ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כל תורתכם נאה חוץ מדבר זה

ע"י: ידידיה צוקרמן

המאמר מנסה לברר את היחס לגויים לאור ההלכות המופיעות במסכת עבודה זרה.המאמר פורסם בגליון פתיחתא ז´

  


המאמר מוקדש לעילוי נשמת הקדושים-הגיבורים סרן טל ברדוגו וסרן לאונרדו וייסמן, אצילים במידותיהם ואמיצים ברוחם, שעלו בסערה השמיימה בלחימה על הגנת גוש קטיף.

אף חובב עמים. מלמד שלא חלק הקב"ה חיבה לאומות העולם כדרך שחלק לישראל. תדע לך שכן הוא, שהרי אמרו גזלו של עכו"ם מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמרה להם: לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה. הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושה וקראו את המקרא ושנו את המשנה מדרש הלכות ואגדות. בשעת פטירתם אמרו להם: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד - גזלו של עכו"ם מותר ושל ישראל אסור, ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות. (ילקוט שמעוני, דברים רמז תתקנא)


 


א. והזרתם את בני ישראל[1]


כאשר ניגשים למסכת עבודה זרה, השם עלול לבלבל וליצור את הרושם שהמסכת עוסקת באיסורי עבודה זרה, אך לימוד המסכת מגלה את תכנה האמיתי. פרק שישי מסנהדרין הוא העוסק באיסורי עבודתה של העבודה-זרה ומסכתנו עוסקת בזרותה של העבודה-זרה. המסכת משרטטת לנו דרך הלכותיה ואגדותיה את הפער בין ישראל לעמים והבליהם, פער טבעי-היסטורי הבא לידי ביטוי בהלכות רבות. לדוגמא, האיסור לנהל עמם משא-ומתן שלושה ימים קודם אידם, לשתות מיינם ולמכור להם בהמה גסה. האם איסורים אלו עדיין תקפים בימינו?


תוקפם של האיסורים תלוי בטעמים שמאחוריהם. ישנם איסורים שהטעמים שלהם ברורים לכאורה, ובעקבות שינוי במציאות, שינו הראשונים את ההלכה למעשה. כאלו יש שלוש קבוצות עיקריות:


א. משום עבודה זרה: אסור לנהל משא-ומתן עם גוי סמוך לאידו[2], יין נסך אסור מדין הנאה מתקרובת, אין בונים עימהם מיבנים הקשורים לעבודה זרה, ואסור למכור להם תקרובת. גם האיסורים משום "חתנות", סתם יינם ופתם, קשורים לריחוק מעבודה זרה[3]: "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים"... (דברים ז ג-ד).


ב. משום גילוי עריות: אסור לאשה להתייחד עם גוי, אסור להעמיד בהמה בפונדקיהם ואין מוכרים להם בהמה דקה[4].


ג. משום שפיכות דמים: אסור לגבר יהודי להתייחד עם גוי וכן אין להיעזר במיילדת, מינקת, רופא או סַפר גויים. כמו כן אסור למכור להם כלי זין ולבנות עימהם גרדומים ואתרים הקשורים במשחקי-דמים.


שלושת הטעמים הללו הם ברי שינוי ותלויי זמן ומקום, ובאמת, במקום שהם בטלו, הותרו האיסורים על ידי הראשונים, אף אם לעתים בקושי גדול.


בנוסף לשלושת התחומים הללו, אנו נתקלים במסכת בקבוצה גדולה של הלכות שטעמן לא ברור במבט ראשון, ועל כן קשה לנו להעריך מה ההשלכות שלהם הלכה למעשה בימינו. בנוסף, חלק מהלכות אלו מעוררות בנו גם קושי מוסרי פנימי, שהרי אם אין הם שייכות לאחד מהאיסורים שפורטו לעיל, מדוע לאסור אותן, וליצור הבדלה בין גויים ליהודים במקומות שאין צורך איסורי ברור?


בפרקים הבאים נסקור את ההלכות הללו, המופיעות במסכת ובמקורות נוספים, ננסה לעמוד על טעמן ולבדוק את תוקפן ההלכתי ויישובן המוסרי.


 


ב. הופיע פנים כנגד אומות העולם


ההלכות המדוברות נחלקות לשתי קבוצות עיקריות, ההלכות הנוגעות למסחר וענייני ממון וההלכות הנוגעות לענייני נפשות. אחד הדינים[5] המחמירים ביותר ביחס לגויים הוא דין "אין מעלין":


תניא: הגויים[6] והרועי בהמה דקה - לא מעלין ולא מורידין. (עבודה זרה יג ע"ב)


לפי דברי הברייתא, אסור להציל גוי שנמצא בסכנת חיים. הלכה זו מהווה אב ושורש להלכות נוספות, למשל, לאיסור לרפא גוי. כך מסביר רש"י[7] את טעם האיסור למול גוי לשם ריפוי: "לאפוקי לשום מורנא - תולעת שיש לו בערלתו דלא, דאסור לרפאותו בחנם, דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין". גם את איסור המשנה להיניק עולל שאינו יהודי מסבירים בירושלמי ברוח "אין מעלין":


בת ישראל לא תניק בנה של נכרית מפני שנותנה לו חיים. (ירושלמי עבודה זרה פ"ב ה"א)


ורוחה של הלכה זו מתפשטת מתחומי הגוף לתחומי הממון. שם בירושלמי, מיד לאחר שמסבירים את הטעם לאיסור הנקת עולל גוי, מסיקים מסקנה דינית[8] נוספת מיסוד זה:
אמר רבי יוסי: הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות. כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון [כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו]. (שם)


מעתה מתחילה להצטייר לנו מההלכות הללו מגמה ברורה של פגיעה בגויים[9] או לפחות איסור להיות שותף פעיל בהחזקתם במתן סיוע גופני או ממוני. הגבולות של האיסורים נמתחים למקומות רחוקים מאוד, וכך פוסק הרמב"ם על פי הגמרא בבבא בתרא:


 


ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנאמר (דניאל ד כ"ד) להן מלכא מלכי ישפר עלך. (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש יב, טו)


מלבד האיסורים שנפסקו בפועל במשנה ובגמרא, נראה כי אילו רק הייתה אפשרות באופן מציאותי, היו חכמים מרחיבים את גבולות האיסור הרבה יותר:


 


תנו רבנן: אין מוכרין להן תריסין, ויש אומרים: מוכרין להן תריסין. מאי טעמא? אילימא משום דמגנו עלייהו, אי הכי, אפילו חיטי ושערי נמי לא! אמר רב: אי אפשר, הכי נמי! (עבודה זרה טו ע"ב)


לדברי רב, כפי שמסבירו רש"י, אילו היינו יודעים שלא תגבר האיבה כלפי ישראל, היינו אוסרים למכור להם כל דבר, אפילו חיטים ושעורים.


