ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חורבן הבית ובניינו

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

המאמר דן בשאלה על מה מתאבלים ולמה מצפים. הדיון נערך לאור משנתו של האדמו"ר מפיאסצ´נה

 


הקדמה


 


האדמו"ר מפיאסצ'נה מעלה בעיה חמורה, אך נפוצה מאוד, בדרשתו האחרונה בספר "אש קודש". דרשה זו נישאה ימים בודדים לפני תחילת השילוחים, ה"אקציות", מגטו ורשה, ורוח הנכאים ששררה בגטו חופפת גם עליה:


 


איתא בשיר השירים רבה פרשה ג': בעשר לשונות נקראת הנבואה וכו', אי זה קשה מכולן? ר' אליעזר אומר: חזון קשה, שנאמר "חזות קשה הוגד לי", עיין שם.


בענין נבואה אין לנו השגה, אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, מן ראיית הצרות והיסורים, ומכל שכן לסבלם, ר"ל. כשלמדנו בדברי הנביאים ובדברי חכז"ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו, אף בכינו אז לפעמים. עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק מלראותם, ומכל שכן לסבלם ר"ל, עד שכמעט לא מיניה ולא מקצתיה. לכן הבחינות שדברי הנביאות מצרות ישראל נתגלו להנביאים, אם ע"י הדיבור והקול ששמעו ממרום, אם ע"י שאר הבחינות, קשה מכולן היתה להם כשהראו להם במחזה וראיה ממשית את הצרות והיסורים, "חזות קשה הוגד לי". וזה שאמר עולא ועוד אמוראים על חבלי משיח - ייתי ולא איחמיניה, שאף שידעו את הצרות של חבלי משיח, מכל מקום לראות ממש את ישראל בצרות רבות כאלו - לא רצו. (דרשת שבת חזון תש"ב, עמ' קצג-קצד)


 


הבעיה אותה מעלה האדמו"ר מעוררת תהיות רבות, בעיקר בשאלת האבלות על החורבן. אם קדוש וגדול כדוגמת ר' קלונימוס מעיד על עצמו שלא זכה מעולם להתאבל באופן אמיתי על צרות החורבן, עד אשר חווה חוויות דומות, ואולי אף קשות מהן[1], כיצד אנו, פשוטי העם, נוכל להתאבל באופן אמיתי?


יתר על כן. ר' קלונימוס קלמיש שפירא מתאפיין בהגות רגשית, חמה ותובענית מבחינת עבודת הדמיון והקירבה הנפשית אל ה'. לדידו כל אחד ואחד מישראל מסוגל לקרב באופן משמעותי את העולם אל בוראו, ע"י התמקדות נפשית מעמיקה במשימה הרוחנית המוטלת עליו, בהתמסרות מוחלטת, התלהבות והתרגשות אדירים. כך תביעתו החמורה בתחילת ספר "הכשרת האברכים" (פרק א):


 


והנה הנביאים הקדושים, גם בעלי הזהר הקדוש, האר"י, הבעל שם טוב ותלמידיהם זצ"ל, מלאכי א-ל, מאתנו נשגבים, ודרכם דרך הקודש השמימה - מאתנו פלא, ואין אנו מרהיבים עוז לעלות אל עליות קדשם, ולהיות גדול כמוהם שרפי א-ל. אבל זאת אנו משתוקקים, וגם חובה היא עלינו, לעבוד את ד' אלקי אבותינו, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, עבודה תמה, עבודה שלימה בכל אברי גופנו ונפשנו, וכל חוט מגופנו וכל ניצוץ מנפשנו חס ושלום לא יצאו מחוץ לקדושת ד' הממלאה ומקיפה אותנו...


שבעבודתנו לד', הן בתורה ותפלה, והן בשאר המצוות, נרגיש את התקרבותנו לד', וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים, ואחרי שנתענה בגעגועים גדולים על אביו, כן גם אנחנו נשתוקק ונתגעגע אליו ית'...


ובשעת עבודתנו נרגיש את ריצת נפשה לקראת אביה, שמתגעגעת עליו כל היום וכל הלילה, ריצה ונמיסה, נמיסת הנפש בהשתפכותה אל חיק אביה שבשמים...


