ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשת שמיני - פולמוס הכשרות

ע"י: הרב יובל שרלו

בכל דיון ציבורי, גם זה הנראה כעוסק בנושאי ארגון ומנהלה, מאבק בצללים, ואפילו בשאלות של פוליטיקה , כוח והשפעה – יש גם גרעין אמיתי של שאלת יסוד המכילה בתוכה את ניצוץ האמת. בעיצומו של המאבק על הדרך הראויה לארגון הכשרות במדינת ישראל, ובקשת הדעות הנעה למן העמדה המבקשת להסמיך את הרבנות הראשית להיות גם ה"רגולטור" וגם המבצע הבלעדי של הכשרות, ועד זו המבקשת להרחיק את המדינה ומוסדותיה, כולל הרבנות הראשית, מתחום הכשרות ולהותיר תורת כל איש בידו – יש גם שאלה אמיתית שצריך להעמיד אותה למבחן.

וזה הוא פרדוקס הכשרות: מפרשת השבוע אנו למדים כי אחד מיסודות ההבדלה בין ישראל לעמים, והעיסוק בקדושה המיוחדת של עם ישראל – הוא תחום המאכלות האסורות: "...כי אני ד' א-להיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ. כי אני ד' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לא-להים, והייתם קדשים כי קדוש אני". ריבונו של עולם שהוא מקור הקדושה מצווה עלינו להיות קדושים, ולפרוש ממאכלים מסוימים כדי לבטא קדושה זו. ואכן, לאורך הדורות האוכל הכשר התקבל כאחד המאפיינים הבולטים ביותר של הזהות היהודית, וגם רבים מאלה שנאמנותם למצוות המגוונות רופפת – מקפידים לאכול אוכל כשר. עובדה זו הביאה לתהליך מתמיד ומבורך של רצון בשדרוג הכשרות לרמות גבוהות יותר: התמודדות ראויה עם חרקים, פיקוח מחמיר על תהליכי ייצור מאכלים, אימוץ הכלל של "אם יש ספק – אין ספק" לחומרא, ועוד ועוד. כאמור, אין להתעלם משיקולים פוליטיים, כלכליים וכוחניים נוספים, אולם זהו גרעין הקודש של עמדה זו.

בד בבד, להכרעה זו מחיר ציבורי כבד. כשרות משודרגת וטובה יותר מחייבת השקעה גדולה יותר בתחומים מגוונים: היא יקרה יותר, כי היא מעמידה דרישות חמורות יותר; יש בה מכשולים ביורוקרטיים רבים יותר, כי הפיקוח עליה מורכב יותר; היא מחייבת עיסוק מתמיד של מומחיות הולכת וגוברת בין בתהליכים ביולוגיים ובין בעולמם של תלמידי חכמים ועוד ועוד. בשל כך, הכשרות המהודרת מביאה באופן פרדוכסלי לצמצום מספר האוכלים אוכל כשר. בעל דוכן פלאפל המגלה כי היותו כשר אינה מספיקה לרוצים בכשרות מהודרת יותר, ואינה חשובה לאלה שלא אוכלים כשר בכלל – אינו מוצא סיבה להמשיך להיות כשר. כזה הוא בעל המלון. וכאלה הם צרכנים ויצרנים רבים אחרים. עובדה זו גם שוללת את התועלת המשמעותית בשתי רמות של כשרות, כי לכשרות "הרגילה" יהיו פחות ופחות דורשים, ולפיכך יהיו פחות כאלה שיספקו אותה, וממילא התוצאה תהיה כי עם ישראל בכללותו יאכל אוכל שהוא פחות כשר.

מה נכון לעשות ? קשה לענות על שאלה זו. אני קרוב יותר לעמדה הרוחנית הטוענת כי בסופו של דבר עם ישראל בכללותו הוא שנכנס בברית עם הקב"ה, והמדרש המלמד כי כולנו בסירה אחת מלמד כי אם יחידים יחמירו יותר ברמת הכשרות ובשל כך יותר ויותר לא יצרכו אוכל כשר ולא ייצרו אותו – נהיה כולנו חייבים, ולא יוכל אדם לומר "אני את נפשי הצלתי". אולם עדיף לעסוק בראש ובראשונה בחיפוש דרך שבה יתקיימו שני הדברים: גם האפשרות ליצור כשרות ברמה גבוהה מאוד, וגם להוריד את העלויות ואת הבירוקרטיה. לעולם נכון להעדיף את "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" מאשר להכריע כאחד מן הקטבים. אולם אם אין דרך לעשות זאת – כולנו ניצבנו בברית עם הקב"ה, ואנו נתבעים כאומה ולא כיחידים.  

 

 

 

בית המדרש