ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נבוכדנאצר כהינדיק

ע"י: אופיר ולר

הערה: לפני קריאת המאמר מומלץ לקרוא את פרק ד בדניאל, כדי לדעת על מה מדובר, אבל זה לא חובה.

ישנה תופעה פסיכולוגית נדירה הנקראת "ליקנתרופיה קלינית" ((Clinical lycanthropy. זו תופעה של אנשים הקמים בוקר אחד, משוכנעים שהיום הם בעל חיים כזה או אחר, או שמשהו לא נכון בגופם האנושי, שהרי נפשם היא נפש של זאב ערבות או של אדום חזה אצילי. אין ודאות באשר למקור התופעה, אם היא מושתתת על תופעות פסיכולוגיות אחרות או על פגם נוירולוגי[1].

כבר משלבים מוקדמים של הספרות האנושית הכללית אפשר למצוא את השאיפה הזאת להפוך למשהו פראי, להיות אחד עם הטבע. לדוגמה, האנימאגוס מהארי פוטר, העובדים קשה במשך שנים על מנת שיוכלו להשתנות לחתול או אפילו חיפושית. לא רק נערים פוחזים, אלא אפילו נשים מבוגרות ושקולות נוגעות בדבר; בכל אחד טמונה איזושהי שאיפה בראשיתית לפשוט את העור האנושי ולחזור לרמתם הפשוטה של בעלי החיים [2]. אולי זה מה שמוביל בני אדם לאמונה מספיק עמוקה כדי שתשתלט על חושיהם בכך שהם הפכו לבעלי חיים. יציאה כה קיצונית אל מרחב כל כך שונה מעניקה לאדם פרספקטיבה אל יסודותיו החבויים של העולם, ואולי גם של התודעה האנושית.

רבי נחמן התעסק הרבה בשיגעון ומהותו. לא אכנס לתורת השיגעון של רבי נחמן, עולם שאני הקטן בקושי מכיר ובטח שלא אוכל לכוון לכוונת המשורר, אבל אגע בסיפורו הידוע על חוויית ההפיכה לבעל חיים כחלק מתהליך של שיגעון:

פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול-הודו, וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
והפשיט גם כן את עצמו ערום. וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן-המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותנת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? ואכלו.
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

בן המלך קם, בוקר אחד, לעבר מסע חדש, שהוא לא היה מודע אליו. הוא פשוט קם הינדיק. לא עוד נסיך בגוף של בן מלך, כי אם תרנגול הודו בגוף אדם, עם כל מה שכלול בזה, על הכרבולת והקרקורים והכל. איננו יודעים, על פי המסופר לנו, מה הוביל את בן המלך לאסקפיזם בצורת ישיבה בעירום מתחת לשולחן המלך ואכילת פירורים, ולמה בחר דווקא בצורת ההינדיק. אולי כוונתו של רבי נחמן היא לקחת את השיגעון לאבסורד קיצוני, לא בהפיכת גיבורו לחיית בית אהודה, אלא לתרנגול המגוחך והטיפש שכל היום מסתובב במעגלים ומנקר מהרצפה.

רוב (אם לא כל) הניתוחים שאני מכיר לסיפור, מתייחסים לכשל לכאורה המופיע בסוף הסיפור; שם נכתב שהרופא ריפא אותו לגמרי, אבל הרי ידוע לנו שהוא ריפא אותו רק כלפי חוץ, ולא נגע באמת בהינדיק הפנימי שבו. לענ"ד, אפשר למצוא בסיפור רובד הקורא את עצם ההפיכה מאדם להינדיק ובחזרה אחרת מסיפור על טיפול פסיכותרפי גרידא. על מנת לחזור ל'שפיותו', היה עליו לעבור מספר שלבים, בעזרתו של הרופא, המבדילים בתודעה האנושית הכללית בין אדם לחיה - בן שיח, בגדים, אוכל מעובד - עד שהיה מסוגל לצאת מתחת השולחן ולזכות חזרה בשפיותו. בן המלך לא עבר את המסע הזה רק מן השפה אל החוץ. המעבר נעשה בשלבים מן ההינדיק אל האדם: ראשית דרך השיח הקיים גם אצל בעלי החיים (גם אם בצורה יותר פרימיטיבית), דרך לבישת הבגדים המדמה חלקית את נוצותיו של התרנגול אך כבר מתרחקת מהם, וכלה באכילת מזון של בני אדם, הנחתמת ביציאה חזרה אל העולם, וכל זה כדי להשיב אותו אט-אט אל תודעת האנושיות שלו[3], להזכיר לו מה מותר האדם מן הבהמה. בן המלך שב בסופו של דבר להיות אדם, אך עדיין נשאר בו מן ההינדיק המנקר בשולי תודעתו, המזכיר לו שגם הכל הבל, ואם ברצונו לשוב להתחבר לחיותו, לחזור לראות את הנקודות הקטנות הנעלמות מעיניו של האדם הרם והמתנשא, עליו להתכופף ולהתחיל לנקר.