מגמה זו של פגיעה בגויים והחלשתם מתפשטת גם מעבר לתחומי יחסי הפרט עם הגוי אל תחומי הדין והמשפט הישראלי ונראה שהיא העומדת ביסוד האפליה הדינית בין ישראל לגויים. מצד אחד לא לתת להם להוציא כסף בדין ומצד שני להוציא מהם כמה שיותר במקומות שישנה עילה לכך. כך מצאנו בדיני היזק שור:


 


שור של ישראל שנגח לשור של נכרי[10] פטור, ושל נכרי שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. (משנה בבא קמא ד, ג)


הפערים בדין מצויים גם בענייני מסחר ובעלות:


 


אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת.


גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל הכנעני שהוא אסור? שנאמר: (דברים ו') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורין בידך.


אמר שמואל: טעותו מותרת.


 


מהגמרא לעיל עולה, שאבדתו וטעותו של גוי מותרות, ואף הגזלה שאסורה, מותרת לכתחילה, ואינה אסורה אלא בזמן ש"אין מסורין בידך" וגם זה רק מטעם חילול ה' כמופיע בירושלמי: "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם[11]". מקורן של הלכות אלו הוא מן התורה ולא מתקנות חז"ל, מזה שכתוב "לכל אבידת אחיך", "ואכלת את העמים...". ולא רק הלכות אלו בלבד הן מדאורייתא, אלא גם הפער בדיני שור שהוזכר לעיל, משום שכתוב "כי יגח שור איש את שור רעהו" ואף האיסור להציל גויים, משום שכתוב "לא תעמוד על דם רעך"


הפער בדיני ממונות בין ישראל לנכרים, שמתחיל מהתורה ומתרחב בתקנות חז"ל, מוסבר באגדה שהובאה בגמרא על המשנה בבא קמא שממנה ציטטנו לעיל בקשר לנזקי שור:


 


רב אמר: "ראה ויתר גוים" התיר ממונם של גוים[12].


חזקיה אמר: "הופיע מהר פארן" והופיע פנים כנגד אומות העולם[13].


רבי יוסי בן חנינה אמר: הורידן מנכסיהן. (ירושלמי בבא קמא פ"ד ה"ג[14])


 


המדרש מאחד את כל הדינים שבהם יש הפליה ממונית בדין לטובת ישראל ומסביר שכולם מעין תולדות של אב אחד, שהקב"ה התיר לעמו את ממונם של הגויים. ניכר בבירור שגם מדרש זה וכל ההלכות הנובעות ממנו, מצטרפים למגמה הכללית של פגיעה כלכלית בגויים.


המגמה הזו לא מתבטאת רק בציוויים ישירים. דינים רבים במסכת נידחים במצבים שונים, בדרך כלל הטעמים להתיר גוברים כאשר יש אינטרס ישראלי שעומד מול הדין. למשל, מותר ליילד בשכר משום איבה ומותר לקנות ביריד כאשר זהו דבר האבד. כמו כן, יידחו האיסורים במקום שיש חילול השם ובמקום שדחייתם תביא לקידוש השם[15]. להפתעתנו אנו מוצאים גם את מגמת הפגיעה בגויים כטעם להתיר איסורים. המוטיבציה למעט את הגויים ולפגוע ביכולתם הכלכלית ובגופם גדולה עד כדי כך שהיא גוברת על דינים אחרים. כך מסבירים בירושלמי את ההיתר של בן-בתירא למכור סוס לנכרים:


 


בן בתירה מתיר בסוס. לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר שהורג בעליו במלחמה. (ירושלמי עבודה זרה פ"א ה"ו)


איסור מכירת בהמה לגויים מותר כאשר יש סיכוי שהמכירה עצמה תגרום להם פגיעה! מקור נוסף לעיקרון זה מופיע בבבלי כשרב אשי מסביר את ההיתר של הברייתא, לקנות בהמה ועבדים מידי הגויים ביריד, "משום מיעוטינהו" ומסביר רש"י את דבריו:


משום מיעוטינהו - שממעט העובדי כוכבים ומדלדלן שלוקח בהמתן שמשתמשין בהן. (רש"י יג ע"ב)


וכך מסביר הריטב"א על הברייתא עצמה, שההיתר נובע משתי סיבות. ראשית, מפני שיש בזה רווח ליהודי, ובנוסף, מפני שהוא מפסיד בזה את הגוי:


 


ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, פירוש שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה, וביריד דזילי ביה תרעי מוצאם בדמים קלים, ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אח"כ אלא בדמים יקרים, והוה ליה דבר האבד, ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה, ומשום דמפסיד נמי גוי בהא, וכדאמרינן לקמן אלא ל מיעוטינהו הכא נמי ל מיעוטינהו, אלמא היינו טעמא דשרינן הכא משום מיעוטינהו דממעטינן להו ומרוחינן לישראל. (חידושי הריטב"א עבודה זרה יג ע"א)


 


רואים, אם כן, שהמוטיבציה לפגוע בגויים היא זו העומדת בבסיס איסורים רבים ולכן כאשר נשיג מטרה זו על ידי מעבר על האיסור, האיסור נדחה. ולא רק איסורים ששייכים לטעם זה של מיעוט הגויים היא דוחה, אלא כוחה יפה לדחות גם דינים מתחומים אחרים לגמרי.


 


ג. חוץ מדבר זה - הקושי המוסרי


כל הלכות שהזכרנו עד עתה והמגמה החריפה המצטיירת מהן, מעוררות דילמה מוסרית פנימית ביחסנו לגויים. האמנם ייתכן שהתורה, שדרכיה דרכי נעם, תורת הטוב והחסד, תצוונו לנסות לבער בכל דרך אפשרית את כל אשר אינם יהודים? באגדות חז"ל מוזכר במספר מקומות סיפור שבו הרומאים שולחים מרגלים על מנת לבדוק את היהדות, איזו מן דת היא. המרגלים מתרשמים עמוקות מדתנו, אך טרוניא אחת יש להם כלפי ההלכות המקפחות אותם, את הנכרים. כך מופיע הסיפור בירושלמי:


 


מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, ואגדות ובסוף אמרו לו: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לנכרית אבל נכרית מיילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה, גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר - באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם - שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור כו' בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא מטון לסולמיה דצור עד דשכחון כולן. (ירושלמי בבא קמא פ"ד ה"ג[16])


מסתבר, שהמרגלים הרומאים התרשמו כל-כך מ"החוקים ומשפטים צדיקים" של תורתנו עד שהחליטו למעול בשליחותם ולא לגלות את ה'פגמים' שחשפו לשולחיהם. אותנו פחות מטריד מה לענות לרומאים, הרבה יותר חשוב לנו מה נענה לעצמנו, מה מצדיק יחס כזה כלפי הנכרים. בפרקים הבאים נסקור שלוש שיטות המסבירות באופנים שונים את היחס לנכרים.