 


אם קדוש עולם בעל תביעות רוחניות נשגבות ומרגשות כל כך, קובע שאין יכולת להכיר בצרות ובעוצמתם ללא ראייה ממשית ומוחשית שלהם, מה טעם באבלותנו על החורבן? הנהגת אבלות מלאכותית כזו נדמית לעתים כהצגה (לשונו האירונית: "אף בכינו אז לפעמים" מעידה על דעתו), ובאמת אינה קולטת במאומה את עוצמת החורבן! אם כן, לשם מה עלינו להקדיש שבועות וימים באבלות על חורבן מנוכר מאתנו, אבלות חיצונית ולא קולעת? מה תרומתה של הנהגת אבלות זו לנפש?


 


 

על מה מתאבלים?


 


בדרשת האדמו"ר לשבת נחמו תרצ"ו (מדרך המלך) הוא מתייחס לפשר אבלות החורבן:


 


איתא במדרש תנחומא בהעלתך: "ד"א בהעלתך וכו', משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, שולחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשיו, סבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב וכו'. אמר לו המלך חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכך הקב"ה כולו אורה וכו', והוא אומר לישראל התקינו מנורה ונרות. מה כתיב שם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"; "ועשית מנורת זהב טהור". כיון שעשו - מיד באה השכינה", עכ"ל המדרש.


היינו שהמשכן, המנורה וכל הכלים של הדיוט שעשו ישראל, הקב"ה משמש בהם מגודל אהבתו להם. ואפשר שזאת היא דאגת הכביכול כל כך על חורבן בית המקדש, חוץ שדואג על גלות ישראל. ומה הדאגה כל כך על העצים והאבנים, "שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי"? בשלמא אנחנו דואגים על השראת השכינה שהיתה ונעדרה, אבל מה דאגתו ית'? אבל להנ"ל, כיון שאהבתו לישראל גם עתה נשארה, כי שפך חמתו על עצים ואבנים לטובת ישראל, לכן כביכול דואג על שאינו יכול לשמש בכלי אוהבו... (עמ' קעח ואילך).


 


האדמו"ר מוצא פגם, כביכול, בהתגלות האלקית בעולם, בביטויי אהבתו ית' אל הנבראים בכלל ואל ישראל בפרט, כאשר אין בית מקדש קיים ומתפקד. לישראל מדובר במום חמור, אולי אף אנוש. אך בכל זאת, זו בעיה של ישראל כאומה עצמאית, בעלת ייעוד ותפקיד, שאינה מסוגלת לממש את מעלתה ואת טובתה. אך הפגם החמור בהרבה, כך לפי מקורות אחרים במשנת האדמו"ר, המאדירים את ביטויי האהבה האלקית לישראל ולעולם כתכלית הבריאה ממש[2], הוא באלקות, כביכול. למעשה, חורבן המקדש יוצר נתק בין המלך לאוהבו, לא מאפשר למלך לגלות ולהרעיף בעולם, לפעול בהתאם לטבעו כאוהב ומשפיע, רב חסד. דאגתו אינה על העצים והאבנים, כי אם על הבנין ההדדי של האהבה שנחרב, שמונע שימוש בכלי אוהבו.


למעשה, יש כאן ניתוח מבריק של המדרש הנ"ל. אמנם נראה שהמלך מחבב ומפנק את אוהבו, מאדיר ומרומם אותו, משמח ומחשיב אותו. אך ראה זה פלא, יוזמת המפגש כולה לא באה מהזמנה של האוהב למלכו, כי אם מאת המלך עצמו. למלך יש כביכול אינטרס משמעותי ומהותי מאוד בהתגלות וביציאה ממבצר חומותיו, בקריאת החיבה וביוזמת המפגש עם אוהבו. לא פחות משחשוב המפגש לאוהב, הוא נחוץ כביכול למלך. זהו כבודו, זוהי תפארתו.


משאין הוא יכול לממש את אהבתו לאוהבו, מתבזה המלך כאות הזדהות, אך לא רק מהשפה ולחוץ, כי אם ביטוי פנימי של השפלה, כביכול. יש פה בעיה חמורה בהתנהלות העולמית, כבודו של המלך, "ישראל - פורפירא דמלכא", מוטלים בבזיון, והמלך עימם, כביכול.


ממשיך האדמו"ר (ההדגשות שלי):


 


ואפשר זהו הענין שאמר ד' להמלאך: אלך למקום ששמו מסתרים ואבכה. ולמה לא הלך למקום מסתרים? כיון שגנאי לארי שיבכה בפני שועל, כמו שאמרה הגמרא, אבל כך דרכו של אוהב. מתחילה הרכין עצמו לשמש בכלי הדיוט, אף שיש עמו כלים שלו, ועתה כשאין כלים, כביכול רוצה לבכות דוקא באופן של גנאי, מגודל אהבתו לישראל...