כל זה היה בגדר הקדמה.
בקצרה, בדניאל פרק ד מספר נבוכדנצר שהוא חלם חלום שהחרטומים לא הסכימו לפתור לו, ורק דניאל היה מוכן לספק פתרון לאחר חששות רבים. וזה לשונו של החלום[4]:

(ז) וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשִׁי עַל מִשְׁכָּבִי, רוֹאֶה הָיִיתִי וְהִנֵּה אִילָן בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, וְרוּמוֹ רָב.

(ח) גָּדַל הָאִילָן וְחָזַק, וְרוּמוֹ יַגִּיעַ לַשָּׁמַיִם, וּמַרְאֵהוּ לְסוֹף כָּל הָאָרֶץ.

(ט) עָפְיוֹ יָפֶה וּפִרְיוֹ רַב, וּמָזוֹן לַכֹּל בּוֹ, תַּחְתָּיו תִּמְצָא צֵל חַיַּת הַבָּר, וּבַעֲנָפָיו תָּדֹרְנָה צִפֳּרֵי הַשָּׁמִים, וּמִמֶּנּוּ יִזּוֹן כָּל בָּשָׂר.

(י) רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת רֹאשִׁי עַל מִשְׁכָּבִי, וְהִנֵּה מַלְאָךְ וְקָדוֹשׁ מִשָּׁמַיִם יוֹרֵד.

(יא) קוֹרֵא בְכֹחַ וְכֵן אוֹמֵר: גֹּזוּ הָאִילָן וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו, הַשִּׁירוּ עָפְיוֹ וּפַזְּרוּ פִרְיוֹ, תָּגוּד הַחַיָּה מִתַּחְתָּיו, וְהַצִּפֳּרִים מֵעֲנָפָיו.

(יב) אוּלָם עִקַּר שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ הַנִּיחוּ, וּבְאֵסוּר שֶׁל בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת בְּדֶשֶׁא שֶׁל הַבָּר, וּבְטַל הַשָּׁמַיִם יִטְבֹּל, וְעִם הַחַיָּה חֶלְקוֹ בְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.

(יג) לִבּוֹ מֵאֱנוֹשׁ יְשַׁנּוּ, וְלֵב חַיָּה יִנָּתֵן לוֹ, וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים יַחְלְפוּ עָלָיו.

(יד) בִּגְזֵרַת מַלְאָכִים הַדָּבָר, וּמַאֲמַר קְדוֹשִׁים הַמִּשְׁאָלָה, עַל דִּבְרַת שֶׁיֵּדְעוּ הַחַיִּים, כִּי שׁוֹלֵט הָעֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה יִתְּנֶנָּה, וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יָקִים עָלֶיהָ.

העץ הוא כמובן נבוכדנצר עצמו, שנידון לגלות מעל מלכותו ומחברת בני האדם ולחיות בקרב בעלי החיים. ללחך עשב כשור ולרחוץ בטל במשך שבעה מועדים[5], עד שיכיר במלכותו של הקב"ה, שברצונו נותן לנבוכדנצר כתר מלכות וברצונו נוטלו ממנו. בשולי דבריו, ממליץ דניאל לנבוכדנצר להרבות בצדקה וחסד, ואולי יזכה לחנינה משמים. שנה לאחר מכן יוצא נבוכדנצר לגג ביתו, מתגאה בעירו הגדולה ובחוסנו, ושם מכה בו השיגעון משמים[6]. וכמובטח, הוא מבלה שבע תקופות בין בעלי החיים, שערו גדל כנשרים וציפורניו כציפורים, עד שנשא עיניו לשמים:

(לא) וּלְקֵץ הַיָּמִים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, עֵינַי לַשָּׁמַיִם נָשָׂאתִי, וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב, וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי, וְאֶת חַי הָעוֹלָם שִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי, אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר.