 


ד. ובערת הרע מקרבך


ראינו שמכל ההלכות שאין להן טעם ברור מסתמנת המגמה של פגיעה בגויים. דבר זה אינו חידוש, אלא הוא חלק ממגמה כללית של ההלכה לפגוע ברשעים ולמעטם, מגמה שעולה בדינים נוספים אפילו ביחס לישראל. על פי הדין, מותר לאדם לשלול בצוואתו את הירושה מבניו, אך חכמים העדיפו שאדם ינהג על פי דין התורה המקורי ויותיר את ירושתו לבניו. לדעת רשב"ג, במקרה שבניו לא הולכים בדרך הישר, חכמים יתמכו בנישול בניו מהירושה:


הכותב את נכסיו לאחרים [בצוואתו] והניח את בניו, מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב. (משנה בבא בתרא ח, ה)


 


הלכה נוספת הקשורה לענייננו, גם היא מדיני ירושה. אדם המחלק את נכסיו, בין אם חולה ובין אם בריא, אין תוקף לחלוקת הנכסים ללא מעשה קניין. גם בהלכה זו ישנם חריגים:


המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן - נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה; ושאין להם אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה. אמרו לו: מעשה מאמן שלבני רוכל שהיתה חולה, ואמרה תנו כבינתי [מעיל יקר] לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה. אמר להן: בני רוכל תקברם אמם! (שם ט, ז)


רש"י: דרשעים היו והלואי שתקברם אמם... וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה בלא קנין. (שם בגמרא, קנו ע"ב)


 


עולה משתי ההלכות מדיני ירושה שיש רצון לפגוע ברשעים מישראל ולהחלישם אפילו אם לשם זה ינהגו שלא כדין הרגיל בדרך כלל.


באגרת פ"ט באגרות הרא"יה ישנה תשובה ארוכה ומפורטת בענייני מוסר בתורה, בין השאר מסביר שם הרב קוק את הדין שאין מחזירים אבידה לנכרי. הוא משתמש בעקרון של מיעוט הרשעים ומסביר אותו:


בעניין דיני בני-נח, דע שישראל, בהיותו העם אשר בחר בו ה' לאור גויים, יש לו זכויות מיוחדות, שלפעמים כשצריך לקיומו, או לתועלת הרשמת מעלתו, לוותר על איזה חוק מוסרי[17], גם זה הוא טובה כללית, שחוזרת באחרית אל הכלל כולו. אמנם הגדרים כמה יש לוותר צריכים להגבלה תורית, לפעמים מקבלה או מתקנה, ולפעמים גם מדברים מפורשים בתורה. והנה על הדבר הנאבד... אם החזקה היא שכח השימוש ברכוש זה כשיהיה בידי המוצא יהיה יותר נאות לטובת כלל האנושיות באחרית, מאשר יהיה ביד בעל האבדה, אז כבר מספקת היא תביעת הצדק להכריע לצד הקומוניא והשיתוף הכללי גם כן באבידה מבלעדי יאוש, והוא איסור החזרת אבידה לגוי...
הרב מסביר, שאמנם הלכה זו, שאין משיבים אבדה לנכרי, רומסת ערך מוסרי, אך יש לזה צידוק. הערך המוסרי של שוויון בין בני האדם לא נרמס באופן שרירותי אלא נדחה מפני ערך מוסרי נעלה ממנו. כחלק ממגמת תיקון העולם עדיף שהנכסים יהיו בידי עם ישראל, שיעשה בהם שימוש טוב וישר, מאשר שיהיו ידי אומות העולם, שעלולות לעשות בהם שימושים פסולים ומגונים. לכן יש בהלכה מגמה להעביר ממון ונכסים מידי הגויים ליהודים, ומגמה זו באה לידי ביטוי גם בתורה, במקומות שכתבה "רעך" או "אחיך", גם בקבלה, בדיני פת נכרים ויינם שנלמדו מדניאל, וגם בחז"ל, בכל התקנות שחידשו בעיקר במסכתנו.


אמנם העיקרון שמסביר הרב נותן מענה מפורש רק להלכות הממוניות שמפלות בין יהודים לנכרים, אך ניתן להרחיבו גם להלכות המפלות בין ישראל לעמים בדיני נפשות ולומר שגם הענקת חיים לכאלו אשר לא ינצלו אותם לחיוב היא פסולה. כך מצאנו בדברי רבנו יונה באגרת לרמב"ן[18], לאחר ששמע שהלה עשה רפואה לנכרית כדי שתתעבר, בשכר:


תבוא עליך ברכה, שאתה מרבה זרעו של עמלק[19]!


 


ה. המשפיע מקבל - שיטתו הנסתרת של הרב קוק


המכנה המשותף של חלק גדול מהדינים בהם אנו עוסקים הוא שנאסר על היהודי לתת לגוי ללא תמורה. כך האיסורים לתת לו מתנת חינם, להצילו ולרפאותו ללא שכר, להשיב לו אבדה[20] ולתת צדקה לעניי גויים[21]. הרב בשמונה קבצים נותן טעם עמוק ופנימי לאיסורים אלו:


 


נטיית החסד צריכה הגנה גדולה. עלול הוא בעל החסד, הנוטה להשפיע לכל, להיות גם כן מקבל מכל. כך היא דרכה של השפעה, שהיא חוזרת אל הנותן באיזה צורה מושפעת. ומה אפל הוא המצב, כשהנושאים השפלים והמזוהמים יחזירו השפעתם, אחרי אשר נפגמה תחת ידם, אל הנותן והמשפיע, באיזה צורה של צליל בת קול. ... ובמעמקי התורה השמירה היא נתונה לכל אחד ואחד על פי מדתו, ויש שהוא מוכרח להשמר שלא להיות מהנה לשום מקום שפל, כדי שלא תשוב שום השפעה שפלה עליו, ומרוב ענותנותו של רבי אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, והשבת אבדה לנכרי אסורה משום למען ספות הרוה את הצמאה, ולא מעלין ולא מורידין נכרים ורועי בהמה דקה. (קובץ ז כג)
כאשר אדם משפיע משלו לאחרים אין זו השפעה חד צדדית, אלא הוא פותח ערוץ השפעה דו-צדדי בינו לבין המקבל ממנו. המשפיע גם מקבל, והמקבל גם משפיע. השפעה לגורם שלילי תגרום גם לקבלה ממנו ולכן מונעים מאתנו חז"ל להעניק לנכרים מתנות חינם בממון ואף בנפש. מאותה סיבה מקילים חכמים במקומות בהם הגוי משלם ליהודי תמורת השפעתו או במקומות שהיהודי משיג בהם אינטרס חברתי או עסקי[22]. כי במקום שהמתן לא בחינם, ההשפעה המזיקה לא קיימת.


