ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שלוש השבועות וגזירת הנביא

ע"י: יעקב דוד פישר

המאמר דן בהגדרת עבודת ה´ ושינויה לאורך ההסטוריה למאמר נכתבה תגובה בקישור הבא: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19074 וכן תגןבת יעקב דוד פישר לתגובה בקישור הבא: http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19080

  


א. הקדמה


אחת המשמעויות של עבודת ה' היא עבדות ישראל לקב"ה בלבד. למרות זאת, בהמשך ההיסטוריה היהודית חל שינוי, כפי שנראה, ומרות כזו על ישראל ניתנה גם לאומות, לפחות לזמן הגלות ולאחריו. שינוי זה מתקופת ירמיהו שינה את הדרך של עבודת ה' והכריח אותנו להיות תחת מרות האומות מאז. מאמר זה עוסק קודם כל בהגדרת עבודת ה' לפני השינוי והתבטאותה בסוגיות תנ"כיות, ולאחריה עוסק הוא בשינוי עצמו ובהשלכותיו על ההיסטוריה היהודית.


בתחילת דברי הקב"ה לעם ישראל בהר סיני, פותח הקב"ה בהכרזה כללית:


וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (שמות כ א-ב)


להכרזה זו יש נגזרות רבות, שאחת מהן נמצאת בפרשת ממכר עבדים שבפרשת בהר :


וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: (ויקרא פרק כה לט- מג)


כלומר, כיוון שעם ישראל עבדיו של הבורא הם, היחס אליהם אינו יכול להיות כאל עבדים הקיימים לשרותו של האדון אלא מקסימום כאל שכיר ותושב העומד ברשותו ורק חייב לאדונו עבודת שכר. לאחר שנגמרת תקופת השכירות ביובל מתנתקת הזיקה בין העבד לאדוניו וחוזר העבד לעבדות שמים. וממשיכה התורה ומסבירה:


 


וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: (ויקרא פרק כה מד)


שאר הגויים אינם עבדים לבורא ולכן ישראל מותר לקנות מהם עבדים ולהתייחס אליהם כאל עבדים. אמנם, מטילה התורה סייג על האדון, משחררת עבד בנפילת אברים ומחייבת את האדון על הריגת עבדו, אולם זיקתו לאדון היא זיקת עבד ולכן כותבת התורה:


 


וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה מו)


דין זה מתרחב הרבה יותר כאשר אנו עוברים מן הפרט אל הכלל. אם על אדם מישראל קיים איסור של הפיכתו לעבד, על אחת כמה וכמה שעל כלל ישראל יחול איסור זה. עם ישראל הוא עמו של הקב"ה אשר הוציאו מארץ מצרים, ועל כן קיים עליו איסור להשתעבד שוב למלכות נכרית[1].


לדעת הרב יואל בן נון, עניינה של ארץ ישראל על פי הרמב"ם הוא בקיום ריבונות יהודית על הארץ בלי שלטון זר על עם ישראל. בנוסף לעניין הנבואה שאותו מדגיש הכוזרי, רואה הרמב"ם בארץ ישראל את המקום בו מתרחשת הריבונות הישראלית על הארץ. וכך מסביר הרב יואל בן נון:


 


"עיקרו של המושג ההלכתי "ארץ ישראל" הוא לפי הרמב"ם ריבונות יהודית בתחומי ארץ ישראל ההיסטורית, זו אשר מוכרת על ידי "רוב ישראל".[2]


 


את ההוכחה לכך נמצא בהגדרת הרמב"ם לארץ ישראל:


ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים (הלכות תרומות א, ב)


מטרתה של ארץ ישראל היא קיום יהודי בריבונותו של הקב"ה על עם ישראל, ולכן ארץ ישראל מוגדרת כארץ שנכבשה מדעת רוב ישראל על ידי נביא או מלך. גם האיסור לצאת מארץ ישראל מובן ברמב"ם כאיסור יציאה משלטון ישראל אל שלטון זר. בהלכות מלכים ממשיך הרמב"ם וכותב:


אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור (הלכות מלכים ה, ט)


וכן אחר כך בהלכה יב, מפרט הרמב"ם את האיסור:: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.