(לב) וְכָל דָּרֵי הָאָרֶץ כְּאַיִן חֲשׁוּבִים, וְכִרְצוֹנוֹ עוֹשֶׂה בְּחֵיל הַשָּׁמַיִם וְדָרֵי הָאָרֶץ, וְאֵין אֲשֶׁר יְמַחֶה בְיָדוֹ וְיֹאמַר לוֹ מָה עָשִׂיתָ.

(לג) בּוֹ בַזְּמַן דַּעְתִּי תָּשׁוּב עָלַי, וְלִיקַר מַלְכוּתִי הֲדָרִי, וְזִיוִי יָשׁוּב אֵלַי, וְאוֹתִי – יוֹעֲצַי וְשָׂרַי יְבַקְּשׁוּ, וְעַל מַלְכוּתִי הוּכַנְתִּי, וּגְדֻלָּה יְתֵרָה נוֹסְפָה לִי.

(לד) כָּעֵת אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, מְשַׁבֵּחַ וּמְרוֹמֵם וּמְפָאֵר אֶת מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר כָּל מַעֲשָׂיו אֱמֶת וְאָרְחוֹתָיו מִשְׁפָּט, וַאֲשֶׁר מְהַלְּכִים בְּגַאֲוָה יָכוֹל לְהַשְׁפִּיל.

מאוד בולט בדניאל נקודת המעבר בין העולמות בה עובר המלך אל הצד האחר - לבו האנושי ניטל ממנו, ובמקומו הוא זוכה בלב חיה (אף על פי שהדבר קרה רק בחלום, לא כפשוטו במציאות). נבוכדנצר - שכנראה לא הקשיב לעצתו של דניאל שנועדה לכוון אותו לענווה - נפל באחד מהבורות העמוקים ביותר של האנושות, הגאווה, וכדי לצאת ממנו, היה עליו להסתלק מכל מה שהוא מכיר כמקור כוחו ותרבותו, ולהחליף את ליבו-מהותו בפשוטה ובבזויה שבמהויות, מהות של אכילת עשב וגידול טלפיים. לאחר מכן מבלה נבוכדנצר שבע שנים איטיות ומייסרות בתהליך הגאולה, במסע הגיבור של אסיפת חלקי אנושיותו מחדש שנועד להוביל אותו חזרה אל המעמד ממנו גורש, אך בשינוי קרדינלי אחד: ההכרה היסודית ביותר באדם במלכותו שך מי שאמר והיה העולם. רק אחרי פירוק כה מוחלט מסוגל המלך להפוך במאה שמונים מעלות את תפיסת עולמו. רק במעבר דרך ההינדיק יכול נבוכדנצר לחזור למלוך.


 


[1] תודה לוויקיפדיה (לפרטים, עיין בערך Clinical lycanthropy).

[2] הארי פוטר זו דוגמה חדשה מאוד, אבל בחרתי בה כי היא כנראה המוכרת ביותר. אנשי זאב, ההופכים לזאבים בירח מלא, אפשר למצוא בספרות האירופית כבר לפני אלף ואף אלפיים שנה.

[3] קשה לדעת כמה שלבים נוספים היו לסיפור, רבי נחמן קיצר לנו את זה ב"וכן התנהג עמו..."

[4] על מנת לחסוך במקום וטרחה אני מדלג על המקור בארמית ומביא את תרגומו של ש"ל גורדון (תוצאה ראשונה בויקיטקסט).

[5] האבן עזרא מסתפק אם הכוונה לחודשים או שנים.

[6] בשיעור של אשנב התנ"ך מיום שלישי האחרון ציין הרב איתמר שיכול להיות שהעובדה שמפסוק כה, אחרי שדניאל מסיים לפרש לנבוכדנצר את החלום, עד שדעתו של נבוכדנצר שבה אליו בפירוש בפסוק לא, מצביעה על כך שנבוכדנצר התחיל לאט לאבד את שפיותו כבר אז.



 

 

בית המדרש