למה אין, ולא צריכה להיות מועצת גדולי התורה במזרחי | על רבנות ופוליטיקה

על רבנות ופוליטיקה

הצביעות עומדת כמחסום בפני בירור סוגיות של ממש. בשאלת התערבותם של רבנים בפוליטיקה זועקת צביעות זו לשמיים. כאשר העמדה המוצגת היא כי מבחינה הלכתית יש איסור לסגת מארץ ישראל, מוטחים כלפיה עקרונות האיסור לערב תחום בתחום. מנגד, כשמוצגת העמדה כי ההלכה מחייבת להסגיר שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם מדיני - שותקים תותחי המיתקפה, ועמדה זו הינה נאורה ורצויה, ואין בה נגיעה לפוליטיקה כלל ועיקר.
הקביעה כי ארץ ישראל היא עניין הנוגע לנשמת האומה ולטובתה, וקיימת מחויבות רוחנית להתמודד עליה - מכונה עירוב פוליטיקה והלכה. ואילו האמירה כי טובת האומה היא שיקול הדעת התורני היחיד, ואין להטיל על האומה מחוייבויות כלפי הארץ - אינה לוקה בכך.
מציאות זו הינה צביעות ושימוש לא הגון בטיעונים רוחניים. אלא שכיוון שהצביעות מהווה מכשול בפני דיון של ממש, יש להתגבר עליה ולערוך דיון כזה, תוך תשומת לב מיוחדת לדרכה של הציונות הדתית.
תנועה זו הקפידה הקפדה של ממש שלא להקים דבר מה מעין 'מועצת גדולי התורה', אף שבראשה עומדים תלמידים מובהקים של ממש, רבנים ראשיים וראשי ישיבות. החלטה זו נכונה היא וניתן לתומכה בשש סיבות העומדות כל אחת מפני עצמה:
א. המנדט אותו אוחזים חברי הכנסת שייך לציבור הבוחרים. הוא זה אשר בחר בהם וחברי הכנסת הם שליחי הציבור. אין להם רשות לשנות דבר ממה שהבטיחו והתחייבו כלפי הציבור, ואין הבחירה בהם מנותקת ממה שהם התחייבו בפני הבוחר.
ב. עיקרון הפרדת הרשויות לא הומצא על ידי מונטסקייה. זהו עיקרון המושרש בתורת המדינה המודרנית, וההפרדה בין רשות המלך לבין רשות הכהן הגדול היא מאבני היסוד של .החוקה הישראלית. המלך - רשות שעה הוא, והוא מופקד על המימוש המעשי. רשות הכהן, שאת מקומה ממלאת ההנהגה הרבנית, מופקדת על רשות הנצח, שמירה קפדנית על הפרדה זו מנתקת את הרבנות מעיסוק בשפיר ובשליה של המציאות הפוליטית, ומשאירה אותו לפעול מכח עניינים ארוכי טווח הנוגעים למהות הרוחנית.
ג. קרנם של גדולי התורה יורדת ככל שרמת העיסוק בתחום הפוליטי עולה. כלי המאבק הפוליטי רוויים אמצעים שמקומם לא יכירם בבית מדרש. כל העוסק בהם מוריד מעצמו את לבוש העדינות והקודש, ופונה לשדה קרב הפועל על פי חוקים משלו.
ד. הפוליטיקה והמדינאות הם מקצוע. שאלת הביטחון של מדינת ישראל אינה יכולה להילמד מכותרות העיתונים, ואף לא בדיונים של בית המדרש. היא נוגעת במעגלים נרחבים - למן הפתרון לאינתיפאדה ועד למאבק הגלובלי בנשק הלא קונבנציונלי. חלק מהותי משאלות אלו נוגע לרוח האומה ולכיוונה הכללי, וזהו עניין שרבני ישראל מומחים בו ועוסקים בו דבר יום ביומו. אולם אין זו השאלה כולה, ולא ניתן למצות בה את העניין כולו. לא לחינם דרשה הסנהדרין מחבריה להיות בקיאים בשבעים לשון.
ה. מועצת גדולי התורה היא פיקציה. המכיר את המציאות יודע כי אין מדובר בהתייעצות ובכפיפות של פוליטיקאים לגדולי התורה, אלא בסיבובם של האחרונים בדרכים רבות, המקנות לפוליטיקאי את האישור בדיעבד למעשהו.
ו. פיקציה נוספת קיימת בשאלה את מי הולכים לשאול. במקומות רבים טוענים כי אל לו לאדם להחליט לבד ועליו ללכת לשאול רב. אולם אף אמירה זו היא פיקציה - שכן במקום לבחור את דרכו הוא בוחר לאיזה רב ללכת.