 


אמנם, נראה כאילו דירתו של האדם בעיר שרובה עכו"ם בארץ ישראל משמעה גם אם השלטון הוא נוכרי, ולכן כדי להוציא מן הלב טעות זו מביא הרמב"ם את דברי דוד- "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים". מן הפסוק רואים כי הגדרת האיסור היא לצאת מתחומי הריבונות היהודית המוגדרים בארץ ישראל, וכל היוצא לתחומי ריבונות אחרים אפילו בתוך ארץ ישראל שקבלנו בנחלה מאברהם הרי הוא כעובד אלוהים אחרים, שהרי דוד לא יוצא מפני שאול אלא לצקלג ולגת, אך כיוון שהוא תחת שלטון פלישתי אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים". עצם יציאתו של האדם מחוץ לשלטון יהודי מונעת את ריבונות ה' עליו ולכן מעובד ה' הופך הוא לעובד אלוהים אחרים. ולכך התכוונה הגמרא שאמרה "תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן" (ע"ז ח.), שכיוון שחסות מלך נוכרי עליהן אין הם עבדי שמים אלא עבדי אותו מלך נוכרי.

 


ב. עצמאות ישראל לאור סוגיות תנ"כיות


בעקבות הבנת איסור זה מתבהרים כמה סוגיות מרכזיות בתנ"ך בעיקר בספר מלכים.


 


אחאב


לאחר שלוש שנים של בצורת קשה התמוטטה ממלכת ישראל מבחינה בטחונית לחלוטין. צבאה נמוג, סוסיה מתו, וממעמד של הממלכה הראשית באזור (כפי שמספרים לנו האשורים בכתובות ארכיאלוגיות שהובסו בקרב נגד קואליציה של מדינות האזור, ובראשם ממלכת אחאב עם 900 מרכבות) הידרדרה ממלכת ישראל למעמד של ממלכה חרבה והרוסה. כרגיל באזור, נצלה זאת הממלכה היריבה של ממלכת ישראל, ארם, וניסתה להשיג שליטה על ממלכת ישראל:


 


וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם: וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי: (מלכים א פרק כ א-ד)


 


בן הדד מגייס את צבאו ושלושים ושנים מלך איתו למלחמה על ישראל, 'חותך' ומגיע עד שומרון[3] וצר עליה. הוא תובע כניעה ואחאב, מתוך הבנת המצב האסטרטגי, מוכן להיכנע. אולם בן הדד לא מסתפק בכך:


וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן: כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה: וַיֹּאמֶר לְמַלְאכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר:


בן הדד רוצה שלטון כאילו הוא כבש את שומרון. חז"ל מסבירים את 'כל מחמד עיניך' כספרי תורה (סנהדרין קב ע"ב), אבל, כפי שהסביר מו"ר הרב ישראל סמט, אין זה פשוטו של מקרא, כיוון שבן הדד תבע שלטון מבלי שכבש את שומרון כאילו תבע את ספרי התורה, שכן ביטל את העיקרון של שלטון ה' בעם ישראל. בשביל חז"ל התגלמות עבודת ה' נמצאת בספרי התורה, אולם בשביל התנ"ך התגלמות עבודת ה' נמצאת בעצמאות ישראל משלטון זר. וכיוון שבן הדד תבע את השלטון על עם ישראל הרי הוא חילל את ה', ובאמת באה התגובה מאת ה':


וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְדֹוָד הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְדֹוָד: (מלכים א כ יג)


ולאחר הקרב האחרון, כאשר נכשל אחאב ולא הרג את בן הדד, נשלח הנביא לומר לאחאב:


וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו: ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְדֹוָד יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ: (מלכים א כ לח-מב)


עונשו של אחאב נבע מכך שויתר לבן הדד ולא תבע את עונשו על הביזוי שביזה את קודשי ישראל. סיפורו של נבות נובע ישירות מוויתור זה. כיוון שאחאב לא תבע את עלבונו של מעלה והעדיף את הנאתו שלו, נפל אחאב והרג את נבות בשביל טובתו שלו[4].


