ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הסכנות שביראת שמים

ע"י: צור גרוסמן

אין ספק כי יראת ה' הינה אחת מאבני הבניין המרכזיות של אדם הנאמן לקב"ה ולתורתו. כבר הפליגו רבים בתיאור חשיבותה ומקומה המרכזי של יראת ה', מהמקרא וחז"ל עבור ברבותינו הראשונים והאחרונים, ועד לימינו אנו. אך מתי מעט התייחסו לסכנות האורבות לירא ה', סכנות שנובעות מיראת ה' עצמה. אחד מאותם בודדים הוא הראי"ה קוק זצ"ל. ננסה להתבונן בארבע סכנות שיש ביראת ה', תוך התבוננות בכתביו[1].

 



  1. יראת המחשבה: כותב הרב קוק: "החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו מכשלת את כוחו, ומעיבה את רוחו" (אוה"ק ג ראש דבר עמ' כו). הפחד נוכח העמידה מול הקב"ה הוא מרכיב חשוב של יראת השמים. אך כדרכו של פחד כאשר הוא מגיע בעוצמות מופרזות הוא משתק. יראת השמים יכולה לשתק את המחשבה, להגביל אותה ולסרס את המעוף שלה. אך סכנה זו קיימת דווקא ליראה שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, כיוון שיראת שמים שמחוברת יפה באורה של תורה יש לה בסיס איתן ועמוד שדרה חזק המשרים ביטחון, וביטחון זה אינו מגביל את תעופת המחשבה[2].   

  2. החלשת הכוחות החומריים והרוחניים: "הבטלנות הנמשכת לפעמים ע"י יראת שמים, באה מחסרון הבירור לדעת מה בין טוב לרע בתכונות הנפשיות. ומתוך שההשפעה הרצויה של קבלת עול מלכות שמים היא בודאי להחליש את הרע שבנפש, מחלשת היא בחסרי בירור את כללות הכח, בין הכח הרוחני, דהיינו העצמיות המחשבית, ע"י מה שבאה להחליש את הצד המקולקל שבמחשבה, בין הכח החמרי שהוא התעודדות החיים, חשק העבודה ומרץ הפעולה" (אוה"ק ג ראש דבר עמ' ל). כוח השלילה המצטרף ליראת שמים אמור להחליש את הרע שבנפש. אך ללא בירור מעמיק בין טוב לרע ההשפעה פועלת גם על כוחות נפשיים שאינם רעים[3]. את הבעיה בהחלשת המחשבה כבר הזכרנו, וכאן אנו רואים שהרב מוסיף את הבעיה שבהחלשת הכוח החומרי "שהוא התעודדות החיים חשק העבודה ומרץ הפעולה". יראת שמים שאינה מבוררת עלולה להוריד את המוטיבציה, את תסיסת החיים, ואת החשק והרצון לפעול ולעבוד את ה'.

  3. פגיעה באיתנות הרוחנית:  "היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו, וממילא מסוער גם כן ממכל תאוה פחותה. על כן צריך להיות דוקא ערום ביראה, כדי לטהרה" (שמונה קבצים א, שסח). כפי שכתבנו לעיל, פחד הוא חלק מרכזי של יראת שמים, ופחד זה יכול גם לשתק ולהחליש את האדם. בפסקה זו הרב מזהיר אותנו מפני התוצאות הנלוות ליראה שאינה מזוקקת – פחדנות, עליבות, והשפעה גדולה של תאוות פחותות על האדם. אדם בעל יראת שמים שאינה טהורה עלול להיות חסר עמוד שדרה רוחני, ולא רק שלא תהיה לו תסיסה חשק ומוטיבציה לפעול ולעבוד את ה', אלא הוא גם יהיה חשוף ופגיע ביחס להתמודדות עם תאוותיו. נמצא שיראת שמים שאינה טהורה יכולה להשיג תוצאות שנוגדות את המצופה מירא שמים – קושי גדול בהתמודדות עם תאוותיו.   