על כן נכון עושה התנועה הדתית-לאומית כי אין היא מקימה מוסד הכופף את שליחיה במוסדות השונים לסמכות תורנית. זהו ייחודה, והוא מבטיח את המעורבות העמוקה ואת טיפוח האחריות של שליחי הציבור. אין ביכולתם להתחבא מאחורי דבר אלא לעמוד מול הציבור ולייצג אותו. הם קרואים למלא את התחייבותם כלפי ציבור בוחריהם אך לא לראות עצמם כבעלי בית עליהם. הם אוטונומיים להחליט וליזום אך כפופים לשולחיהם.

אחד הביזיונות הגדולים הוא העובדה כי ההכרעות הגדולות מתקבלות ללא התרוממות אל מעבר לשיקול הדעת הפוליטי. כמה חסרה ההתייעצות והשותפות עם הנושאים בעול ההנהגה הרוחנית של האומה. על סדר היום הציבורי עומדות שאלות גדולות הנוגעות לשורש קיום האומה. לא שאלות ההתיישבות והביטחון בלבד, אלא אף שאלות הנוגעות לאחרות האומה ולהגדרתה, האתיקה הרפואית והצדק החברתי, הגיור הישיבות. כל אלה מתקבלות ללא מהלך מתמיד, רצוף ורשמי של מעורבות ההנהגה רוחנית של האומה. למן זקני הרבנים וגדולי הדור ועד לנושאים בעול ההוראה וההנהגה המקומית מוצאים את עצמם רבני התנועה טובים רק ביום בחירות, כאשר אז מגלים את כוחם ומבקשים מהם להירתם. אז מודעים למשמעות קריאתם, ולאחר יום הבחירות אין בהם טעם (אלא אם כן הם חברי מרכז). לא הביזיון הוא עצם העניין. העובדה כי שיקול הדעת מחוץ למערכת הפוליטית נעדר ממרכיבי ההכרעה היא הבעיה המרכזית. שליחי התנועה עסוקים במעשה המתמיד, ואין הם יכולים להביט אל הכיוון והמגמה.

עיקרון הפרדת הרשויות שצוטט לעיל פועל גם לכיוון ההפוך. העובדה כי למרות שעל סדר היום הציבורי עומדות שאלות הנוגעות לשורשים העמוקים ביותר של זהות עם ישראל לא נערכת מערכה רחבה של דיונים ומיפגשים בין ההנהגה המעשית לבין הרוחב הגדול של ההנהגה הרוחנית היא מעילה, שאינה קטנה מזו שציינתי לעיל.

דחיקת ההנהגה הרוחנית לשוליים עולה לתנועה מחיר רב. היא חלק מן העובדה כי אין תנועת הציונות הדתית משפיעה השפעה של ממש על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל בתחומים רחבים; היא מעמיקה את הניכור בין שליחי התנועה לבין שולחיה; היא מחזקת את הקביעה כי פוליטיקה היא עניין מלוכלך: היא נותנת לנושאי התפקידים בתנועה תחושה כי הם בעלי הבתים עליה וברצונם יאריכו וברצונם יקצרו. היא עשויה לגבות מחיר יקר ביום בו תידרש ההיחלצות למשימות לאומיות רבות היקף; היא מדרדרת את השיח הפוליטי לרמה נמוכה. ככל שיגברו ההתייעצות והמיפגש, על רקע המיגבלות שהובאו לעיל, עשוי הדיון הציבורי להתרומם אל מעבר לרמת ההישג הפוליטי המיידי אל מהלכים נרחבים בהרבה.