 


חזקיהו וישעיהו


כמאתיים שנה לאחר אחאב חזר סיפור אחאב והפעם בממלכת יהודה. יחזקיהו מלך יהודה מרד במלך אשור סנחריב, שבאותו הזמן השתלט על העולם האנושי ובעצם הקים את האימפריה הראשונה בתולדות האנושות[5]. יחזקיהו אשר חולל מהפכה דתית ביהודה והרס את הבמות, לא הכיר במלכות אשור ומרד בה. בתגובה שלח סנחריב את רבשקה אשר נשא את הדברים הבאים:


וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ... וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם:...הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר: אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְדֹוָד אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי: (ישעיהו לו ד-יט)


מה שוני קיים בין ישראל לבין שאר האומות, שואל רבשקה האם ה' אלוקיכם יצילכם מיד האשורים? הרי כמו שאלוהי חמת וארפד נעלמו בהיסטוריה בעקבות האשורים, אף אלוקי ישראל יעלם. הקשר הברור בין שלטון ה' על עם ישראל לבין כוחו של ה' עולה כאן בצורה הבוטה ביותר. אם ממלכת יהודה תיכבש בידי אשור, מלכותו של ה' בעולם תפול ויחולל שמו הגדול בעמים. טענה זו דורשת תשובה שאותה נותן הנביא:


וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם: אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר <ברכב> בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה יַעַר כַּרְמִלּוֹ:...וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה: כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְדֹוָד <> צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: ס לָכֵן כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה: בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם יְדֹוָד: וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: (ישעיהו לז כא-לה) 


הנביא מודיע לאשור כי למרות שהוא רואה בעצמו גורם עצמאי, אין הוא אלא כלי בידיו להעניש את החוטאים ולכן אין הוא יכול לכבוש את ירושלים. ירושלים עירו של ה' איננה יכולה להיכבש גם כי צריך להשאר שארית ופליטה מהר ציון וגם כדי להדגיש את הנקודה כי אין סנחריב אלא כלי בידי ה'. "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".


וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְדֹוָד וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים: (ישעיהו לז לו)


ואמרו חז"ל:


ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? לכך נסתתם. (סנהדרין צד ע"א)


רצה הקב"ה לעשות את יחזקיהו משיח, מקומה של ממלכת יהודה עצמאית בא כדי לתקן עולם, כדי שתתקיימנה נבואות אחרית הימים, שינהרו גויים לבקש תורה, אולם יחזקיהו לא אומר הלל. יחזקיהו לא מודה בחובו לה' וההזדמנות לעשותו משיח נופלת. המטרה הדתית של עם ישראל בתקופת המקרא הייתה חזרה לתור הזהב של דוד ושלמה, להופעה של אומה של אלוקי ישראל. בשביל כך נשארים ישראל עצמאיים, ואולם יחזקיהו כושל וההזדמנות חומקת עד התור הבא.


 


ג. מעבר לְמַרוּת האומות על עם ישראל - שלוש הגזרות.


במשך כשמונה מאות שנה התקיים הכלל: אם ישראל עושים רצונו של מקום - הם עצמאיים, ואם לאו - פוגע בהם הפולש. בין כך ובין כך אין ישראל עבדים לממלכות אחרות, אלא באופן זמני ולא שולט בהם שלטון זר אלא מלכיהם שולטים בהם. אולם לאחר מנשה משתנה משהו בעולם, מהפכת יאשיהו לא מצליחה ובראשית מלכות יהויקם בן יואשיהו מגיע דבר ה' אל ירמיהו אשר מבשר על מהפכה דתית. עצמאות עם ישראל מפסיקה להיות ערך דתי ובמקום זה נדרש מלך יהודה לכפוף ראשו לפני מלך בבל ונאסר עליו למרוד. מעכשיו עד סוף נבואת ירמיהו, תובע ירמיהו מאנשי יהודה להיכנע לפני מלך בבל. גם בשעת המצור, כניעה יכלה להציל את ירושלים והמקדש, ואפילו אם המלך גלה והמקדש חרב כניעה הייתה משאירה את הישוב היהודי בארץ. החוקים משתנים, ומעכשיו היהודים צריכים לחיות בצלו של מלך בבל ואסור להם למרוד בו. חסות זו קיימת גם בארץ ישראל שהרי נבואת ירמיהו כוּונה למלך יהודה, צדקיהו, בזמן מלכותו. אין העניין מתבטל בגלל חזרתם ושהותם של עם ישראל בארץ וכמו שעם ישראל היה צריך להישאר כפוף לאומות בתקופת צדקיהו, כך גם בחזרה של בית שני נשאר עם ישראל אוטונומי לשלטון האומות. גזרת הנביא תתבטל, רק באופן שכל גזרת נביא מתבטלת, על ידי הודעת הנביא המודיע שעד כאן תוקפה של הוראת שעה ומכאן ואילך חוזרים לדין תורה.[6]
באופן פרדוכסלי דווקא מורשתם של ישעיהו ויחזקיהו עומדת כנגד תביעתו של ירמיהו. נביאי שקר טענו כי הקב"ה יגן על ממלכת יהודה כמו שהגן בזמן יחזקיהו[7], ולכן צדקיהו צריך למרוד במלך בבל, שכיוון שאמרה תורה עבדיי הם, אסור לישראל להשתעבד לבבלים. ירמיהו שנאבק בהם בא ומחדש את הוראת השעה המצווה עליהם להשתעבד לגויים.