 


ו. הטוב שבנכרים - שיטת הראשונים


הבאנו שתי שיטות להסביר את מגמת התורה לפגוע בגויים. ההסבר הראשון, שמצאנו לו מקורות בחז"ל ובאגרת פט, הוא ביעור הרע, שלשמו יש ליטול מידי הרשעים את נכסיהם ולהעבירם לידי ישראל. ההסבר השני, אשר מצאנו בשמונה קבצים, הוא מניעת ההשפעה השלילית על ישראל. כאשר אנו בודקים את הטעמים לאור השיטות בהלכה אנו נתקלים בבעיה. אם הלכות היו מכוונות רק כלפי נכרים עובדי עבודה זרה, אז ההסברים שהבאנו מובנים ומתיישבים על הלב. אך לפי רוב הראשונים נראה שהדינים הללו, ודווקא אלו שלא הוזכר בהם טעם ברור, חלים על כל גוי. כך מצאנו בבית יוסף על איסור השבת אבדה לגוי:


 


ומילתא דפשיטא שכל הגוים שווים בזה [בהשבת אבדה] בין עע"ז בין שאינם עובדים, דהא לאו אחיך נינהו, ורבינו שכתב עע"ז לאו דוקא. ואיפשר דמשום דבארץ אדום היו המינים מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו וחכמי ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים חללו אלא בגוים שבזמן חכמי התלמוד שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו עע"ז אבל גוים שבזה"ז שמודים בבורא עולם אינם בכלל עע"ז לענין דין זה וכיוצא בו. (בית-יוסף, חושן-משפט רסו, א)


 


מסביר הבית יוסף, שאיסור השבת אבדה לנכרי חל על כל גוי, וזה שכתוב בטור "עובדי עבודה זרה" זה רק מפחד הצנזורה ומרצון למנוע איבה כלפי היהודים. בדרך זו הלך הבית יוסף גם באיסור נתינת מתנת חנם לגוי:


 


ומ"ש רבינו אסור לתן מתנת חנם לעע"ז. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצוות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם. (בית-יוסף, חושן-משפט רמט, ב)


 


גם ברמב"ם מצאנו שפוסק הלכות אלו על כל הגויים באשר הם. כדוגמא נביא את פסיקתו בעניין איסור הצלת נכרים. בהלכות עבודה זרה ניתן לחשוב שהרמב"ם מפנה את האיסור כלפי עובדי עבודה זרה בלבד:


 


אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו. (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה א)
אך הרמב"ם בהלכות רוצח מבהיר שדין זה נלמד מ"לא תעמוד על דם רעך" ולא רק מ"לא תחנם" ולכן הוא חל על כל גוי:


 


אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך , ואין זה רעך. (הלכות רוצח ושמירת הנפש ד, יא)


 


לפי הרמב"ם והבית יוסף הדינים האמורים חלים על כל גוי, אלא אם כן הוא מקפיד על שבע המצוות של בני נח. נראה שכך היא גם שיטת תוספות בכמה מקומות במסכת, שהדינים שנגזרו מחשש לרביעה וחלק מהדינים שנגזרו מחשש שפיכות דמים לא חלים על הגויים שבימינו, אך שאר האיסורים, למשל האיסור ליילד, לא נדחים באופן עקרוני, אלא אולי מפני האיבה.


שני הטעמים שהבאנו לעיל, ביעור הרשעה וטעמו של הרב קוק על ההשפעה החוזרת, מבוססים על ההנחה שהגויים רשעים. אם ההלכות המדוברות היו חלות רק על גויים עובדי עבודה זרה הייתה נחה דעתנו, אך אנו מוצאים שהדינים האמורים חלים באופן קטגורי על כל הגויים, גם על גויים כשרים לכאורה, ואם כך מה הועילו חכמים בטעמיהם? אם הגויים אינם עובדים עבודה זרה, מדוע לדון אותם באופן מוחלט כרשעים?


 


ז. לא פסקה זוהמתן


הרמב"ם בעצמו נדרש לשאלה המוסרית שיש בדינים האלו על המשנה בבא קמא בדיני שור נכרי:


 


כשאירע דין ישראל עם כנעני עניין הדין ביניהם כך היה: אם היה לנו בדיניהם זכות, נדון להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם, ואם היה טוב להם בדיננו, נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו. ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעינך לפי שמי שאין בו שלימות המידות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת והמאמר בזה העניין צריך דיבור בפני עצמו. (פירוש המשניות, בבא-קמא ד, ג)


 


עולה מדברי הרמב"ם שישנו פער קבוע בין אומות העולם לישראל, מפני שאין בהם "שלמות המידות האנושיות". פער זה כהבדל טבעי מוזכר גם אצלנו במסכת, כאשר הגמרא מביאה מדרש המסביר מדוע רק הגויים חשודים ברביעה[23]. לאחר חטא אדם הראשון הוטלה זוהמה בבני האדם ועם ישראל טוהר מזוהמה זו במעמד הר סיני. רעיון זה מוסבר על ידי הרב קוק במקומות רבים, לא נרחיב בו כעת, אך נביא מקור אחד בכדי לשבר את האוזן:


 


גם החיים המסודרים הגויים הנם מסודרים רק ביחס לחלקיהם הפרטיים, שהם מתאימים זה לזה, ומזה יוצא הסידור והחיים שהם בתבנית המוסר והצדק, אבל בתוכיות האופי, כל החיים המהותיים אומרים רשעה[24]. זאת היא תכונתה של הקיבוציות הגויית, שעדיין לא קלטה אליה את האור האנושי של צלם אלהים, שנמצא רק בפרטים, חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא. (קובץ ז,לח)


 


גם אם כלפי חוץ נראה לעיתים שהגויים תיקנו את דרכם, זה רק לעין חיצונית, אך בעומקם הם עדיין מלאים רשע מזוהמת הנחש. האם יש להם אפשרות לטהר את נפשם מזוהמה זו? לדברי הרמב"ם, העמים לא ינקו מזוהמה זו עד שישמרו את שבע המצוות שנצטוו בהן, ורק שיתקנו את דרכם אז יגמלו מרשעתם:


 


אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו...


 


אנו רואים היום בעינינו את רוב האומות שמקיימים בפועל את שבע המצוות, לא מתוך אמונה צרופה בבורא העולם אלא כהנהגות טבעיות. האם אין זה מספיק בשביל לשנות את היחס ההלכתי כלפיהם? הרמב"ם פסק שלא:


 


כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. (הלכות מלכים ח, יא)


 


את ההסבר לדבריו ניתן למצוא בכמה מקומות בדברי הרב קוק[25]. הרב מסביר, ששמירה על נורמות מוסריות-טבעיות לא מתוך אמונה היא עראית וסופה להתפורר. ועד שלא ינקו הגויים את הזוהמה הצבורה בנשמתם על ידי שמירת המצוות מתוך אמונה, היא לא תתנקה לגמרי. אף אנו ננהג בעצמנו כדברי הרמב"ם ש"המאמר בזה העניין צריך דיבור בפני עצמו", ולא נאריך פה בהבדל שבין ישראל לעמים יותר ממה שנצרך לעניינינו.


