ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חזרת פועל וקבלן

ע"י: הרב צבי יניר

מטרת המאמר היא להציב דוגמה לסוג לימוד המשווה את החומר המקביל בין הבבלי לירושלמי, ולהראות אילו מסקנות לימודיות עולות מניתוח המקבילות.


מבוא


 


כידוע, היחס בין מימרות[1] המיוחסות לחכמים שונים ובין דעות המיוחסות לחכמים שונים בשני התלמודים, מגוון מאוד (כגון מעשים או באור לשיטת חכם מסויים). לעיתים דומות המימרות המקבילות בתוכנן ובסגנונן בשני התלמודים, וחלקן אף זהות לחלוטין. אף כשקיימים הבדלים בתוכן ובסגנון בין המימרות המקבילות בשני התלמודים, בכמה מקומות ההבדלים זעירים, וברור כי המימרא ביסודה היא אותה מימרא בשני התלמודים, למרות שישנום פרט אחד או רבים שהשתנו בתוך המימרא בין תלמוד לתלמוד.


עצם קיומו של חומר מקביל מספק יסודות חשובים לצורך הערכת טיבה של המסירה. ההשוואה עם התלמוד הירושלמי חשובה ביותר, מכיוון שתלמוד זה עשוי להביא עדויות מהימנות יותר לדעתם של אמוראי ארץ ישראל, שהרי נערך בסמוך להם במקום ובזמן, ולענ"ד תלמוד זה בדרך כלל מביא עדויות מהימנות יותר אף לאמוראי בבל[2] כיוון שנערך בסמוך להם בזמן, לעומת הבבלי שעריכתו טופלה על ידי דורות רבים, ואשר על כן לעיתים המימרא בצורתה הסופית שונה מהמימרא האותנטית.


מטרת המאמר היא להציב דוגמה לסוג לימוד המשווה את החומר המקביל בשני התלמודים, ולהראות אילו מסקנות לימודיות עולות מניתוח המקבילות[3]. הדוגמה שנבחרה היא אחת הסוגיות שנלמדו השנה בשיעור ירושלמי.



א. ניתוח המקורות התנאיים


 


"השוכר את האומנין וחזרו בהם ידם על התחתונה, אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה" (משנה פ"ו משנה ב).


 


מפשט המשנה ניתן להסיק שני דברים:


  • א. נראה שאין חילוק בין סוגי האומנין, כלומר בין פועל לקבלן, וכולם נכללים בכלל 'אומנין'[4].

  • ב. אין כלל שאלה על עצם החזרה, וברור בתור נתון בסיסי שכל צד יכול לחזור בו. החידוש של המשנה הוא, שמי שחוזר משלם על כך וידו על התחתונה.


על ההיסק השני יש לדון, האם 'מותר' לו לחזור מבחינה מוסרית, שהרי נראה שמקרה זה גרע לכאורה מדין 'מי שפרע'[5] שם עדיין לא חל הקניין, משא"כ כאן שכבר החל בעבודה, ובודאי שיש כאן לפחות בעיה של מחוסר אמנה[6].


בברייתא המובאת בתלמודים וכן בתוספתא מצאנו מחלוקת בין ת"ק לר' דוסא [7]:


 


"במה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד? קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה. והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע. רבי דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים - נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע" (בבלי עו ע"ב).


 


בפשטות נראה, כי המחלוקת של ר' דוסא ות"ק היא דווקא בקבלן (קמה לקצור בשני סלעים...), שלדעת ת"ק יד הקבלן החוזר בו על העליונה, ולדעת ר' דוסא על התחתונה. גם ת"ק וגם ר' דוסא לא התייחסו למקרה בו בעל הבית חוזר בו, וכן לא התייחסו לפועל. יש להניח שלגבי בעל הבית סברו כמשנה שכל החוזר בו ידו על התחתונה, שזו הסברא הבסיסית בסוגיה.


בנוגע לחזרת פועל, ניתן להסיק שמכך שחלקו ת"ק ור' דוסא דווקא בקבלן, לכו"ע בחזרת פועל תהיה ידו על העליונה[8].


