ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מי אתה, שיר השירים?

ע"י: אופיר ולר

שיר השירים מתעסק בעיקר בהשתוקקות הרעיה אל הדוד, ולהיפך. זהו שיר על משחקי אורות וצללים של התקרבות והתרחקות חוזרים ונשנים בין הרעיה והדוד, של עליות ומורדות, של הרי בתר והמיית הכיסופים. עוד נקרא על כך בעוד שלושה שבועות בדיוק, בפסח.

רבות נידונה מגילת שיר השירים, מימי חז"ל ועד ימינו, מה היא אומרת לנו ומה תפקידה בקאנון התנכ"י. מצד אחד, שיר השירים זהו הספר היחיד - מלבד מגילת אסתר - שלא מופיע בו שם ה' בפירוש. במובן הזה, שיר השירים הוא אפילו יותר מסותר ממגילת אסתר, שהרי הוא כתוב כולו באלגוריות ובנוסחאות ליריות, ומתעסק בנושאים שלא מדוברים בדרך כלל בבית המדרש. מצד שני, כבר פסקו חז"ל ששיר השירים מטמא את הידיים, בדומה לשאר ספרי התנ"ך[1], ואף הגדיל לעשות ר' עקיבא ואמר "שאין כל העולם כולו כדאי – כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים"[2].

מהצד הפרשני, ישנה קשת רחבה איך יש להתייחס לממד האלגורי של שיר השירים, מהפשטנים עד אלה הסוברים שאסור להתייחס אל שיר השירים כפשוטו ולא כאלגוריה. להלן פריסה קצרה של שלוש שיטות פרשניות בעניין הגישה אל שיר השירים, שלוש מיני רבות שעל כל אחת ואחת אפשר לכתוב גיליונות שלמים וכבר נשברו עליהם הרבה ברווזים[3].

רש"י:

אומר רש"י בהקדמתו לשה"ש:

ואומר אני: שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים.

מגילת שיר השירים, כיאה לספרי הכתובים, נכתבה גם היא ברוח הקודש. וכששלמה כתב אותה, לנגד עיניו עמדו כל הגלויות והצרות העתידות להפריד בין עם ישראל לא-להיו. הדוד העורג אל הרעיה הוא הקב"ה המשתוקק שעם ישראל ישובו אליו. כשהדוד דופק בדלת, הלא הוא הקבה אשר "משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח", אומרת לו כנסת ישראל "פשטתי את כתנתי - כלומר כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים לא אוכל לשוב אליך עוד". ומנגד, גם כנסת ישראל עומדת מול האומות, ונכספת אל בוראה: "לכה דודי נצא השדה - דרשו רבותינו בעירובין: אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות אלא כיושבי פרזות שהם בעלי אומנות ועוסקין בתורה מתוך הדחק."

בקיצור, על פי רש"י, יש להסתכל על כל שיר השירים דרך הפריזמה ההיסטורית של הקב"ה המחפש את עמו, כפי שראינו לאורך התנ"ך וההיסטוריה הכללית, ואת זעקת בני ישראל אשר האומות מעבידים אותם. אולי, אולי זו אפילו סיבה אפשרית לקריאת שה"ש בפסח דווקא - השיר מספר את תולדותיהם של עם ישראל, ופסח מספר את לידתו של העם.

רמב"ם:

במורה נבוכים[4] מאריך הרמב"ם בייעודו של האדם בעולם: " ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם". ראשית עליו להגיע להבנת הבורא יתברך, ולאחר מכן להשהות אותן השגות בשכלו כל הזמן, ובכך לדבוק בו ובדרכיו. "ודע שמעשי העבודות האלו כלם, כקריאת התורה, והתפילה, ועשות שאר המצות, אין תכלית כונתם רק להתלמד להתעסק במצות הש״י ולהפנות מעסקי העולם" - העיקר הזה הוא הבסיס לכל מצוות התורה, וכל התרי"ג מכוונות לשם המטרה האחת הזאת.

בהלכות תשובה, לאחר שפרס במשך תשעה פרקים את דרכו של האדם להכות על חטא ומה גמולו בעולם, עוסק הרמב"ם בפרק העשירי והאחרון באהבת ה' ובהתקרבות אליו. הוא פותח בחסרונות תשובה מאהבה, שהיא המעלה הפחותה ובדרכה מחנכים את עמי הארץ, ובהלכה ג הוא מסביר מהי הדרך הנכונה: וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה... והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".

נראה, על פי הרמב"ם, ששיר השירים הוא לא סקירה היסטורית, אלא מראה של נפש היהודי, העורגת ומשתוקקת תמיד אל הקב"ה בהשגותיה אליו, אולם נתקלת שוב ושוב בכלוב הבשר אליו היא כפופה. כל עניינינו בעולם הוא לשוב אל ה' יתברך, ליבנו ער, אולם אנחנו ישנים.

מלבי"ם:

המלבי"ם מחלק את פירושו לשניים. מבחינה מתודית, הוא מחלק את שיר השירים לחמישה שהם שישה שירים, כל אחד מספר על שלב אחר ביחסיהם של הדוד והרעיה. בתחילת כל פסוק הוא מביא את פירוש הפשט, ובו הוא מבאר את ניסיונה של הרעיה לחמוק מהרמון המלך ולחבור אל אהוב נפשה שבמדבר, כשהשיר השישי (המתחיל בפרק ח פס' ח) הוא השאיפה של הרעיה לחלץ גם את אחותה לפני שיכלא המלך גם אותה. אולם היפה בפירוש המלבי"ם הוא שבחציו השני של כל פירוש על כל פסוק מבאר המלבי"ם איך הפסוק מתאר את כמיהתה של נפשו של שלמה המלך להתאחד עם בוראה, ואת מבחניה אל מול הגוף הכולא אותה. השיר השישי והחותם מספר על ניסיון הנפש להגן על השכל הלומד מפני הבלי העולם הזה.

דרכו של המלבי"ם זו גישה אמיצה (גם אם הוא לא היה הראשון שנקט בה), שלא מוכנה לוותר על שום איבר במשוואה רבת הפנים והמופלאה שהיא שה"ש. בעזרת פירושו הופך השיר גם לסיפור אהבה נועז, מרגש ופרוזאי, וגם כניסה לנפשו הרחבה והמיוסרת של היהודי הנכספת לשוב אל דודה ולרעות שוב בחברתו האוהבת.

 

כאמור לעיל, עוד רחבה היריעה מני ים. ראוי לקחת כל גישה ולחבר אותה גם אם לקריאת המגילה בפסח דווקא (כשם שעשיתי בפירוש רש"י), להרחיב, לראות בפנים. ומתוך אותו עיון מעמיק, תקבל הנפש את חג החירות ביושבה בין הרי בשמים, בערגה ובהשתוקקות אל הקודש שבתוכנו.


 


[1] מסכת ידיים פרק ג משנה ה

[2] שם

[3] מחמת הקיצור נמנעתי גם מכניסה לדיונים בהתייחסויות יותר מודרניות אל שיר השירים, אולם גם כאלה יש בשפע; עיינו בהקדמת הרב קוק לשה"ש, הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק", "אחריך נרוצה" מאת הרב שרלו ועוד.

[4] חלק ג פרק נא



 

 

בית המדרש