 


ח. שיטת המאירי


בכל ההלכות שהזכרנו במאמרנו[26], פוסק המאירי באופן חד-משמעי, שאין להם תוקף כלפי הגויים בימינו. אפילו בהלכות שמקורן מהתורה, כמו השבת אבידה משום "אחיך" ודיני שור המזיק משום "רעהו", פוסק המאירי שכיום השתנה הדין, וכדבריו:


 


וכבר התבאר שדברים הללו נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם האומות מעובדי האלילים והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במידותיהם כעניין האמור בקצת, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו', אבל שאר אומות שהם גדורים בדרכי הדתות ושהם נקיים מכעורים שבמידות הללו ואדרבה שמענישים עליהם אין ספק שאין לדברים הללו מקום להם כלל כמו שבארנו, וכבר נכפל זה הרבה בדברינו[27] כדי שלא תצטרך לכמה דחקים שאתה מוצא בחידושין ובתוספות[28] ללא צורך. (המאירי בראש פרק ב)


 


המאירי פוסק שכאשר הגויים מתנהגים בצורה מתורבתת ומנומסת משנים אליהם את היחס. הוא גוזר זאת מהדין שגוי המקיים שבע מצוות בני-נח חל עליו דין 'גר תושב', שקרוב בדיניו לישראל. זהו חידושו מול שאר הראשונים, שלמרות שקיום שבע מצוות בני-נח אצל הגויים כיום לא נובע מתוך אמונה בה', אלא מתוך טבעיות ודרך ארץ, מתייחסים אליהם כגרים-תושבים, כדבריו:


 


הא כל ששבע מצוות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים. (בבא-קמא לז ע"ב ד"ה "שור של ישראל")


הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו... (שם קיג ע"ב ד"ה "נמצא")


 


לדבריו אין תלות בין שבע מצוות לאמונה בה' וגם גוי שמקיים ללא אמונה נכלל בהגדרת 'גר תושב'. דעתו של המאירי היא דעת יחיד בראשונים, כמו שראינו בפרקים הקודמים את דעת הבית יוסף, שפוסק שהגויים שבזמנו לא נחשבים מקיימי שבע מצוות וכמו שפוסק הרמב"ם בפירוש, שאם לא מקיימים מתוך אמונה בה' אחד אין זה קיום. אך למרות זאת ולמרות מה שאמר הרב קוק על פנימיות הגויים בפרק הקודם, נוקט הרב כשיטת המאירי:


 


לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. (אגרת פט, עמוד צט)


 


לאחר שהסברנו את שיטת שאר הראשונים בכך שהגויים נשארו רעים בפנימיותם למרות שניכר בהם טוב חיצוני, חוזר עכשיו הקושי כלפי המאירי ועוד יותר כלפי הרב שפסק כמוהו. אם נכונים הדברים שהבאנו בשם הרב, ויש רוע פנימי בנשמותיהם של הגויים, כיצד ניתן להתיר את האיסורים ולבטל את הגזרות כלפי גויים ששינו רק את התנהגותם החיצונית?

ט. כזבין לכל דבריהם


לפי שיטת רבי עקיבא עבודה זרה[29] מטמאה כנדה, הקְבלה זו איננה סתמית ומקרית אלא בעלת משמעות, הלכתית ומחשבתית. אחד המאפיינים של טומאת נדה הוא בהיותה טומאה זמנית שסופה להתבטל, כמו שדרש רב[30]:


 


היתה ירושלים לנדה ביניהם (איכה א'), אמר רב יהודה אמר רב: לברכה. כנדה, מה נדה יש לה היתר - אף ירושלים יש לה תקנה. (תענית כ ע"א)


טומאת נדה מיוחדת בכך שהיא טומאה זמנית במהותה, ובאופן מחזורי וקבוע באה לפרק זמן מסויים ומסתלקת. לתכונה זו של טומאת הנדה יש הקבלות הלכתיות ומחשבתיות בעבודה זרה. בשונה מתקרובת עבודת כוכבים שטמאה כמת ואסורה עולמית, לטומאת עבודה זרה יש היתר וניתן לבטלה[31]. זוהי ההקבלה ההלכתית. את ההקבלה המחשבתית מסביר הרב בעין איה על פי הגמרא במגילה[32]:


 


...כי אם הקודש הכללי ברוב עוזו ישיב את הנדח מתמצית הטוב הטמון בתוכו. וכה יהיה המשפט עד בא עת קץ, שיבוער רוח הטומאה לגמרי והרשעה כולה כעשן תכלה, "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלוהינו, והי כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי" ועתידין בתי תרתיראות ובתי קרקיסאות שילמדו שרי יהודה בהם תורה ברבים. וכל זה האור והעילוי, יבוא על ידי הזהירות הגדולה של זמן התסיסה, מלהכניס שום רעיון מפוגל ושום רגש שנתנכר בבית יעקב פנימה. (עין איה שבת, פרק ט פסקה ב)


כמו שניתחנו את דיני עבודה זרה לאור הלכה מהלכות נדה, ניתן לנתח גם את היחס לנכרים לאור הלכות טומאת הזב, שהרי גזרו חכמים על הנכרים שיהיו טמאים כזבים:


דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב (ויקרא ט"ו) - בני ישראל מטמאין בזיבה - ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם! (נדה לד ע"א)


 


ישנה משמעות להקבלה בין הגויים לזבים. אחד המאפיינים לטומאת הזב, בשונה מטומאת נדה, שזיבתו אינה מטמאתו כשהיא בתוך גופו, אלא רק לאחר שיוצאת מחוץ לגופו:


 


...בועלה - אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ (נדה לד ע"א)


 


הזב לא מטמא על פי הפוטנציאל הטמון בו, אלא רק על פי מה שנתגלה כלפי חוץ. כך גם נלמד על הגויים, אנו דנים אותם לא על פי הטומאה והרוע הנסתרים בקרבם, אלא אך ורק על פי מה שנגלה כלפי חוץ[33].


אם נכונים דברינו הם יהיו צריכים להיות נכונים אף לצד השני, שעבודה זרה, הטמאה כנדה, תטמא גם טרם יצאה אל הפועל, שהרי נדה, בשונה מזב, טמאה גם טרם יצא דמה החוצה:


 


תנו רבנן: בבשרה - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ


 


וכך אכן מצאנו בעבודה זרה:


 


מה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של ישראל? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר: פסילי אלהיהם תשרפון באש, משפסלו נעשה לו אלוה. ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד. (רמב"ם, הלכות עבודה זרה ז, ד)


 


כך מוסברת שיטת המאירי שבה נקט הרב. למרות שפנימיותם של הגויים לא נטהרה ועדיין לוקה בזוהמה, אנו דנים אותם על פי דרכיהם החיצוניות ולא על פי פנימיותם, ובאלו התעלו והתקדמו לאין ערוך מדורות עברו.


 


י. מעלין בקודש - שיטת הירושלמי


הסבר נוסף הנוגע לחלק מהאיסורים אנו מוצאים בירושלמי. על איסור מכירת בהמה דקה לנכרים, שהוסבר בבלי משום רביעה, מנסה הירושלמי לתת טעם אחר:


 


מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, למה? מפני שמוציאה מידי גיזה. הגע עצמך שהיתה עז? מפני שמוציאה מידי בכורה. הגע עצמך שהיה זכר? מפני שמוציאו מידי מתנות. מעתה חיטין אל ימכור לו מפני שמוציאו מן החלה? יין ושמן אל ימכור לו מפני שמוציאן מן הברכה? (ירושלמי עבודה זרה פ"א ה"ו)


 