לפי ביאור זה ישנה אי התאמה בין הברייתא למשנה. לדעת המשנה כל מי שחוזר בו ידו על התחתונה, לעומת זאת לת"ק דברייתא הכלל שכל החוזר ידו על התחתונה שייך רק בבעה"ב ולא באומנין, ולדעת ר' דוסא הכלל של כל החוזר שייך רק בקבלן אך לא בפועל[9].


 


 


ב. ניתוח הסוגיה הבבלית


 


"אמר רב: הלכה כרבי דוסא.


ומי אמר רב הכי? והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום!


וכי תימא: שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות, ומי שאני ליה? והתניא: השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא - נותן לו שכרו, אם קבלן הוא - נותן לו קבלנותו. מני? אילימא רבנן מאי איריא שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, דאניס, כי לא אניס נמי - הא אמרו רבנן יד פועל על העליונה! אלא לאו - רבי דוסא היא, ושמע מינה: לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות. - אמר רב נחמן בר יצחק: בדבר האבוד ודברי הכל.


תנן: כל המשנה - ידו על התחתונה, וכל החוזר בו - ידו על התחתונה. בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה - דסתם לן תנא כרבי יהודה. אלא כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי מאי? לאו לאתויי פועל וכרבי דוסא?


אלא, רבי דוסא תרתי קאמר, ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.


איבעית אימא: כל החוזר בו ידו על התחתונה - לכדתניא: כל החוזר בו - כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז - ונתן לו מעות מהן מאתים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו - יד לוקח על העליונה, רצה - אומר לו תן לי מעותי, או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו - מן העידית. ובזמן שלוקח חוזר בו - יד מוכר על העליונה, רצה - אומר לו: הילך מעותיך, רצה - אומר: הילך קרקע כנגד מעותיך. מהיכן מגביהו - מן הזיבורית" (בבא מציעא דף עז ע"א).


 


הסוגיה הבבלית מציבה לפנינו שתי מימרות של רב. בראשונה פסק רב שהלכה כר' דוסא, ובשניה שפועל יכול לחזור בו בחצי היום.


לאור הניתוח של המקורות התנאיים בגמרא, נראה ששתי המימרות עולות בקנה אחד. הלכה כר' דוסא בכך, ש'ידו על התחתונה' עוסקת בקבלן, והפסיקה שפועל יכול לחזור בו (וממילא ידו על העליונה) עוסקת בפועל.


בעלי הסוגיה הבינו בתור עמדת פתיחה ששתי המימרות סותרות[10], ושר' דוסא עסק גם בפועל, אך מיד הציעו את ההצעה המתבקשת מניתוח המקורות, שר' דוסא עסק בקבלן, ודברי רב שיכול לחזור דנים בפועל.


על כך התקשו בעלי הסוגיה קושיה צדדית מהסיפא של המשנה, שפשוט להם שהיא כר' דוסא ולא כדעה שלישית שאינה ר' דוסא או ת"ק. הם הקשו מה בא לרבות הניסוח 'כל החוזר בו ידו על התחתונה', ועקב כך הציעו שתי הצעות:


האחת, שאכן ר' דוסא עסק גם בפועל, אך רב פסק כמותו רק בקבלן. לפיכך הריבוי בסיפא של 'כל החוזר' הוא לרבות פועל, שאף הוא 'ידו על התחתונה'.


לפי הסבר זה, יוצא שרב חולק על כל התנאים. אולם, הצעה זו דחוקה כיוון שקשה לדמיין שרב שבא לפסוק הלכה, לא סייג את דבריו ואמר שפסק כר' דוסא רק בעניין אחד ולא לגמרי. היינו מצפים שרב יפרש את דבריו ויאמר 'הלכה כר' דוסא בפועל', או משהו מעין זה.


ההצעה השניה, חוזרת להצעה הראשונית שאכן ר' דוסא עסק רק בקבלנות, והמשנה כמותו. הריבוי 'וכל החוזר' לא בא לרבות פועל, אלא דין אחר בענייני מכר.


יש לתמוה על בעלי הסוגיה, מדוע היה צריך לדחוק שהמשנה כר' דוסא, ולא להציע שהמשנה היא לפי דעה שלישית העוסקת הן בפועל והן בקבלן - לא כר' דוסא שחלק בפועל, ולא כת"ק דברייתא שחלק גם בפועל וגם בקבלן?