 


"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה" שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל... שלא ימרדו באומות העולם.(כתובות קיא.)


 


אולם הוראת שעה זו לא לבד היא עומדת, פונקציה חדשה נוצרה עימדה, פונקציה של אימפריה של מלך השולט באנושות והמקיים את תוקפו על המדינות:


 


וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ: וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים: וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם יְדֹוָד עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ:


 


במקום עולם של מדינות מתחרות הנלחמות זו בזו תשתלט ממלכה אחת על כל המדינות אשר תחתיה תיווצר אנושות אחת. בעצם, כאן מופיעה האנושות בפעם הראשונה כגורם עצמאי במערכת הדתית. אם עד עכשיו האנושות הייתה יעד של עם ישראל לתיקון עולם, הרי שמעכשיו לאנושות יש תפקיד משלה בתיקון העולם. מגאולה המכוונת על ידי ישראל אנו עוברים לגאולה הפועלת בתהליך ארוך בתוך האנושות. והכלי הראשון המופיע פה היא האמפריה הבבלית יורשתה של האימפריה האשורית.


על אימפריות לא הרבו לדבר החוקרים, מהו אותו כוח דחף הדוחף אותן להיווצר על מקומן בהיסטוריה ועל הכוח המאחד הטמון בהם. במיוחד בימינו, בעידן הפוסט קולוניאלי עם התפרקותן של האימפריות, נראות האימפריות ככלי מושחת והרסני שאין מקומו בעולמנו הנאור והחופשי. ואין מתקיים עליהן דיון ולא מרבים לחקור ולבדוק. אולם אימפריות הן מושג עתיק וקדום. האימפריה הראשונה המוכרת היא האימפריה האשורית אשר השתלטה על המזרח הקדום, בשילוב של עליונות צבאית ביחד עם אכזריות בלתי פוסקת. לא ברור מה היה בדיוק הדחף שהניע אותה אולם תוצאתו הראשונית היא ראיית האנושות כעניין אחד אותו מאחדת האימפריה. אימפריה הטורחת להשתלט על כל עם מסביבה מבטאת את הכיוון של אחדות בסיסית הקיימת באנושות אשר צריכה לבוא לידי ביטוי בשלטון אשור עליה. גורם זה מתקשר למונותיאיזם הפרימיטיבי בדמות האל אשור אשר נעבד בה,[8] עובדה שהועלתה כבר על ידי חז"ל[9]. מונותיאיזם זה מקרב אותנו לשלמה, המלך הראשון שניסה לאחד את האנושיות כולה. אצל שלמה זו הייתה אחדות מוסרית הנותנת מקום לעמים, אצל אשור זו הייתה אחדות ברוטלית הנתמכת ברעיון ההגליות ההמוניות (כל בני האדם שווים, כולם גולים ממקומם).
בבל יורשתה הישירה של אשור היא, ההנהגה השתנה, אולם המבנה שלה והגישה שלה לא השתנו. אך עם עליית האימפריה[10] מופיעה נבואת ירמיהו אשר הופכת אותה לבעלת תפקיד בעולם. מעכשיו ישראל כפופים לאומות ואינם עצמאיים כבעבר. מעכשיו דבר ה' יחלחל אל האומות וישנה אותן ולא יופיע בצורה מזוקקת בעם ישראל.


