ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על אהבה ומריבה, זוגיות וקונפליקט

ע"י: הרב אריאל אנסבכר

הרב אריאל על סוגיית 'המדיר' והקשר אל ריחוק וטומאה

    משנה: המדיר את אשתו מתשמיש המטה[1] ב"ש אומרים: שתי שבתות[2], בית הלל אומרים: שבת אחת.

גמרא: מ"ט דב"ש? גמרי מיולדת נקבה. ובית הלל? גמרי מיולדת זכר. וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה! אי מיולדת גמרי לה, הכי נמי, אלא ב"ה מנדה גמרי לה. במאי קמיפלגי? מר סבר: מידי דשכיח ממידי דשכיח, ומר סבר: מידי דהוא גרים לה ממידי דהוא גרים לה. (כתובות סא:)

הסוגיות שאנו לומדים בפרק ראשון עוסקות באמון הבסיסי שבהקמת הבית, בצעדים הראשונים של הזוגיות ויצירת המרחב המשותף מתוך הכתובה, החופה והלילה הראשון. השבוע בלימודי הבקיאות ניתנה לנו ההזדמנות להפגש עם החיים הממשיים, עם חיי היומיום הזוגיים עם האהבה ועם הקונפליקטים המלוים אותם.

המשנה מדברת על מצב שבו האשה רוצה להתגרש בעקבות נדר ריחוק של בעלה אשר הדירה מתשמיש המיטה. נחלקו חכמים מתי נדר כזה הוא כבר בלתי אפשרי, ואי-אפשר לה לאשה לסבול חיים כאלו. מאיזה שלב הזוגיות הנצבת מולנו אינה אלא זוגיות פורמאלית וממילא אין לנו אלא להסכים לבקשת האשה להתגרש. באופן נוסף, מאיזה שלב לא יחשוב בית הדין על 'שלום בית' אלא על סיום בכבוד ובדאגה לאשה (-כתובה). זו אינה מחלוקת במציאות, מתי אשה 'נשברת', אלא מתי 'נכון' להשבר, ממתי טענות האשה מוצדקות ונקבל את בקשתה לפרק את הבית. בלשון אחד הראשונים המטרה היא 'שלא תעשה עגונה'. ריחוק גדול מהזמן שקבעו חז"ל והאשה כבר נחשבת כעגונה, אין כאן בית ואין כאן זוגיות.

בפשטות, זוהי סוגיה קשה של מריבה וריחוק, סוגיה המדברת על מצבי קצה שאינם מאפיינים בית נורמאלי. אך במבט נוסף, אפשר לראות מבין השיטין של הסוגיה דברים השווים לכל. יש כאן מעבר מבית אוטופי מלא באהבה אחווה שלום ורעות לבית ממשי ומציאותי שבו יש עליות ומורדות, אהבה ומריבה. חכמים מציינים את הגבול, אך כל מה שיעבור תחתיו הוא עדיין לגיטימי. 'לגיטימיות' זו אפשר לצבוע בגוון דיעבדי, בית אידיאלי מתקיים בלא מריבות וחיכוכים אך ישנם מריבות שבגינם לא צריך לפרק את הבית, ישנו סיכוי להציל את הבית הזה. אך אולי אפשר לצבעה גם בגווני לכתחילה, רק כך זוגיות מתקיימת, רק כך בית מתגדל. החיכוכים וזמני הריחוק הם חלק מהותי מהבית. נראה כי דרך מחלוקת בית-הלל ובית-שמאי אפשר להבין את מקום המריבה בבית, את גבולותיה ושורשיה.

הלימוד מנידה ומיולדת נקיבה איננו לימוד רגיל. אין קשר פשוט בין הדברים, ואין כאן לימוד דאורייתא. הצד השווה הוא זמן שבו אסורים בתשמיש. חכמים רואים כמה זמן הרחקה 'הרשתה' התורה, כמה זמן של ריחוק הוא נורמאלי והזוגיות עדיין מתקיימת בו ואת הזמן הזה משווים לסוגיא שלנו. נראה ברור כי הבחירה מהיכן ללמוד קשורה באופן בו תופסים את הזוגיות ואת הקשיים שבזוגיות. הנימוקים שבגמרא מחזקים הבנה זו.