כי בזמן שבית המקדש קיים, שכן המלך מלכי המלכים הקב"ה בבית של הדיוט והשתמש בכלי ההדיוט, למען שמו ית'. ועתה כביכול רוצה להתבזות ולהצטער מגודל אהבתו לנו, בראותו דאגתנו ושפלותנו, כאב רחמן שאינו יכול לעורר את תבערת אהבתו בראותו את יסורי בנו, עד שגם הוא יצטער בפועל עמו. א"כ מה נתפלל: "לשמך תן כבוד", ועתה כביכול מתבזה, הלא גם זה רצונו ית'?! ובכונה עושה כך מגודל אהבתו לנו! לכן מתפללים "לא לנו ד', לא לנו", לא תשגיח עלינו להתבזות בשביל אהבתך אלינו, "כי לשמך תן כבוד וכו' למה יאמרו הגוים וכו' ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה". וגם בזה חפץ - להתבזות, ושיאמרו הגוים וכו'. אבל אנו, כמו שהוא ית' כביכול אינו משגיח על כבוד עצמו בשביל ישראל, כן גם אנו אין משגיחים על עצמנו בשביל כבודו ית', ומתפללים לא לנו ד' לא לנו, כי לשמך תן כבוד, ואל תתבזה בשבילנו.


 


 

ה' צילך


 


המתודה המתוארת כאן עלולה להתפרש בטעות כ"פירגון" הדדי של ישראל והקב"ה, משחק של ענווה והתבטלות, המוליד דבר טוב. אך לענ"ד לא כן הם פני הדברים, והאדמו"ר מבטא כאן רעיון מדהים בעמקותו, ובהשלכותיו.


הבעש"ט מצוטט ע"י ר' לוי יצחק מברדיטשב בקדושת לוי שלו[3], בביאור מחודש לצמד המלים "ה' צילך". בהקשר המקורי של הפסוק הכוונה היא שהקב"ה מלווה את האדם בכל עת וזמן, ממש כמו הצל, או שהוא מגן עליו כמו הגנת הצל מחום השמש (מצודת דוד שם).


 


"הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכא, ד-ה).


 


אולם, הבעש"ט דרש: ה' צילך, כלומר, הקב"ה מתנהג עם האדם כמו הצל. הצל מחקה ומבטא באופן מושלם את התנהגות בעליו. לא ניתן למצוא הבדל ביניהם, שכן פעולת הצל נובעת ישירות ובמדויק מפעולת בעליו של הצל. גם הקב"ה מתנהג עם האדם במידה זהה לזו שהאדם נוהג עמו. אם האדם מתפלל ומתכוון להדבק בה', ידבק בו ה'. אם האדם שואף ומנסה להתרחק מה', גם התרחקות אלקית, כביכול, לא תאחר להופיע.


בהקשר שלנו בפרט, ובמשנת האדמו"ר מפיאסצ'נה בכלל, הדברים נכונים שבעתיים. הקב"ה מקונן על ניתוקו מישראל, ועל כך ששפע אהבתו אינו מתגלה בעולם בצורה שלימה וראויה כפי שהיה צריך להיות, וכפי שהיה בפני הבית. השימוש בכלי הדיוט היה, כאמור, ביטוי להתגלות האלהית באמצעות מעשי בני ישראל וכוונותיהם הקדושות, שפעלו להוריד את שכינתו ית' לתחתונים.


ישראל מקוננים על השכינה שהתנתקה מהם, ומכאן על הניתוק הנורא ממקור חייהם. לכאורה, הצער של ישראל הוא צער פרטי, אומה שאינה מגיעה להישגי העבר שלה, ומדשדשת בגלות פיסית ורוחנית[4]. ולעומת זאת, צערו של הקב"ה הוא צער כללי, על הפגם שנוצר באהבתו לישראל ולברואיו. אך האמת גדולה יותר. ישראל נתבעים לקונן על הצער הכללי, "לא לנו ה'", מבקשים מה' שההתמקדות לא תהיה בצערם הפרטי בלבד, כי אם דאגה כללית לקישור הרוחני של העולם כולו למקורו האלהי. מצוי כאן תהליך הפנמה אמיתי ועמוק של מעמדם של ישראל בעיני עצמם. הגלות נתפסת כאן כמהלך חינוכי שנועד להנחיל לישראל דעה ישרה ונכונה על תפקידם ומעלתם. צערם אינו צער פרטי, דאגתם אינה על חורבן ביתם ושממת ארצם. הפגם בגלות הוא נורא ואיום מצד חוסר הקישור של העולם, של האנושות, לקב"ה. ניתוק של מוות, השורר בעולם כולו, מכח הנתק בין ישראל לאביהם שבשמים.


