ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין רגישות לקור רוח

ע"י: בני שפר

קריאה בסוגיית הפתיחה של בבא קמא

הגמרא נוהגת לקטלג, לכלול, לכמת ולהפשיט את הדינים השונים והנבדלים, מתוך מגמה ליצור מערכת חוקים רחבה ומדויקת ככל האפשר. בסוגיית הפתיחה למסכת בבא קמא, בתי המדרש התנאיים השונים מקדימים את הגמרא, ויוצרים כבר בעצמם מערכת חוקים מסועפת המנוסחת לא בצורה קזואיסטית[1] המאפיינת את המשפט העברי, אלא ברשת מושגים כמו-מופשטים. הגמרא בפתיחת המסכת מרחיבה ומפתחת את אפיון המושגים עוד יותר, ורומזת על הדרך שיש ללמוד מסכת זו.

אולם, פעמיים נראה כאילו הגמרא תוקעת מקל בגלגלי הלמדנות שלה עצמה, ושתי הדעות היחידות שמשובצות במהלך הגמרתי לא עולות בקנה אחד עם רוח הסוגיה – דבר שנעשה, כפי שאציג להלן, מתוך צורך לכוון את הלמדן במסכת זו.

 

אתחיל עם המובאה השנייה, היא דעת רב פפא. הגמרא מנסה לחדד את ההבדל המושגי בין אב לתולדה דרך סוגיות משבת ומטהרות, ומגיעה למסקנה מושגית בנוגע לכל אחת. אולם כאשר היא מגיעה לסוגיה דידן ושואלת על תולדות הנזיקין, רב פפא מגיע ולמעשה "סוגר" את הדיון, בסוברו ש"יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן"[2]. תולדות הנזיקין לא ניתנות לסיווג בתוך מערכת מושגים כוללת מושלמת. לעיתים קיים דמיון ממשי ונכון בין מקרה אחד למשנהו, בין פגיעה לפגיעה, ולעיתים נראה שקטלוג דין נזק אחד באותה  קטגוריה עם אחר, לא מרמז בהכרח על מהותו האמתית.

גם סברתו של רב פפא בדף טו' ע"א, שחיוב תשלום חצי נזק של תם נעשה מדין 'ממון', ולא משום 'קנס' מעידה על ראייתו את הנזק כפי שהוא. בעוד שלתשלום קנס מטרה פרגמטית של הרתעה, כפרה על המזיק וכדו', מטרת תשלום הממון ממוקדת בפיצוי ישיר על הנזק ("בדין הוא דבעי לשלומי כוליה"), וחסרה את ההסתכלות הרחבה המאפיינת את הקנס.

 

מובאת רבי אליעזר כחלק מהדיון באבות מלאכות השבת, מרמזת על התייחסותו הרעיונית לכל חטאת ואיסור באשר הוא. גם הוא, כרב פפא הבא אחריו, לא מוצג כטענה פוזיטיבית במהלך הגמרתי. תפקידו במהלך הגמרא זהה לתפקיד רב פפא, וגם הוא תוקע טריז במגמת חידוד המושגים והרכבתם לכדי מערכת דינית כוללת. הגמרא מוצאת קשר כלשהו בין אב ותולדה, שני המושגים העיקרים בדיוננו, כשדעת רבי אליעזר כופרת בקשר זה ודורשת לספור כל איסור בפני עצמו - לא שנא עביד אב ותולדה בצידו, לא שנה עביד שתי אבות שונים, חייב על כל אחד ואחד כחומרתו. לא יתכן שנתייחס לשני איסורים כאחד, אלא יש לראות כל אחד כנבדל מהשני. יש לציין, שהגמרא מתרגמת את שיטת רבי אליעזר להסתכלות היררכית על איסורי מלאכות בשבת, בדרכה האישית, ולא מקבלת את ראייתו שלו, המפרידה בין מלאכות ורואה אותן כשוות.

שיטת רבי אליעזר בדיני נזיקין משתקפת באופן ברור בעוד שתי סוגיות במסכת, והופכת לביטוי חד משמעי בנוגע להבנתו את מקום הנזק. המשנה בעט' ע"ב גורסת "...לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת...". הבנת דין זה נתונה במחלוקת תנאים, אולם כל הדעות מתירות גידול כלבים לצורך כלשהו, ומכאן שמבינות את האיסור כתועלתני וריאלי. לעומת זאת, דעת רבי אליעזר בסוגיה הופכת את האיסור למהותי: "תניא: רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה? למיקם עליה בארור". רבי אליעזר מפקיע את האיסור מגדר מעשי, ומקנה לו מעמד "סימבולי". כמו החזיר, שנאסר מפני שהוא עצמו סמל הטומאה, כך רבי אליעזר הופך את הכלב לסמל המזיקים, שכל העובר עליו לא נענש רק בדיני נזיקין, אלא גם מקבל על עצמו אות קלון רוחנית.