בית הלל לומדים מטומאת נידה שזמנה שבוע. הנידה היא ריחוק נורמאלי, הטבע הפיזיולוגי מרחיק את האיש מאשתו שבוע ימים כל חודש. כך בית יהודי מתנהל, "מידי דשכיח". טומאת נדה מלמדת אותנו כי ישנם זמנים שבהם אין חיבור, אין יכולת לחיבור. לבית-הלל גם המריבה וההדרה הן דברים שכיחים. לומדים "מידי דשכיח ממידי דשכיח". המריבה היא נורמאלית כשהיא בגבולותיה, ניסיון לציור זוגיות אוטופית רק יקלקל. קשר טבעי זהו קשר עם עליות ומורדות, אהבה ומריבה. הגבול למריבה ולריחוק הוא שבוע כטומאת נידה. ריחוק של יותר משבוע מלמד על קשר מקולקל וצריך לפרקו. בית הלל לא לומדים מטומאת יולדת, כיון שלידה אינה דבר שכיח, המרחק הזה אינו חלק אינטגרלי וקבוע בחיי הזוג.

בית שמאי לומדים דווקא מטומאת יולדת. הגמרא מסבירה את העדפתם זו בכך שבטומאת נדה הבעל אינו הגורם לריחוק ואילו בטומאת היולדת הבעל הוא הגורם. ולכאורה קשה, הבעל הוא הגורם לטומאת לידה?! הבעל שותף בתהליך הלידה, אך את הטומאה התורה קבעה. לפי"ז אין כ"כ הבדל בין נדה לבין יולדת בשניהם התורה קבעה טומאה?

הטור עה"ת[3] על פרשת טומאת יולדת מקשר בין ציווי הקדושה לבין התשמיש בקשר של סמיכות:

"כתיב לעיל (יא,מד) והתקדשתם וסמיך ליה אשה כי תזריע (יב,ב), שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש (שבועות יח, ב)...".

 באו"ח הקדוש[4] מוסיף כי באותה ההתקדשות בשעת תשמיש נקבעת זהות הולד:

"...והנה בעת ההזרעה אמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג פ) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה, ואם יחשוב בטהרה[5] ימשיך נפש קדושה".

אמנם בכל המקורות הללו בפרשת טומאת יולדת לא כתוב מפורש שזהו טעם טומאת הלידה. אדרבה, ממקומות אחרים משמע שהטעם הפשוט הוא שהולד נוצר מדם נידה, דם הנגרם לאשה בעקבות חטאה[6]. אבל אולי ניתן לומר שהטומאה קשורה לחוסר ההתקדשות בזיווג. מחשבות זרות בשעת הזיווג הן שמהוות את המצע לטומאת יולדת.

המדרש[7], על אותם הפסוקים בפרשת תזריע, מציין שאין מחשבה טהורה לגמרי, גם לחסיד שבחסידים מתגנבות מחשבות זרות:

"ד"א אשה כי תזריע הה"ד (תהלים נא) הן בעוון חוללתי רבי אחא אמר אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו והוא שדוד אמר (שם כז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני (שם נא)..".

ניתן לראות במדרש זה הסבר לטומאת יולדת. המחשבות הזרות הן 'שלא נתכוון אלא להנאתו'. גם בשעת האהבה והחיבור, אפילו הצדיק שבצדיקים, חושב על עצמו ועל הנאתו. אין הוא נתון באמת לאשתו ולאהבתה. זהו מדרש פסימי על טבע האדם, פסימי ונוקב. האגוצנטריות לא נעזבת מאתנו אף פעם, היא תמיד נוכחת. ומכאן טומאת לידה.

אולי כך מסבירים בית שמאי את טומאת הלידה. הלידה היא פרי האחדות והחיבור שבין ההורים, ומכיוון שהחיבור אינו טוטאלי - גוף, נפש, רוח ונשמה, ומכיוון שבשעת החיבור נכנסות מחשבות זרות באה טומאת הלידה. הטומאה היא ביטוי לחוסר השלימות שבאהבה ובפירותיה. יחד עם הלידה המשמחת ישנם צדדים של טומאה ועצב[8]. מכיון שאין האהבה שלימה וכתם תמידי מלווה אותה, אין פירותיה מגיעים בשלימות.