ניתן להסביר שלבעלי הסוגיה היה מוזר שהברייתא מתעלמת מהדעה הכתובה במשנה, ולכן הניחו שהמשנה חייבת להיות כאחד מהדעות בבריתא, והקרוב ביותר לדעת המשנה הוא ר' דוסא.


 


 


ג. ניתוח הסוגיה בירושלמי
כאמור, גם בירושלמי מובאת הברייתא בה חולקים ר' דוסא ות"ק בחזרת קבלן, האם ידו על העליונה או התחתונה. בדומה לבבלי, מיד אחר הברייתא מובאת פסיקת ההלכה:


 


"...ר' ירמיה בשם רב הלכה כר' דוסא" (ירושלמי ב"מ פ"ו ה"א).


 


בהמשך (הלכה ב') מובאת מחלוקת אמוראים בין רב לר' יוחנן. מחלוקת זו נסובה כנראה על המשנה שהובאה לעיל (פ"ו מ"ב) בעניין חזרת האומנין או בעה"ב, שם נאמר שידו של החוזר על התחתונה:


 


"רב אמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'- אין ישראל קונין זה את זה.


אמר רבי יוחנן: עבד עברי היא מתניתא.


על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית" (ירושלמי שם ה"ב).


 


כדי להבין את מחלוקת רב ור' יוחנן יש להבין את הפרשנות למחלוקת שניתנת ע"י בעלי הירושלמי ('על דעתיה...'). לפי הירושלמי מחלוקת רב ור' יוחנן היא האם בעל הבית יכול לחזור בו. כבר הערנו כדבר פשוט בניתוח המשנה, שפשיטא שגם האומנין וגם בעה"ב יכולים לחזור בהם, אלא המשמעות של יכול/לא יכול לחזור היא, האם מי שחוזר בו ידו על העליונה. כלומר לפי ניתוחנו ברור שמחלוקת רב ור' יוחנן היא האם כשבעל הבית של פועל חוזר בו, ידו על העליונה.


יש לבדוק כיצד האמוראים (רב ור' יוחנן) מסתדרים עם המשנה. הרי ההקשר של מחלוקת האמוראים הוא המשנה, ובמשנה כתוב במפורש שאומנין ובעה"ב החוזרים בהם ידם על התחתונה, וכיצד זה מסתדר עם שיטת שני האמוראים שפועל שחוזר ידו על העליונה, ועם שיטת רב שבעה"ב שחוזר בו ידו על העליונה?


מכאן מוכח שגם הירושלמי - בדומה לבבלי - הבין שכל הסיפא במשנה עוסקת בקבלן[11] ולא בפועל (כלומר אין דעה שלישית בתנאים הסוברת שפועל החוזר בו ידו על התחתונה). לכן אין שום חפיפה בין המשנה העוסקת בקבלן, למחלוקת האמוראים העוסקת בפועל.


לפי זה מתפרשים דברי רב באופן הבא: 'כי לי בנ"י עבדים', כל מה שכתוב במשנה שכל החוזר ידו על התחתונה נכון ביחסי מעביד-קבלן, אך ביחסי מעביד-פועל אין עבדות ושעבוד בשום צד, אלא מי שחוזר ידו על העליונה[12]!


ר' יוחנן חולק ואומר 'בעבד עברי היא מתניתא', היינו שהפסוק[13] קאי רק בעובד-בפועל ולא ביחס למעביד, ולכן מעביד שחוזר בו, אפילו אם הוא מעביד של פועל - ידו על התחתונה.


 

ד. המסקנות העולות מהירושלמי


  • 1. אין דעה בתנאים שחולקת על ת"ק ור' דוסא וסוברת שפועל שחוזר ידו על התחתונה, ולכן יש לפרש את המשנה כעוסקת בקבלן ולא בפועל[14].