מסביר הירושלמי, שכאשר יהודי מוכר נכס כלשהו לגוי הוא גורם לבטל את הנכס מהמצוות החלות עליו ולכן אין למכור לגויים. הירושלמי רואה בעיה בביטול הנכס מן המצוות, שחלות עליו כל עוד הוא משתייך ליהודי. בעצם הסברה אין כל חידוש, שהרי ראינו שאחד הטעמים לאיסור מכירת שדות לנכרים בארץ ישראל הוא ביטולם ממעשר[34]. חידושו של הירושלמי הוא בהרחבת הטעם לאיסור מכירת כל שאר הנכסים. אמנם, ההסבר מותקף בגלל ההשלכות המציאותיות שלו, שהוא יוצר מצב בלתי אפשרי שבו אי אפשר למכור לנכרים שום דבר. אך זה מזכיר לנו מאוד את דברי רב לעיל: "אי הכי, אפילו חיטי ושערי נמי לא?! אמר רב: אי אפשר הכי נמי". כלומר, הדברים לא מופרכים מיסודם, אלא שהם בלתי אפשריים. כך ניתן להבין גם את דברי הירושלמי, הקושיה לא דוחה את מהותם של הדברים אלא את יישומם המעשי.
נימוק זהה מצאנו גם בכיוון ההפוך, בהיתר לקנות עבדים כנענים מידי גויים:


 


הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה. ריש לקיש אמר: לא סוף דבר עבדים ישראל, אלא אפילו עבדים נכרים, שמקרבן תחת כנפי שכינה. (ירושלמי, עבודה זרה פ"א, ה"ג)


 


כלומר, ריש לקיש משתמש בעיקרון שאסור למכור נכסים לגויים מפני שממעטן מן המצוות לכיוון ההפוך, שמאותה סיבה מותר לקנות מהם נכסים אף במקומות שיש בכך בעיה, כי בזה גורם להם להתחייב במצוות[35].


יש בטעם זה מעין "מעלין בקודש ואין מורידין". החיוב במצוות שחל על הנכס הוא בעצם ביטוי לקדושה שחלה עליו, וקדושת הנכס תלויה בבעליו. עיקרון זה בא לידי ביטוי במספר הלכות שאת חלקן פגשנו במסכת, לדוגמא: בהמתו של כהן יכולה לאכול בתרומה, בהמתו של יהודי חייבת בשמירת שבת ולדעת בית שמאי[36] אפילו כליו של יהודי חייבים בשמירת שבת. וכך מוסביר את הדברים ר' צדוק הכהן מלובלין[37]:


 


כל מה שהוא מקנין האדם, אשתו ובניו ועבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו, הכל הוא משורש נפשו. כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם, ושורש חיותם ממנו כנודע, ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו. ...וכמו שהאדם כך קניניו, וכמו שאמרו: בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, מחמורו של רבי פנחס בן יאיר.


 


מדברי ר' צדוק עולה, שיהודי המוכר נכס לנכרי גורם לנכס לירידה בקדושה, שהרי המצוות החלות על הנכס מבטאות קדושה מסוימת שחלה על הנכס מעצם השתייכותו ליהודי[38]. חז"ל רצו בתקנות אלו להרחיב את כוחה של השכינה בעולם ואת מושאי השפעתה ולהמעיט בנכסים ששבויים בידיהן הערלות של הגויים ועל ידי זה להרבות את כוחה והתפשטותה של הקדושה בעולם.


על פי הסבר זה נוכל להבין את המושג "מצילין מידם" במשמעות נוספת. מושג זה מופיע מספר פעמים במסכת עבודה זרה[39] כהיתר להוציא חוב מגויים במקום או בזמן אסורים, מפני שאם לא יוציא מהם היהודי את ממונו עכשיו, ייתכן שלא יראה אותו עוד לעולם. הראשונים[40] מרחיבים את השימוש במושג זה גם על מנת להתיר קניין אסור מגויים אם יש מחיר הזדמנות, מפני שאם היהודי לא יקנה עכשיו יהיה זה מעין "דבר האבד". בירושלמי, נזכר המושג הזה בהקשר ייחודי:
ישראל שהולך ליריד לוקחין ממנו מפני שהוא כמציל מידן (ירושלמי שם, פ"א, ה"ד)


 


נראה שבירושלמי יש עניין מיוחד, כמעט מצווה, לקנות מיהודי שהולך ליריד של גויים, בשונה מהבבלי[41], שם רק מצוין שהדבר מותר. בנוסף, הזכרת הביטוי "מצילין מידן" כלפי יהודי, וכהיתר לכתחילה ולא בדיעבד, היא חריגה, איזו מין הצלה יש פה[42]?


על פי שיטת הירושלמי שהסברנו, הזכרת הביטוי בהקשר הזה היא מתאימה ומדויקת. אם אתה רואה יהודי שהולך למכור נכסים לגויים, ובכך להוציא את הנכסים מקדושתם ומחסות כנפי השכינה לידי הגויים הטמאות, עליך להציל את הנכסים מידם של הגויים. יש כאן עניין של הצלה ממש כמו: "כל כתבי הקודש, מצילין אותם מפני הדליקה" (שבת, פרק טז, א).  


רעיון זה, שישנה השפעה של בעל הנכסים על נכסיו, מופיע בירושלמי במקום נוסף, בנימוק לטבילת כלים הנלקחים מנכרי:


 


רבמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגדר ושאלון כסף מן אילין דאוסינוס. שאלון לרבי ירמיה, אמר: צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל. (ירושלמי עבודה זרה פ"ה הט"ו)


 


לפי דברי ר' ירמיה, כלי שנקנה מגוי עובר מעין תהליך גיור, מפני שעולה מטומאה לקדושה. הנכס לא נשאר כשהיה לאחר שעובר לידי היהודי, אלא מתעלה בעילויו של בעליו. כן דרשו חז"ל על שדה המכפלה כאשר עבר מידי עפרון לידי אברהם. "ויקם שדה עפרון - תקומה היתה לו" (מדרש אגדה, בראשית פרק כג, יז).


 


יא. קליפת החיה - סיכום


ראינו שישנן כמה הלכות, בעיקר במסכת עבודה זרה ובעוד מקומות, שלא נשענות על מצווה מן התורה ונראה לכאורה שכל תכליתם היא אנטי-גויית. נתנו שלושה הסברים למקור ההלכות הללו. ההסבר הראשון הוא, שישנה מגמה בתורה, שבאה לידי ביטוי נרחב בחז"ל, למעט את הרע, לפגוע בו ולהחלישו. המגמה הזו מושגת בין השאר על-ידי קיום ההלכות המדוברות. ההסבר השני הוא בשיטתו של הרב קוק, שכל מעשה נתינה הוא דו-צדדי ופותח ערוץ לקבלה ממי שהשפעת עליו. ישנו חשש שכאשר תשפיע על גורמים שליליים אתה עלול להיות מושפע מהם ואת זה באו חכמינו למנוע. הסבר זה נוגע רק להלכות שאוסרות נתינה בחינם, כמו "אין מעלין" ו"אבידתו מותרת". ההסבר השלישי הוא שיטת הירושלמי, שכל נכס קשור לבעליו בקשר פנימי וכרמת הקדושה של הבעלים, כן רמת הקדושה של החפץ. מתוך הכלל ש"מעלין בקודש ואין מורידין" נאסר עלינו להעביר נכסים לגויים, בין במתנה ובין במכירה, על מנת שלא לטול נכסים מתחת כנפי השכינה ולהורים מרמת הקדושה שלהם. שתי השיטות הראשונות היו מובנות אילו הגויים בימינו היו עובדי עבודה זרה, אך מכיוון שהם אינם כאלו, עולה השאלה האם ניתן כיום לבטל את ההלכות או שהם עדיין רלוונטיות? ואם כן מדוע? 