בחזרה לדברי הגמרא,  בביאור זה אכן מובן כי האיש במחשבותיו הוא זה שגרם לטומאה. כמובן שהשאלה מתבקשת – האם רק האיש אשם בטומאה? רק הוא מפנה את גבו? רק הוא מכוון גם להנאתו? האישה נקיה מכל זאת? עיון במדרש מעלה כי לא כך הוא: "תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן..". זה לעומת זה, גם המדיר את אשתו מתשמיש המיטה כמעט ואין מצב שהוא הגורם היחיד. תמיד אלו הנסיבות והיחסים העכורים שנגרמו מחיכוכים הדדיים קודמים, כקלישאה הידועה 'אין אשם אחד במריבה'. אין כאן בריחה מהטלת אחריות אלא הבנה במורכבותם של יחסים אנושיים. הלימוד של בית שמאי הוא דווקא ממקום שהריחוק נגרם מהקשר עצמו, מהחיכוכים ומהנטיות האגואיסטיות המתרוצצות בו. לא הנורמאליות שבמרחק והתכנותו כבית הלל. בית שמאי יורדים לשורשי הזוגיות ומנסים שם למצוא את האיזון הנכון בין 'אני' ל'אנחנו', בין 'נתינה' ל'קבלה'.

בית שמאי, מדגישים את גרימת הבעל, בין בהדירו מתשמיש בין אם בשעת התשמיש הוא "מדיר" את אשתו ומכוון להנאתו ובזה נגרמת טומאת הלידה. כאן הבעיה עמוקה יותר, היכולת לצאת מעצמך ולהתחבר באמת מוטלת בספק. יותר מזה, אין באמת יכולת נקיה כזו. במעשה האהבה שבו הנפשות מתחברות ומתאחדות, שם מתגנבת לה כוונה אגואיסטית של הנאה, כוונה שבגינה שמחת הלידה מתערבבת עם עצב ההרחקה והטומאה. טומאת היולדת היא מגרימתו של הבעל "מידי דהוא גרים לה", ומההדרה הסמויה הקיימת בתוככי האהבה, הדרה שיוצרת הרחקה של שבועיים אפילו בזמן השמחה הגדולה של הלידה, נלמד להדרה הגלויה "המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים: שתי שבתות". קשר שבו האגואיסטיות והצרכים האישיים גוברים על האהבה, הנתינה והחיבור לא יכול להחזיק מעמד. האהבה צריכה לעטוף ולהתגבר על הנטיות האגואיסטיות ולצמצמם כמה שאפשר, ומכל-מקום לעולם הם יהיו שם.

הלימוד הוא מיולדת נקבה ולא מיולדת זכר שטומאתה שבוע. אפשר לומר שדווקא בלידת הבת מודגשות ביותר הנטיות האגואיסטיות של הבעל וחסר יכולתו לצאת מהן ולהמתין לאשתו. כדברי חז"ל[9]:

"..אמר רב יצחק בריה דרב אמי איש מזריע תחלה יולדת נקבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר.."

 "..אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהו בניהם זכרים מעלה עליהן הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים".

 

ניתן לראות בסוגיא זו פתיחה לקובץ הסיפורים שמגיע בהמשך הגמרא על הקונפליקט בין הבית לבית המדרש. העיסוק כאן הוא במורכבות שבקשר, בקונפליקטים ובנטיות השונות הנמצאות במרחב הזוגי. בית הלל מלמדים אותנו לאזן את הציפיות הגבוהות שלנו ולקבל את חולשותינו ואת מורכבות החיים, את החיים האמתיים, החיים שאחרי הרומנטיות שבאירוסין והחתונה הנוצצת. היציאה לביהמ"ד היא רק ביטוי אחד מרבים לקונפליקטים רבים בחיי הזוג (הרי המשנה עצמה מדברת על כל סוגי העבודות, וגם לפועלים יש 'רשות' לצאת ללא רשות), כמובן שבחיי היהודי ויותר מכך בחיי התלמיד-חכם זהו שיאו של הקונפליקט. האדם מתבקש לחיות חיי ריחוק וחיי קירוב, לאזן בין מוטיבציות אישיות להתמסרות משפחתית, בין תרומה לכלל לבין שמירת הפרטיות, להכיל חילוקי דעות וחילוקי מעשים ועוד ועוד. דווקא מקרה הקצה של "מדיר אשתו מתשמיש" מלמד על הכלל כולו - "גמרי מנדה, דשכיח".

