית. החיילים נשבעים אמונים, ומתגייסים למקום בו אפשר שייתבעו למסור את נפשם בעת קרב. מסירות הנפש הזו היא המאפשרת את הקיום של כולנו. מאידך גיסא, המערכת המדינית והציבור כולו מתחייבים בפני החיילים בעיקר שתי התחייבויות: ראשונה בהן היא שלא לנצל את נכונותם ואת ההתגייסות שלהם למטרות אסורות. שניה בהן היא ההתחייבות החד משמעית לעשות את כל מה שיש בידנו כדי להשיבם הבייתה בשלום, בוודאי כשהם חיים, אך גם כאשר מדובר בחובה להביאם לקבר ישראל אם ח"ו נהרגו בקרב. ככל התחייבות, גם התחייבות הדדית זו לכודה במערכת שלמה של תנאים ואפשרויות, אולם אין שום הצדקה להוריד אותה מסדר היום ולהזניח את העשייה המתמדת. צריך להדגיש כי הצלקות שחרתו בגוף החברה הישראלית שחרורי מחבלים בעסקאות קודמות ומחירם הכבד מנשוא מחייבת אותנו שלא לשוב על טעויות העבר, ולא לחפש דרך קצרה שהיא ארוכה ומדממת. המחויבות הזו אכן אינה מתירה לסכן את שלומם של אזרחי ישראל ביציאת אנשי דמים לחופשי. ברם, בפני הדרג המדיני עומדות אפשרויות רבות ומגוונות כדי להפעיל לחץ הולך וגובר על סוחרי המוות העומדים מנגד. תפקידו של הציבור בעת הזו הוא להציף את הצורך ואת החיוניות, ותפקידם של הדרגים המחליטים והמבצעים למצוא את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

המעגל השלישי הוא המעגל הצופה פני עתיד. מחויבות מוסרית נחשפת פעמים רבות גם כנושאת בחובה תועלת פרקטית. כל מי שהיה חלק מקרב יודע כי במהלך הלחימה, בעיקר אם היא מתארכת, עוברות שפע של מחשבות בעולמם הפנימי של הלוחמים. בעיקר מתחולל הדבר בהפוגה שלאחר ההתנסות הראשונה, שאז מתחיל תהליך עיכול החוויה הנוראה, ואז גם עולות המחשבות לגבי הכניסה מחדש ללחימה. כל מה שמרפה ידיים – מסוכן מאוד. רפיון ידיים עלול להתחולל כאשר הלוחמים אינם משוכנעים כי הציבור עומד מאחוריהם, ובעיקר – בשעה שהם סבורים שלא תיעשנה הפעולות המתחייבות כדי להשיבם הבייתה בשלום. גם למען האתגרים העתידיים מוטל עלינו להטמיע בחיילי צה"ל את ההכרה העמוקה שאנחנו אתם.

כאמור לעיל, איני חושב שיש ביכולת מי שאינו נמצא בתוך המערכת המדינית והביצועית לקבוע במדויק מה ניתן לעשות. תפקידנו כציבור הוא להבטיח שגם נושא זה לא ירד מסדר היום הציבורי, ושלא נפקיר את הנושא לצלילה בתהום הנשייה. זו בעיה שהיא אינה רק של המשפחות. זוהי חובה מוסרית של כולנו.

 

 

בית המדרש