הביטוי הנוסף לדעת רבי אליעזר הינו במשנה בדף מה' ע"ב, העוסקת בדין שור שנמלט ותקף. דעת רבי אליעזר מנוסחת בחריפות בולטת - "אין לו שמירה אלא סכין", ובחידודו של אביי בגמרא, טעמו הוא משום "לא תשים דמים בביתך". רבי אליעזר לא מוכן לדון בנזק בצורה מדודה, אין לו סבלנות למפגעים למיניהם ולקיום של פוטנציאל היזק כלל. בכל נזק וכל פגע יש לטפל בצורה רדיקלית. [3]

 

מתוך קריאה חופשית ומעט דרשנית זו בסוגיית הפתיחה, נראה לי שלא בכדי שיבץ עורך הסוגיה את שיטות רבי אליעזר ורב פפא, הרואות את הנזק כעומד בפני עצמו, במהלך הדיון, ומעבר לתפקידן המתודי יש בהן מעין הכוונה למדנית לקורא הרגיש. גישות שונות לאורך המסכת, כרב פפא ורבי אליעזר, מורות על נונקונפורמיסטיות בנוגע לרוע הנזק וחוסר יכולת להישאר קר ואדיש לכל מעשה זדוני שהוא. לא ניתן להתייחס לרע כחלק ממכלול, לבטל אותו במסגרת חיצונית כלשהיא של נזקים ופגיעות, לא משנה רמת חומרתן. גישה רלטיבית למקור הנזק והרע, או התייחסות אליו כחלק ממכלול אירועים פוטנציאלים או היסטוריים, תהווה זלזול בערכו ובערך הנפגעים ממנו, ועלולה להביא לחוסר רגישות ואדישות.[4]

 

אולם מצד שני, אין הלכה כרבי אליעזר בנזיקין, ונראה שגם את דעת רב פפא לגבי תולדות הנזיקין, הגמרא מצמצמת לכדי "חצי נזק צרורות" בלבד. שתי הדעות מתפקדות כמעין הווא אמינות רוחניות, ושיבוצן בסוגיית הפתיחה לא נעשית לצורך פסיקת הלכה של ממש, אלא להכוונת הלימוד. אחרי הכל, "אין הסוגיה יוצאת מידי פשוטה", וחתירת הגמרא ליצירת מערכת סיסטמתית לנזקים הינה עדיין כוונתה - ההסתכלות הכולית על המציאות יעילה יותר לצורך הסקת מסקנות מטעויות ולהימנעות מהישנות הנזקים.

 

המסקנה העולה מהקריאה החופשית, הרואה כל נזק כלא-מדיד וכבלתי נסבל, כשלצידה הקריאה הפשוטה, המנתחת ומתייחסת בקור רוח לנזק ולדינו, יוצרות שתי תפיסות עולם מנוגדות. אולם לדעתי, השילוב ביניהן הכרחי ומתבקש, וכך גם נוהגת הגמרא. נדרשת מאיתנו רגישות, ויחס חמור לרע מצד אחד, ומצד שני - יכולת לבחון את מאורעות השעה בצורה אנליטית וברורה תוך שיפוט חומרת האירועים והעמדתם זה מול זה, על מנת להסיק מסקנות הנדרשות כדי לתקן את הפגעים ולהתמודד איתם נכון.

 


 


[1] תורת משפט המבוססת על מקרים ותוצאותיהם, ולא כזו הבנויה על ערכים ערטילאיים העומדים מאחורי כל פסקה (י.נ).

[2] רוב הפוסקים מבינים את דעת רב פפא כמתייחסת לתולדות נזיקין דווקא, ולא לכלל המופעים של מושגים אלו בש"ס, ולמעשה כמנותקת מהמסקנות שעלו לגבי שבת וטהרות.

[3] במסכת מובאות עוד מימרות של רבי אליעזר, העשויות לבטא את שיטתו בנזיקין, אולם בחרתי להציג רק שתיים הבאות באופן ישיר אגב הדיון.

[4] שמעתי מאחד מרבותיי על שיעור ביבמות שהעביר באחד מבתי המדרש, ובו כל פעם כאשר התפנה מהפלפול האנליטי והקר בדיני עגונות, צרות ואלמנות שפרס על הלוח נוכח לראות את כיתתו מגיבה בזעזוע על הסיפורים המדכאים שהגמרא מציגה.








 



 

 

בית המדרש