להוראת שעה זו לא נקבע זמן, וכנראה היא לא בטלה לא בבית שני ועוד יותר במשך הגלות הארוכה. החזרה לארץ ישראל איננה מבטלת אותה כפי שראינו, אלא נביא צריך לבטלה. ועד שלא יקום נביא ויבטלה, עם ישראל תחת שלטון האומות הוא נתון, לפעמים הם נותנים לו רשות לחזור לארצו עם תנאים מסוימים ולפעמים הוא מורד והם חוזרים ומגלים אותו. עניינה של החפיצה הינה שעם ישראל יכול להתחיל לנוע לארץ ישראל אולם ללא שיתוף פעולה של אומות העולם לא יתקיים הדבר וישארו ישראל בגלות.


 


ד. שלטון האומות לאורך ההיסטוריה היהודית.


לאחר נפילת ממלכת בבל בידי ממלכת פרס מכריז כורש מלך המלכים (תואר שהוא במובהק אימפריאלי[11]) את הכרזת כורש ועם ישראל חוזר לארצו. הגמרא (יומא ט ע"ב) מעירה כי אם עם ישראל היה עולה כולו היה נמשל כחומת כסף עכשיו שעלה חלקו נמשל כארז שהרקב עולה בו. היתה אפשרות שעליית בית שני הייתה מצליחה יותר אבל לא כך נתגלגלו הדברים והיהודים נשארו תחת שלטון הפרסים והיוונים (אלכסנדר מוקדון היה, גם המלך הפרסי האחרון יורש האימפריות של אשור ובבל, וגם מייסד המלוכה היוונית במזרח התיכון). גם לאחר נפילת השלטון היווני שלטו השלטונות הרומאים ביהודים (למרות שאצל הרמב"ם האוטונומיה היהודית נחשבה כסוג מסוים של מלכות עצמאית) וכאשר מרדו היהודים בהם החריבו את בית מקדשנו במרד הגדול[12] והגלו אותנו בין האומות במרד בר כוכבא.


החריג כאן הוא ממלכת החשמונאים אשר בה המרד הצליח עד כדי יצירת מדינה עצמאית. מה מקום היה להצלחה של המרד ביוונים ולא ברומאים?


כאן אנו צריכים לחזור לעקרונות היסוד. כאשר הקב"ה נותן את השלטון על ישראל ביד מלך בבל הוא נותן אותו לאימפריה כלומר למדינה המכירה בייחודם הדתי (ולא הלאומי) של ישראל תוך תביעה לשלטון עליהם. בגלל שהאימפריה מכילה את האנושות, עם ישראל יכול להיות תחת חסותה במאפיינים הייחודיים שלו. אולם אם האימפריה לא נותנת מקום מיוחד לעם ישראל פוקע כוחה עליו ויש רשות לישראל למרוד. אם עם ישראל לא יכול לשמור את דתו ויש גזרות על הדת, מותר לו למרוד במלכי האומות. וכיוון שבאותו זמן התפוררה גם מלכות היוונים זכה עם ישראל מן ההפקר והקים לו מלוכה משל עצמו. לעומת זאת אצל הרומים הייתה קיימת אוטונומיה דתית (חוץ מתקופה קצרה של קליגולה קיסר) לעם ישראל. השלטון אמנם קשה ורודף, אך בכל מרחב האימפריה הרומית היה השלטון כזה, ולא היה שינוי בטרוניות בין היהודים לשאר הנתינים באימפריה. מרידתם של ישראל אם כן לא הייתה אלא מרידה לאומית שעדין נתמכה ברעיונות קודמים של מלכות שמים, וכיוון שהשביע הקב"ה את ישראל מלמרוד בגויים, נכשל המרד ונחרב הבית. ראינו שהכוח שניתן ביד האומות ניתן ביד הכוח המאוגד של אומות העולם. נבוכדנצר קיבל מאת הקב"ה שלטון על כל העולם, שמהווה בעצם את האיחוד של האנושות, ולכן הכוח על ישראל שיש לאומות מתקבל בגלל האיחוד של אומות העולם. קיומה של אנושות אוניברסלית מהווה את המרחב שבו מתקיים עם ישראל. הכרזת כורש נבעה מהיותו של כורש מלך העמים ולכן המייצג שלהם ביחס לעם ישראל.