אם על כך מקוננים ישראל, יכול הקב"ה לדאוג לצערם שלהם. ולא מחמת שהוא מצמצם את קינתו וצערו, מצער כללי על האנושות כולה, על העולם, לדאגה פרטית למעמדם של ישראל. לא כן! כעת צערם של ישראל הוא צער האנושות כולה! ישראל הבינו שהם נושאי דגל ה', מפיצי דברו ושליחיו, וקיומם העצמי אינו להם בלבד, כי אם לקב"ה ולעולם. רק אז יכול הקב"ה לפנות לישראל, ולגאול אותם, כי פעולה זו היא פעולת גאולה כלל עולמית.


יצויין שהגותו של האדמו"ר מפיאסצ'נה מתאפיינת בשילוב מקורי וחדשני בין שאלות קיומיות אישיות לעניינים קוסמולוגיים ותיאולוגיים עמוקים. שילוב זה מפרה את שני צדדי הדיון, ומאפשר להעתיק בעיות קיומיות מאופיים הפרטי-אינדיבידואלי, וכן מאפשר לעיין בשאלות הרות גורל ועמוקות גם מתוך נקודת מבט אישית. כך גם כאן מבקש האדמו"ר מישראל להשתחרר מהקיום הפרטי שלהם, ולמצוא בצערם האישי ויסוריהם הפרטיים מימד משמעותי יותר, בבואה לצער עליון, צער אלהי וצער עולמי. ע"י יכולת הבטה רחבה יותר, יזכו ישראל לישועה עולמית, ובכלל זה גם ימצאו מענה לבעיותיהם הפרטיות.


הפנייה של ישראל, של האנושות, מלמטה, תוכל לחדש ולקומם את הפנייה הנצחית מלמעלה, זו שפתחה את כל תהליך ההתגלות, כפי שהתבאר לעיל.


 


 

ישראל וכלי הדיוט


 


כלי ההדיוט בדרשה אינם עוד הכלים הפיסיים שישראל בנו לקב"ה, אלה הם רק הביטוי המוחשי שלהם. אולם כעת הכלי הוא הפנייה של ישראל עצמם לקב"ה, היא זו שמאפשרת את החידוש והתחייה של הקשר; ישראל עצמם הופכים כלים להשראת שכינה ("ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם"), וכלשונו בסוף הדרשה:


 


היוצא לנו מדברינו שאז (בזמן הבית - י"ה), ע"י האהבה, השתמש בכלים של הדיוט, שהם זולת האהבה, ומן שני אלפים ימות המשיח, שמתחיל התיקון... משמש בהאהבה עצמה, בישראל...


וביהמ"ק שלעתיד לא זולת ישראל הוא, רק אדרבה! לא בכלים זולתיים ישרה כבודו ית', רק של ישראל, באש עבודת ישראל, כי ד' אלוקיך אש אוכלה, אש של חמימות עבודת ישראל. ובאש אני עתיד לבנותה...


 


החידוש שמחדש כאן האדמו"ר הוא שגם לחורבן היתה בסופו של דבר חשיבות, בהעלאת רמת ההתגלות האלהית למקום נעלה ונשגב עוד יותר מזה שהיה בזמן המקדש. קודם לכן, לפני שהיתה פנייה אנושית מוגדרת וכללית, היתה היוזמה אלקית, ולכן כלי הבנין היו כלים זולתיים, חיצוניים לעצם ישראל עובדי ה'. כעת, עם הבנין העתידי, היוזמה היא אנושית, אש של עבודת ה', ולכן הכלים הם ישראל עצמם, שהם הם נושאי דבר ה' וחותרים להציג את שלמותו ואורו לעיני כל העמים.


 


 

בין אבלות לשיקום


 


לאור הניתוח המובא בזה, נראה לי שיש להבחין הבחנה ברורה בין שתי תופעות חשובות בעולם הדתי של עובד ה' בזמן החורבן, לחלק ביניהן, ולאפשר דרך עבודה מתאימה להתקדמות ופריחה רוחנית, עד כמה שידי - יד כהה משגת, וקוצר דעתי מבינה.