  • 2. לאור מה שכתבנו בסעיף 1, שאין דעה תנאית הסוברת שפועל החוזר בו ידו על התחתונה, עולה שר' דוסא עסק רק בקבלן. כלומר, בהבנת ר' דוסא נראה ברור שההבנה המקורית היא כאפשרות השניה[15] שהציע הבבלי לישוב הסתירה בדברי רב, ולא כאפשרות הראשונה שכבר הצבענו על הדוחק שבה, ולפיה רב פסק כר' דוסא רק למחצה.

  • 3. מתברר שדעת רב המוכרת לנו בבבלי, היא בעצם דעת ר' יוחנן בירושלמי. רב עצמו הרחיק לכת אף יותר מכך, שגם כשבעל הבית של פועל חוזר בו ידו על העליונה[16]!


לאור הירושלמי (שנחלקו רב ור' יוחנן בהיקף החידוש בפסוק 'כי לי בנ"י עבדים'), ניתן גם להבין את סברת ת"ק דר' דוסא, הסובר שגם קבלן החוזר בו ידו על העליונה. לדעתו היקף החידוש גדול יותר, והפסוק 'כי לי בנ"י עבדים' כולל גם יחסי קבלן-מעביד. נראה, שגם בשיטתו זו יש לדון[17] האם הקבלן מקבל יחס מועדף מבעה"ב, ובעה"ב של קבלן ידו על התחתונה אם חוזר בו, או שלדעת ת"ק התורה תוֹרֵה על יחס סימטרי, וגם אם יחזור בו בעל הבית של קבלן ידו תהיה על העליונה.




1. מימרה מקבילה היא מימרא בתלמוד האחד שיש לה דמיון מה בתלמוד האחר, בין אם דמיון בתוכן ובין אם בסגנון, בין אם באופן מלא ובין אם באופן חלקי, ואף אם היא מיוחסת בתלמוד האחר לאמורא אחר.


2. דוגמה לכך היא דעת רב בסוגייתנו כמבואר בהמשך המאמר.


3. בנוסף, במקרה שיש הבדלים בין התלמודים ננסה לנתח ולשחזר כיצד ומדוע ארעו השינויים, ונעיר על כך בהערות השולים. נעיר כאן שנקודות מאוד חשובות במאמר נכתבו רק בהערות השוליים, ואף כאלו הקשורות לשוני בין הירושלמי לבבלי (למשל הערות 14 ו-16). למרות חשיבותן בחרתי שלא לכותבן בגוף המאמר, כדי לא להפריע לקריאה רציפה של עיקר הסוגיה.


4. וכן הרישא 'הטעו זה את זה' עוסקת בפשטות בשניהם, עיין בירושלמי כאן שמוכח כך.


5. עיין בבא מציעא מ"ד ע"א: "מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין (זה הכלל): כל המטלטלים קונין זה את זה. כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו...". הכוונה היא שמקללים אותו בבי"ד כפי שמדבר בהמשך הסוגיה ובשו"ע חו"מ סי' רד סעיף ד.


6. ונראה לומר שבכל מקרה שידו על העליונה אז מותר לו לחזור בו לכתחילה, וכאשר ידו על התחתונה אז ודאי שמבחינה מוסרית אסור לו לחזור, שלא גרע מ'מי שפרע' או מ'מחוסר אמנה'.


7. תוספתא ב"מ פ"ז ה"א (ליברמן), ירושלמי פ"ו ה"א, ובבלי מצויין בגוף המאמר. יש שינויי גרסא בדברי ר' דוסא, אך לא ניכנס אליהם, כיוון שבכל המופעים של ברייתא זו ברור שהמחלוקת הבסיסית בין ת"ק לר' דוסא היא אם ידו של הקבלן החוזר בו על העליונה או על התחתונה.


8. אמנם, יתכן גם להיפך שחלקו גם בקבלן וגם בפועל, והברייתא השמיעה לנו את כחו של ת"ק שאפי' בקבלן ידו על העליונה, אך זה דוחק כיוון שלא ברור מדוע להשמיט פועל ולגרום בכך לספק שמא אינו בכלל דין זה.


9. ניתן ליישב ולהעמיד את המשנה כר' דוסא, ושאין היא עוסקת בפועל אלא רק בקבלן, וכפי שיוצע בהמשך בשני התלמודים, אך לענ"ד אין זה הניתוח הפשוט של היחס בין המשנה לברייתא.