גם את בית שמאי אפשר להבין כך, הנמכת הציפיות ותיאור ריאלי ומורכב יותר של המציאות. אך נראה שלבית שמאי יש אמירה חדה יותר, גם הגדול שבגדולים אינו ניצל מנטייה אגואיסטית וע"כ הטומאה טבועה במציאות הנוכחית. לבית הלל ברגעי החיבור, יש חיבור גמור. לבית שמאי גם שם אין טהרה גמורה, אין יכולת אמתית לצאת מעצמך ולהיות לגמרי עם האחר. מכאן אפשר להמשיך ולומר שהתורה והאשה מבחינה זו אחד הם. גם ציור ההתמסרות לתורה מתעמעם, לא רק אידיאל קדוש יש כאן, תמיד תתגנב ללב גם אהבה עצמית או בריחה מחיבור אמתי וכנה עם האשה, הבית ובעצם - העולם. יתרה מזאת כל חיינו הם התשובה מההדרה וההזרה ההכרחיים של 'בת המלך' שבנו. אנו העירוני שנשא את בת המלך ולא תמיד או כמעט תמיד לא מפנקים אותה כנדרש ולא מכווננים אליה כראוי, ועל כך היא בוכיה ועיניה יורדות פלגי מים.

גם לבית שמאי מקרה הקצה רק מלמד על הכלל כולו, יצא ללמוד ונמצא מלמד. בעצם, תמיד תמיד יש בנו צד שמדיר את נשותינו. נראה כי העבודה לבית-שמאי היא בניסיון מתמיד להגביל ולהשאיר ב"נסתר" את הנטיה האגואיסטית, החיבור המעשי וההתנהלות הנכונה היא עצמה תמתק את הנטיה האגואסטית ואולי אף תמותק דוקא על-ידה.

הדברים נראים מתאימים לבעלי השמועה, העין הטובה של בית הלל מטה לחסד את שעות החיבור, ויכולת החיבור, וגם את זמני המשבר מכלילים הם בתוך הקשר הכללי. בהכללה זו הריחוק והמריבה כבר אינם מאיימים כ"כ. לעומתם, בית שמאי, בעלי הדין, רואים את המציאות לעומקה ולא מאפשרים 'עיגול פינות' שייפה אותה, גם בשעה של קשר ואהבה האדם נשאר דבק באהבת עצמו. אמנם 'חומרתם' מביאה לידי 'קולא'. בית שמאי מאפשרים ריחוק של שבועיים, לעומת ב"ה שמאפשרים שבוע בלבד. במלים אחרות, הדין הנוקב הפסימי מעורר חמלה.

 


 


[1] רש"י: "כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (דף פא)".

[2] רש"י: "אם הדירה ב' שבתות- תמתין, ואם יותר- יוציא ויתן כתובה.."

[3] ויקרא יב,ב. בטור הארוך.

[4] שם.

[5] עפ"י המדרש לקמן נראה שמחשבות טהרה פי' התכונות להעמיד זרע לעומת התכוונות להנאה. וי"ל גם עפ"י מח' ידועה, פר"ו מול עצם הקשר, שמחשבות טהרה הינם רצון להיטיב לאשתו, להיות איתה ולשמחה.

[6] עי' צרור המור על פס' אלו.

[7] ויקרא רבה (יד,ה). 

[8] נדה (לא:): "..ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" היינו על טומאת יולדת זכר - שבעה.

[9] ברכות(ס.), נדה (לא.-:).



 

 

בית המדרש