ב1923 נכנסה האנושות למבנה כללי אחר ולא אימפריאלי - חבר הלאומים. אין צורך באימפריה כדי לגלות את רצונות כלל האומות אלא עצם רצונם מגלה זאת בצורה השלמה ביותר. אחד ההחלטות שלו היה לתת בית לאומי ליהודים, ומאותו הרגע החזרה לארץ אינה מרד באומות כיוון שהאומות עצמן קיבלו בנציגות את ההחלטה. ההחלטה ניתנה במסגרת מסוימת כמו למשל מרחב החוק הבין לאומי (ארץ ישראל המנדטורית לדוגמא, ולא ארץ ישראל התנ"כית) ואם כן גם בלתי אפשרית להתעלמות. הוראת השעה לא התבטלה וכל חזרת ישראל לארץ היתה אם כן תחומה במסגרת הבין לאומית. המרחב שנתנו אומות לעם ישראל נובע מהתפתחות האנושות אשר מעולם של שלטון אימפריאלי עברה אל הגדרה עצמית של כל עם. העם היהודי הוכר כלאום הזכאי להגדרה עצמית ומקומו ניתן לו בין האומות. הדת היהודית לעומת זאת, לא קיבלה הכרה, לא מאומות העולם וגם לא בתוך ישראל, עובדה שהייתה לאחר מכן השלכה גדולה מאד.


 


ה. אחרית דבר.


מחלוקת גדולה התקיימה בתחילת הציונות בין הציונים ובין החרדים. החרדים נתלו בטענת שלוש השבועות (במיוחד לאחר השואה בהגותו של האדמו"ר מסאטמר) כדי לטעון כי קיים איסור על הפעילות הציונית. הם התעלמו מהחלטת חבר הלאומים וטענו כי כל שיתוף פעולה עם הציונים אסור ואין לעלות לארץ ולעזוב את הארץ כתוצאה מהחלטה זו. במובן מסוים זו החלטה מוזרה מאד שכן בסופו של דבר אומות העולם עצמן נתנו לנו רשות להתיישב בארץ אולם בשביל החרדים, הלאומיות היהודית לא הייתה מוכרת. היא הייתה תופעה מודרנית חילונית שבשביל החרדים היוותה חלק מכלל התופעות החילוניות שבהן צריך להלחם.


בימינו נמשכת הדילמה, לדוגמא ביחס למערכת הגבולות הבין לאומיות. אם קיימת הכרה כי חזרת ישראל לארצו נמצאת במסגרת של אומות העולם המכירות בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, הכרה בין לאומית זו מוגבלת היא למערכת הגבולות הבין לאומיים[13]. ניסיונות לשבור את מערכת גבולות זו צריכים להיות אם כן בהתאמה לכללים הבין לאומיים לשינוי גבולות. באופן עקרוני, מדינת ישראל הכירה[14] במערכת גבולות זו ולרוב גם לא ניסתה לשנות אותה מה שמלמד בעליל את הרגשתה כקיימת כחלק מהמערכת העולמית. מעבר לכך קיימת הבנה בעקבות קיומה של הוראת השעה שהתגלגלה לשלוש השבועות כי אין ישראל פועלים בעולם ריק. התהליכים הופכים להיות תהליכים אשר מחלחלים לעולם הנוכרי ומשנים אותו. אין השינוי מתקיים כתוצאה מפעילות חיצונית עצמית של ישראל אלא יותר מיחסי גומלין בין ישראל לאומות. גם להוראת שעה זו קיים סוף ועדיין איננו יודעים מתי תגיע סופה.



1. האברבנאל בפרושו לשמואל (שמואל א פרק ח) הופך זאת לעקרון שלם. לפי האברנבאל לא היתה אמורה להיות גם מלכות ישראל ורק הקב"ה אמור היה למלוך, אך כיוון שקלקלו ישראל ובקשו עליהם מלך נתן להם הקב"ה מלך, כפי מידתו של הבורא, בדרך שבה אדם הולך מוליכין אותו.


2. הצופה י"ז בשבט תשס"ה. עיין בהמשך מאמרו שם הרחיב לבאר ולהוכיח את טענתו זו.