10. נעיר בהערת אגב שמעצם ההעמדה של שתי המימרות כסתירה, נראה שפשוט לבעלי הסוגיה שמה שרב חידש ש'יכול לחזור' אין הכוונה רק לעצם החזרה, ורב חידש רק שיכול לחזור אך לא עסק בשאלה הממונית, אלא חידושו קשור גם למשמעות הממונית שאינו מפסיד כלום בכך שחוזר ואין ידו על התחתונה, כשם שר' דוסא עסק בשאלה הממונית.


11. וכן פרש כאן הגר"ש ליברמן בפרושו לכת"י אסקוריאל עמ' 164 ד"ה בעבד עברי.


12. יש לעיין מה הסברה בדברי רב, וכי אם ידו של בעל הבית על התחתונה פרושו שהוא עבד? נראה שרב סובר שהתורה חייבת לתת יחס סימטרי לחוזה העבודה. אם כדי להדגיש שבפועל הוא עבד רק כלפי שמיא, התורה קובעת שידו על העליונה, אז הצדק הוא שגם במקרה ההפוך שבעל הבית חוזר בו ידו תהיה על העליונה.


13. עיין פרושו של הגר"ש ליברמן לכת"י אסקוריאל, שהעיר שהמילה 'מתניתא' היא לא בדווקא - שהרי ר' יוחנן מתייחס לדברי רב ולא למשנה, אלא כוונתו לפסוק שעוסק ב'עבד'- בעובד ולא במעביד, כאמור בפנים המאמר.


14. הירושלמי לא מתייחס לשאלת הבבלי אם כן מה בא לרבות 'כל החוזר'. הסיבה לכך היא פשוטה, שאין דרכו של הירושלמי לשאול שאלות מסוג זה (וכמו כן לא ישאל אף פעם כל לרבויי מאי, או מניניא למיעוטי מאי...). הסיבה שאין דרכו לשאול שאלות מסוג זה היא שבעיני הירושלמי לגיטימי שהמשנה תצביע על הכלל אחרי הצגת הפרטים כדי לחדד את ההבנה, אף שאין בקביעת הכלל שום חידוש הלכתי, אלא רק התמקדות ברעיון. ממילא אין צורך לדחוק ולומר שהירושלמי יכול לתרץ כתירוץ שמופיע בבבלי בסוף ש'כל החוזר' לרבויי 'הרי שמכר שדה...'.


15. שבעצם הוצעה כאפשרות הראשונית, אך בתחילה נדחתה, מכח השאלה מה החידוש בסיפא של המשנה 'כל החוזר' .


16. על פשר הסתירה בדעת רב בין התלמודים ניתן להציע שני כיוונים. הראשון, שבמשך כל הדורות בו הועברו דברי רב בע"פ בבבל נשתבש החידוש העיקרי של דברי רב שהיה שאפי' בעה"ב של פועל ידו על העליונה, וחשבו שהחידוש הוא על הפועל עצמו שידו על העליונה. השינוי קרה אולי כיוון שעלתה האפשרות שיש מי שסובר שיד פועל על התחתונה (בר' דוסא), ולכן חשבו שרב בא לשלול אפשרות כזו. הרי לנו דוגמה בה דברי אמורא בבלי נשתמרו במתכונתם המקורית דווקא בירושלמי ולא בבבלי! (לא מסתבר שהירושלמי הוא השיבוש, כיוון שהירושלמי פורס לפנינו יריעה רחבה וברורה יותר, ומזכיר מחלוקת בין רב לר' יוחנן, לעומת הבבלי שפורס לפנינו חומר חלקי בלבד, רק את דעתו של רב ולא מכיר דעה החולקת עליו, ולכן מסתבר שגם המיקוד של החידוש בדעתו של רב השתבש). לחילופין יתכן שיש לפרש גם בבבלי את כוונת רב לאו דווקא לפועל, אלא ליחסי פועל-מעביד, ששניהם אם חזרו ידם על העליונה, ואפילו בעל הבית!


17. ורב ור' יוחנן חלקו רק בשיטת ר' דוסא, כיוון שהיא נפסקה להלכה.

 

 

בית המדרש