הדרך הנכונה לתקן את אסון החורבן אינה לדשדש בהשלכותיו הנוראיות, לבחון את עוצמת הזעזועים, לעסוק עוד ועוד בקינות וצרות. זו דרך שאינה מפרה, משקעת את האדם בעבר, ומונעת ממנו להסתכל על העתיד הורוד, שאם ירצה, יחפוץ ויעבוד קשה, יכול הוא להגיע אליו. המלנכוליה החורבנית נחוצה בעתים מאוד מיוחדים במעגל השנה, כדוגמת שלושת השבועות, ט' באב וכו'. בתקופות אלה ישקונן, לבכות, ולהתאבל. אולם, מטבע הדברים, אבלות זו נתפסת בכלים טכניים, ושמא אף מלאכותיים, ברבות השנים. כל עוד העין אינה רואה את הזוועה, האזניים אינן שומעות את האימה והלב אינו קולט את החדווה והעונג שבקשר העבר עם הקב"ה, האדם אינו מצליח להתאבל כראוי. זו עובדה. ואפילו קדושי עולם נאלצים להודות בשפה רפה, כי הבכי המזומן למועדי האבל הינו חיצוני במקצת. רק עם חשיפה מחודשת, ל"ע, של הצרות, בעוצמה אדירה ומשולחת רסן, רק אז מתחוורים פני הדברים, והדמעות זולגות מעצמן. אז כבר מבינים הכל, בקשר דמים לוהט ומייסר, המקשר את כל פרעות הגולה, את החורבן והשכול, את הצער על השפלת התורה ועוסקיה, נצח ישראל שנפגם והועם אורו.


ובאמת, כנראה אין דרך אחרת לקלוט את הצער הזה, להבין מה שהיה בעבר הרחוק ובעבר הקרוב. ובזה נצטרף לדברי עולא, הנוקבים אך חקוקים בסלע: "ייתי ולא אחמיניה". אפילו שמדובר בפרעות המבשרות את בואו של מלך המשיח, מכל מקום קשה עד מאוד לעמוד בחורבן חדש. כאשר מתגלגלת הכרה זו אצל ישראל, היא פועלת פעולה של זירוז הגאולה מצד שמיא, אפילו שישראל לא פעלו פעולת בנין כלים מסודרת. כך כותב האדמו"ר בסיום "אש קודש", המשך דרשת שבת חזון תש"ב:


 


וזה: "ראה ראיתי בעני עמי אשר במצרים וכו', כי ידעתי את מכאוביו". שע"פ פשוט למה כתיב "כי ידעתי" מאחר שכבר כתיב "ראה ראיתי"? אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומ"מ לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הנתוח. כנ"ל שאינו דומה הידיעה מהיסורים מלראות אותם. ואף שלטובה היא לו, מ"מ לראותם לא יוכל, כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא, ורק ביסורי בנו הוא מרגיש. והנה גלות מצרים כמו שאר גליות ויסורים היו לטובת ישראל, וזה שאמר ה' ראה ראיתי וכו', וכיון שראיתי בראיה, לכן ידעתי רק את מכאוביו, לא בהטובה ממכאוביו רק במכאוביו שכואב להם. לכן: "לכה ואשלחך וכו' והוצא את עמי".


שבת חזון, חזון ישעיה, והיא הקשה שבכולן - גם לראות את הצרות. לכן קוראין הפטורה זו בשבוע שחל בו ט' באב, והשבת נקרא על שמה - שבת חזון, אבל כיון שגם במרום רואים את יסורי ישראל, לכן ידעתי את מכאוביו, בהכאב, לא בהטובה מהם. ובזה פועלים הישועה, בחי' "פקח עיניך וראה", וההפטורה מתחלת בחזון, שקשה מכולן, ומסיימת בישועה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".


 


המעיין יוכל להבחין שגם כאן פעלה מידת "ה' צילך" בצורה מובהקת. ישראל חווים את ראיית היסורים, כלומר תחושתם בצורה הקשה מכולן, ידיעה שלימה. היסורים מגיעים עד לרקמה הרכה והעדינה של החיים עצמם. מציאות זו היא היא שמולידה ראייה דומה ומקבילה מצד שמיא, אף בלא בנין כלים מלא. ראייה המולידה ידיעה. עוצמת היסורים פועלת ישועה, אף אם ישראל לא השלימו את כל מלוא הכנותיהם לישועה.