הצגנו שתי שיטות לשאלה זו. שתי השיטות מסכימות שההלכות המדוברות רלוונטיות כלפי כל גוי מלבד גר תושב, אך הן חלוקות על הגדרתו של גר תושב. לשיטת רוב הראשונים, גר תושב הוא גוי המקיים שבע מצוות בני-נח מתוך אמונה בה', על כן ההלכות חלות על הגויים בימינו. ההסבר לכך הוא כי כל עוד אין הם מאמינים בה' רשעתם הפנימית לא מתבטלת ושני הטעמים המדוברים עדיין רלוונטיים. לשיטת המאירי, שבה הולך הרב קוק, גר תושב הוא זה אשר מקיים שבע מצוות ללא קשר לאמונתו, על כן מוגדרים הגויים בימינו גרים תושבים וממילא לא חלות עליהם ההלכות. לשיטה זו הסברנו שאנו פוסקים על פי התנהגותם החיצונית של הגויים ללא הבטה בפנימיותם, שהגויים מקבילים לזבים, שגם הם טומאתן מבחוץ ולא מבפנים.
מהאמור לעיל עולה, שלמרות שהרב קוק נוטה לדעת המאירי בהלכה, הוא לא סובר שהגויים טובים בפנימיותם. את התגלויות הרשע והאכזריות של העולם הנאור במלחמת העולם הראשונה, תולה הרב במורכבותם של הגויים, שמחפה חיצוניותם על אופיים האמיתי:


 


הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולינית, ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם, והרבה מדות רעות, חליים וקצפונות, נצברו במעמקי נשמותיהם, והם יוצאים מחרצובותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותות יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת. (שמונה קבצים ו, קנא)


 


דברים דומים כותב המשורר אורי צבי גרינברג כעבור כשלושים שנה, כאשר הוא מנסה להסביר כיצד שב העולם התרבותי והנאור על קיאו, וכיצד מבצע העם הגרמני את מעשי הזוועה החיתיים שלו במלחמת העולם השניה:


 


אכן אנו מדם האדם שבצלם דמות תבניתו


בראו אלהים.. והמה מדם החיה: מן היער באים


ומן השדה.. ולהם גם היער וגם השדה.


ןכל שבנוי לתפארת - קליפת אמנות ועוד כסות:


מבית - חיה הם: כחיה בסגורה..  ויש יום


פורצים הם סגוֹרם, פורמים כסותם: חיות טרף:


דם ואש לעמם, בכל אשר יפנו אל סביבם.


 


איך אנחנו-טרפם-מתמיד לא ידענו כל זה


עד עכשיו? איך אנחנו איננו יודעים גם עכשיו


במלוא-עצב-הידיעה-ההיכר:כי הם החיה?!


וזה מיטב שירם ניגונם ופלאי יצורם


הם קליפת החיה; הם רקם החוץ שעליה!


כל גוון הוא כיסוי; כל צליל הוא ציפוי;


ואנחנו, בני האדם השנואים,


נִראֵם נא עכשיו: עירומים.. ונבין:


מי אנו, מי הם.


(רחובות הנהר, עמוד קעא)


 


 




1. ויקרא טו, לא. רש"י שם: "אין נזירה אלא פרישה".


2. בין אם משום "לפני עיוור" ובין אם משום "לא ישמע על פיך" (על-פי ע"ז ו ע"א ורש"י שם ד"ה "משום הרווחה").


3. מדובר על איסור חתנות עם גויים ולא על איסור חתנות עם גרים מהאומות האסורות (עמון, מואב, עמלק ודומיהן) שזה האחרון הוא איסור עצמי, משום עירוב זרע קדוש בזרע טמא, ולא סייג.


4. לשיטת הבבלי. את שיטת הירושלמי נברר אי"ה בפרק האחרון.


5. כמוהו גם האיסור ליילד נכריה.


6. כך ב'חסרונות הש"ס'. בגמרא שלנו ע"פ הצנזורה: עובדי כוכבים.


7. ע"ז דף כו ב


8. נפסק להלכה ברמ"א ייורה-דעה קנד, ב.


9. נראה שמדובר רק על פגיעה פסיבית, אך הבית יוסף לא שולל אפילו פגיעה אקטיבית: "ואיכא למידק אלשון רבינו שכתב ומכל מקום אין מורידין וכו' דלאו למימרא שאסור להורידם, אלא היינו לומר שאינו מצוה להורידם אע"פ שהם עוברים על ז' מצוות"... (בית יוסף קנ"ח, ג). לעומתו סובר המאירי שאסור להורידם בידים: "אין מזיקין אותם בידים" (י ע"ב, ד"ה "הגויים"). בכלל, הגדרותיו ההלכתיות של המאירי, שנרחיב בשיטתו בהמשך, מתונה יותר. לשיטתו, אין איסור להציל גויים, אלא מותר שלא להצילם: "הגויים... כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם" (כו ע"א, ד"ה "הגויים"). אין מצווה להרוג מינים, אלא יש היתר להורידם: "ישראל שפקרו... מותר להזיקם בידיים ולהורידם לבור תחתיות" (שם, ד"ה "ישראלים").


10. זו הנוסחה על פי תיקוני הצנזורה, בגמרא שלנו מופיע "עכו"ם".


11. ירושלמי בבא קמא פרק ד ה"ג


12. "ראה שבע מצוות שנצטוו בני נח ולא קיימו והתיר ממונם של גויים לישראל" (פני משה, שם, על פי הבבלי).


13. "הופיע מהר פארן - שסיבב את התורה לפני הגויים ולא קיבלוה. הופיע - נגלה פנים כנגדם לחייבם ולהפקיר ממונם" (פני משה, שם).


14. ישנה מקבילה בבבלי בבא קמא לח א: "שור של ישראל שנגח שור של כנעני - פטור. אמרי: ממה נפשך? אי רעהו דוקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב!


א"ר אבהו, אמר קרא: (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל.


רבי יוחנן אמר, מהכא: (דברים ל"ג) הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל. תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של כנעני - פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, שנאמר: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ואומר: הופיע מהר פארן".


15. יש פה עקרון של "דבקות במשימה לאור המטרה". המטרה היא החלשת הגויים וחיזוק עם ישראל ומתוך כך חיזוק הופעת שכינה בעולם, לכן במקום שהלכות אלו יוצרות את ההיפך, גורמות לחילול ה' או לפגיעה בישראל, הן נדחות ממקומן.


16. ישנה מקבילה בבבלי בבא קמא לח א: "ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני - פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, ממה נפשך? אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות".


17. מתודה דומה, שמוותרים על ערך מוסרי אחד על מנת להשיג ערך מוסרי הנעלה ממנו, נזכרת אצל הרב גם ב'מידות הראיה' במידת הצניעות: "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, הי' ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה. הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה. דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשבות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה".


18. מופיע בבית יוסף יו"ד סוף סימן קנד וכן בשו"ת הרשב"א חלק א סימן קכ.