3. ברוב הקרבות בין הארמים לישראל נשארה המלחמה על סלע המריבה 'רמות גלעד', שכנראה שוכנת בדיוק על אבן המצבה שהניחו לבן הארמי ויעקב אבינו, ולא התקדמה פנימה לשטחי ממלכת ארם או ממלכת ישראל.


4. נראה שלאחר סיפור בן הדד לא נגזרה הגזירה על בית אחאב אלא על אחאב לבדו ורק לאחר סיפור נבות נגזרה הגזירה על בית אחאב כולו. והסיבה היא, שכל הלגיטימיות של בית אחאב נבעה מן העם, וכל עוד אחאב לא בגד בעם, לא נהרס הבסיס לשלטונו על העם. אמנם אחאב חטא לה' בבן הדד, אך רק עם מות נבות נהרסה זכותו לשלוט בעם(כפי שאמר יהוא אשר הרג את בית אחאב בדמי נבות)


5. נקודה זו לדעתי איננה מדוייקת כפי שאסביר בהמשך אולם באופן רגיל נוטים לשייך את אשור ליצירת האימפריה הצבאית הראשונה בהיסטוריה.


6. באופן עקרוני הוראת נביא היא הוראת שעה כפי שמסביר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ט ג-ד, ובהקדמת המשנה) אולם אם להוראת השעה לא נקבע זמן מוגדר היא יכולה להתמשך גם אלפי שנים עד שיגיע זמנה להתבטל.


7. צריך להבין כי מאורע הצלת חזקיהו מאת סנחריב היה המאורע הדתי החשוב ביותר בבית ראשון, ולא סתם הקדישו מחברי ספר מלכים וישעיהו פרקים מרכזיים בספרים. לאחר מאות שנים של נפילה של עם ישראל מתחולל נס אשר מציל את ממלכת יהודה מחורבן ע"י המעצמה החזקה בעולם. אין פלא שכאשר בא ירמיהו מנסה לשנות את המערכת הוא זוכה לכזה חוסר אמון, ואפילו להרגשה של נביא שקר.


8. ג'ון קיגן תולדות הלחימה.


9. בראשית י, יא ברש"י.


10. שהיא דווקא לאחר מנשה, שהביא גלות על ממלכת יהודה. ממלכת יהודה תמיד שלטה בשמו של ה' ומכאן היה מקור כוחה (וזאת בניגוד לממלכת ישראל שמקור כוחה היה בעם). החל מעוזיהו דברים החלו להשתנות. עוזיהו מנסה להיות כהן בבית ה', אחז מרשה לעצמו לשנות את המבנה של בית המקדש ומנשה כבר מכניס פסל להיכל. ובאותו רגע נפלה בריתו של בית דוד עם ה' ונגזרה גלות על מלכות יהודה.


11. ג'ון קיגן תולדות הלחימה.


12. יש לי הסבר לדברי חז"ל אשר תלו את כשלון המרד הגדול בשנאת חינם ואין כאן מקומו להאריך.


13. מערכת גבולות זו, למרבה הפליאה, כמעט לא נשברה במשך שישים השנים שעברו מאז מלחמת העולם השניה והקמת האו"מ. למרות שהיו עשרות שנים של מלחמות באפריקה ומדינות עולם שלישי אחרות לא חל שינוי כמעט במערכת הלאומית שם. המדינות היחידות שהובילו לשינוי במפה הבין לאומית היו תימן הדרומית שהתאחדה עם תימן, וויטנאם הצפונית שהתאחדה עם ויטנאם הדרומית. גם התפרקות ברית המועצות ויוגוסלביה שנתה את פני המפה הבין לאומית אך זאת בגלל התפרקותה של הפדרציות הקומוניסטיות שהיתה שם לשורה של מדינות שהרכיבו אותן. בשאר העולם המפה נשארה זהה ולא השתנתה בכלל.


14. חוץ מגבולות החלוקה בהן לא הכירה ישראל לא במלחמת העצמאות ולא במלחמת ששת הימים. החלטת בית המשפט בז'נבה לאחרונה משפיעה על הכרה זו ומשנה את הגישה של המערכת המשפטית בישראל כפי שעולה בסיפור הגדר. לפי מה שעולה לאחרונה בית המשפט מכיר בפלסטינאים כאזרחים של מדינה אחרת למרות שאינו מכיר בגבולות החלוקה.

 

 

בית המדרש