  4. פגיעה באמונה: "יראה יתירה פוגמת היא את האמונה, מפני שאיננו מאמין בעבורה בעצמו ובשכלו, וממעט את ההכרה של הניצוץ האלהי שבנשמתו, ומפני כך באים הרהורים רעים לצערו. והצדיק מכיר את הסבה היסודית לצרה זו, וחוזר בתשובה מיראה היתירה, ומקיים אל תירא אברם, שאומרים למי שהוא ירא שמים בכל כחו[4]..." (שמונה קבצים ג, קכט). היראה מעמידה את האדם מול בוראו ואל מול אינסופיותו, ומבליטה את קטנותו של האדם. לכן היא עלולה לגרום לחוסר אמונה של האדם בעצמו, בניצוץ האלוהי שבנשמתו, ומתוך כך לחוסר הכרה ואמונה של הקב"ה[5].


מלבד ארבע הסכנות שמנינו, שהן תוצאה של יראת שמים שאינה מזוקקת ומבוררת, כתב הרב קוק על מצב שבו יראת שמים היא יראה פסולה: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה". בפסקה זו (שהיא אולי אחת הפסקאות המפורסמות ביותר של הרב קוק) מוצבת יראת השמים ביחס למוסר הטבעי. הרב קוק כותב שאסור שיראת השמים תהיה במקום המוסר הטבעי, אלא צריכה להיות התאמה ואחדות בין המוסר הטבעי ליראת שמים. אם בלא יראת השמים העולם היה יותר טוב, כנראה שזוהי יראה פסולה. אין כאן סכנה שהיא תוצאה של יראת שמים, אלא הבנה שלפעמים יראת שמים שאינה מדויקת כל צרכה יכולה להיות פסולה בעצמה, גם אם אין לה השלכות בעייתיות.

יראת שמים היא אחת מיסודות הקומה הרוחנית של ישראלי מאמין, ולאור הסכנות שציינו, לקנות אותה בטהרתה זאת משימה לא פשוטה. מצד אחד להיות ירא ה' באמת ובתמים, לעמוד מול הקב"ה בכל רגע ורגע ולהכיר ברוממותו ובנגזרות שלה לגבינו, ומצד שני לא לאבד את החופש המחשבתי, את האיתנות והחיוניות. משימה גדולה מוטלת על כתפינו – "להיות ערום ביראה", לזקק ולטהר את יראת השמים שלנו מהסיגים שעלולים לדבוק בה, לשכלל ולפתח אותה.

 


 


[1] מפאת קוצר היריעה לא אעסוק בצורה רצינית בשאלה שהיא היסוד למאמר זה: מהי יראת שמים. כמו כן לא אעסוק בחילוקים שבין היראות וביחסים ביניהם (יראת העונש, יראת חטא, יראת הרוממות, ובמקביל – יראה תתאה ויראה עילאה). גם לא הבאתי רבים מהמקורות העוסקים בעניין, והנה רשימה מקוצרת למי שרוצה לעיין עוד: מידות הראי"ה; עקבי הצאן, הפחד; שמונה קבצים ב, שלב-שלג; שם ד קו;  אורות התורה ט, ה; אורות הקודש ג, ראש דבר עמ' כו-כז; שם עמ' לד; שם עמ' רמז; ראו גם פסקאות המלוקטות בספר כנפי רוח עמ' רצז-שיח ובעמ' שמ-שנד).

[2] בכתביו המוקדמים הרב קוק מעיר כמה וכמה פעמים על הסכנה שיראת שמים תפנה את מקומה ליראת המחשבה, ובכך מתייחס ליישוב הישן ובאופן כללי לעולם התורה בדורו (ראה אדר היקר, מעט צרי, ד"ה וכל אותם הספרים; עקבי הצאן, הפחד) 

[3] השוו אורות התשובה ט, ה.

[4] וכך מובא בתנא דבי אליהו פרק כה: "...ואין אומרים לאדם 'אל תירא' אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו".

[5] התלבטתי איך להבין את הפסקה הזאת, ואני עדיין מתלבט. אשמח שתשתפו אותי אם הבנתם אותה אחרת ממה שהסברתי (tg9991@gmail.com).



 

 

בית המדרש