19. הטעם במשנה לאיסור יילוד נכרית הוא "מפני שמיילדת בן לעבודת כוכבים" אך הראשונים פסקו שהלכה זו נוהגת גם כלפי גויים שאינם עובדי עבודה זרה (ברמב"ם הלכות עבודת כוכבים ט, טז: "ולא תיילד את הנכרית", וזה מתאים למה שפסק בדין "אין מעלין" שנוהג בכל גוי, ראה להלן פרק ז), והטעם שנתן לכך רבנו יונה הוא במגמה למנוע מהאומות התפתחות והתרחבות. כמובן שכמו בכל ההלכות בעניינינו, המגמה מתהפכת כשנוגעים הדברים בעם ישראל ועלינו לעודד את הילודה, כי כך מתרחבת אחיזת השכינה בארץ. "מספר הצדיק-המקובל רבי אלכסנדר-סיזקינד מהורודנה, בספרו 'יסוד ושורש העבודה', כי רבי משה איוויער [צדיק נסתר מתלמידי הגר"א], כשהיה שומע שנולד בן זכר לאדם מישראל היה שמח שמחה גדולה, והיה אומר: ישמח ליבנו, כי נולד עוד עבד לה' יתברך!" (שרי המאה, חלק ב עמוד 53)


20. מותר במקום שיש קידוש ה'.


21. הותר משום דרכי שלום.


22. "מכירו מותר", "אינו אלא כמחניף", "בשכר - מותר".


23. "דא"ר יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. אי הכי, ישראל נמי! ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן" (כב ע"ב).


24. במקום אחר מסביר הרב שהזוהמא שנמצאת עדיין בנפש הגויים היא שארית מתקופותיהם האליליות האפלות: "ורוח זוהמא ורוח מות אלו [הכפירה והעבודה זרה], לא רק בצורה מופשטת הם שולטים, כי אם בצורה חיונית. וכפי אותה התכונה שהחיים נערכים על פיהם, והתשוקות הנפשיות מתמלאות ממאוייהם הפנימיים, משתלשלים דורות ששאיבות נשמותיהם באות ממקורות משחתים כאלה, והמאויים הפנימיים ותשוקות החיים ההם, של תוכני הזוהמא של המות ושל המר ממות, עושות את היסוד לכל התוכן היצירתי, גם בהערכים הפועלים של החיים והתולדה. ההתרבות וצדדיה, וכל גורמיה הפנימיים והחיצוניים, נדחפים מתוך אותו עומק הרע וסורי הגפן נכריה". (קובץ ו רט)


25. לדוגמא: מאמרי הראי"ה עמ' 507 ואורות הקודש ג עמוד א "המוסר האלהי".


26. שיטת המאירי לא כוללת מאכלי נכרים, איסורים שמשום חתנות ואיסורים שקשורים לשבת (מכירת בהמה גסה).


27. "נכפל הרבה" בחידושיו לש"ס, למשל: בע"ז על משנה א בפרק א, בדף ו ע"ב ד"ה "למטה", בדף כ ע"ב ד"ה "ולעניין פסק", על משנה א בפרק ב, בדף כו ע"א ד"ה "הגויים" וד"ה "הרבה" ובדף כו ע"ב ד"ה "ישראל מל". בבבא קמא דף לז ע"ב ד"ה "שור של ישראל", דף קיג ע"א ד"ה "היה המוכס" ושם ע"ב ד"ה "נמצא".


28. בדינים רבים במסכת (כל המקורות להלן ממסכת ע"ז) "נדחקים" הראשונים להסביר מדוע נהגו בהם היתר, למשל: בדין מכירת בהמה - טו ע"א תוד"ה "אימור", רשב"א על טז ע"א ד"ה "ולעניין פסק הלכה". בדין מו"מ קודם יום אידם - ב ע"א תוד"ה "אסור", רשב"א שם ד"ה "כתב" ורמב"ן על יג ע"א ד"ה "הולכין ליריד". בדין השכרת בתים בחו"ל - כא ע"א רשב"א ד"ה "ולעניין פסק הלכה".


29. להלן נתייחס רק לעבודה זרה של גוי. שני הדינים שנביא להלן שונים בעבודה זרה של יהודי, שנטמאת רק לאחר שנעבדה ואין לה ביטול עולמית. הדין הראשון מובן כי חזקה על ישראל שלא עושה זאת לשם עבודה זרה עד שח"ו יוכח ההיפך ואת הדין השני, שאין לה ביטול עולמית, ניתן להסביר על פי האור החיים הקדוש: "כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל" (שמות כ ג ומעין זה שם בפסוק כ).


30. מושג זה מופיע מספר פעמים אף במדרשים הלכתיים, למשל: "מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה אף אשת אחיו מאביו יש לה היתר לאחר איסורה" (ירושלמי שבת פרק ז ה"ב)


31. "עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו" (ע"ז נב ע"ב).


32. ו ע"א


33. מצאנו במדרש שדן הקב"ה את ישמעאל על פי מצבו העכשווי ולא על פי מה שעתיד לצאת ממנו: "באשר הוא שם - אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו" (בראשית רבה פרשה נג, יד). אמנם מצאנו גם להפך: "מאי דכתיב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר ליה הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית" (ילקוט שמעוני, דברים רמז תתח). ניתן לעשות חילוקים שונים בין המקורות, אך לשם זה יש לראות מקורות רבים נוספים ואין זה מעניינינו. העיקר שמצאנו מקור בו משתמשים בעקרון שחשפנו: "באשר הוא שם".


34. "משום דאית בה תרתי: חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממעשר" (ע"ז כא א).


35. תוספות שם, ד"ה 'עבד': "טעמא דמכניסו תחת כנפי שכינה דחייב בכל המצות שהנשים חייבות".  


36. שבת יח ע"א


37. צדקת הצדיק פו. לאור רעיון זה יובנו דבריו של הרב קוק: "קשה הוא הגזל, שמכניס ניצוצות זרים בתוך ארג החיים של הנשמה, ולזככם ולהעלותם אין בידו, מפני שאינם שייכים לשרשו, ואין כחו שולט עליהם..." (קובץ ב רנז)


38. אם כך נבין את יסוד דבריו של ריש לקיש, יושבה קושייתו של רב אשי על ריש לקיש שם: "אמר רב אשי: אטו בהמה מאי מכניס תחת כנפי השכינה איכא? אלא משום מעוטייהו, וה"נ דממעטי שרי".


39. לדוגמא: "תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם" (עבודה זרה יג ע"א).


40. לדוגמא: "כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרו ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג: הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם, עד מפני שהוא כמציל מידם . אלמא היינו טעמי דיריד" (רמב"ן עבודה זרה יג ע"א).


41. "ת"ר: עובד כוכבים ההולך ליריד , בין בהליכה בין בחזרה - מותר; ישראל ההולך ליריד, בהליכה - מותר, בחזרה - אסור" (עבודה זרה לג ע"א).


42. ה'פני משה' (שם) מסביר שמצילים את היהודי שהולך ליריד מעבירה. אך אם כך, היו צריכים לכתוב "מצילין מידו" ולא "מידם".

 

 

בית המדרש