 


אולם, זו אינה הדרך העדיפה להתגבר על הגלות. באופן זה יש צורך לחוות מחדש את כל עוצמת הפרעות והיסורים, שהם כמעט מעל יכולת בני אדם, ל"ע, כפי שראינו לפני כמה עשורים. הדרך היותר טובה היא זו שמחייבת שינוי תודעתי רב שנתי ומקיף, תפיסה כוללנית ושלימה יותר של ישראל וייעודם. ישראל נתבעים ליזום קריאה אנושית אל ה', תחינה אמיתית שישוב להתגלות ולהאיר את אורו הישר והטוב עלינו ועל כל העולם. תפילה זו צריכה להיות מגובה בשינוי תפיסות עולם וסולמות ערכים, הכרה במעלת וחשיבות תרומתם של ישראל לאנושות כולה, כנושאי דבר ה'. כמו כן יש לצרף לה בירורים מעמיקים על הערך המוסף של השראת שכינה בישראל, בחידוש הנבואה, הסנהדרין, עבודת הקרבנות, טומאה וטהרה, ומצוות התלויות בארץ.

סיכום


 


בנין כלים לקבלת האור האלהי יתבצע לא ע"י שקיעה בזכרונות העבר, ובבכי מתמיד, כי אם בשמחה וחדוה של יצירה אנושית, בהשתוקקות אמיתית לשוב ולחזות בזיו פני ה', בכל כוחות הגוף והנפש, בבנין לאומי מתחדש, שיהווה אות ומופת לכל באי עולם, של מוסר וענווה, הנהגה חברתית ומדינית ישרה, צודקת ומועילה.


והכל מתוך שאיפה לבנין השלם והמלא, של השראת שכינה אמיתית, מזככת ומרוממת, שתשפע עלינו, ומעמנו אל העולם כולו. זהו בנין לדורות, פעולה אנושית שתגרור פעולה אלהית מיידית, ה' צילך.


כאמור, בנין זה יכהה באורו אף את אלה שקדמו לו, בהם ההארה לא היתה בישראל עצמם, כי אם בכלי ההדיוט שלהם, הזולתיים לישראל. כדבריו הסתומים של הבעש"ט, וביאורם ע"י האדמו"ר מוהריי"צ (כתר שם טוב, הוספות סי' סד):


 


ואמר רבינו הזקן נ"ע בשם הבעש"ט: הלואי בזמן הבית חזיתיך.


ובספר המאמרים תרפ"ט: כלומר, הלואי בזמן הבית חזיתי גילוי אור כמו הגילוי אור שממשיכים ע"י העבודה בזמן הגלות...


 




1. ראה הערתו המזעזעת של האדמו"ר על דרשת חנוכה תש"ב, עמ' קלט, בה הוא קובע שלאימי השואה ועוצמת חורבנה אין תקדים בהסטוריה, ואף חורבן הבתים, מסעות הצלב וכיו"ב, כולם מתגמדים לנוכח זוועותיה. אמנם, הערה זו נכתבה בח"י כסלו תש"ג, כשנה לאחר אמירתה וכתיבתה המקורית של דרשת חנוכה תש"ב, וכחצי שנה לאחר הדרשה אותה אנו מנתחים כאן. כאמור לעיל, לפרק זמן זה היתה השלכה כבירה על החורבן של גטו ורשה, יהדות פולין ואירופה כולה. שכן בכסלו תש"ג (שלהי שנת 1942 למניינם) כבר שולחו לטרבלינקה הרוב הגדול של יושבי ורשה, מאות אלפי גברים, נשים וטף. מי שעוד נותרו בגטו היו עובדי כפייה, וחיו בתנאים נוראיים, כשסכנה מיידית ומוחשית ריחפה בכל רגע נתון מעל ראשיהם.


2. ראה דרשת וישלח תר"צ (עמ' מג ואילך בדרך המלך); שבת שובה תר"צ (עמ' רנא-רנז שם), ועוד.


3. ראה כתר שם טוב, הוספות סימן עח, ומקורו בקדושת לוי פ' בשלח.


4. ואכן, כך השתדלו להראות ולהסביר את הגלות בני הדתות האחרות, ובראשן הנוצרים והמוסלמים - ישראל מתו ואינם עוד, ר"ל, וכראיה לכך ראו את הניתוק שלהם ממקורם, ואת צורת חייהם הבזויה והמושפלת.

 

 

בית המדרש