ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת לך-לך (ב)

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויברט מלמד בישיבת ההסדר ואחראי בין השאר על תלמידי חו"ל שלומדים בישיבה. הרב משמש כרב קהילת ´מוריה´ בפ"ת וחזר משליחות בחו"ל השנה.

 


 


קווי ה' יחליפו כח


פרשת לך לך, עוסקת בתחילת תהליך היווצרותו של עם ישראל עם הופעתו של אברהם אבינו. הפרשה חושפת בפנינו את הסיבוכים והקונפליקטים העומדים בפני אברהם אבינו, וכמעשה אבות סימן לבנים - העומדים גם בפנינו, אנו.


הפרשה פותחת באופטימיות "נאיבית" לכאורה, של "לך לך - להנאתך וטובתך".


ההפטרה לעומת זאת , פותחת בפסימיות "מציאותית" - "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מה' וּמֵאֱלֹקי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר". נדמה לכאורה שכל הבטחות הפרשה -  "ונברכו בך כל משפחות האדמה","כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"- כולן נגוזו. ההפטרה מבליטה את הניגוד בין יעודו של אברהם אבינו ועם ישראל, למציאות הקשה הטופחת על פניהם, מציאות של עם סובל ונרדף שלא מצליח לישב בשלוה, ואשר בכל פעם שמנסה לעשות כן - קופץ עליו רוגז אחר.


יתרה מכך,  ההפטרה מתארת עם אובד עצות, עם הנמצא על סף ייאוש ושואל "מה יהיה" ? "להיכן הכל מוביל"? על נפילת רוח זו בא הנביא ומעורר את העם[1]. "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:... אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹקיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי:הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ"


יש להרים מבט ולהסתכל על המכלול. המהלכים הגדולים מתקדמים, למרות שישנן נפילות בדרך. אלו אולי נפילות קשות, אך רגעיות ביחס לנצח. "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:  בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'".


נצח ישראל לא ישקר. זהו הלימוד של ברית בין הבתרים:  "וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:  וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר", ומפרש רש"י -  "ואת הצפור לא בתר - לפי שהאומות עכו"ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים ...וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר (שה"ש ב) יונתי בחגוי הסלע לפיכך בתר הבהמות רמז על העכו"ם שיהיו כלין והולכין: ואת הצפור לא בתר. רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם"


הצפור מסמלת את נצח ישראל. אין לה כוחות פיזיים כמו לפרים לאילים ולשעירים. כחה הוא בפיה - "הקול קול יעקב". האילים והשעירים עם כל כוחם, עתידים הם להעלם מן המפה ואילו הצפור הקטנה תשאר אחת לנצח - "ומי כעמך ישראל - גוי אחד בארץ".


אך לא בזה מסתכמת הברית :  "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". על הפסוקים הנ"ל דורשים חז"ל במדרש רבה (בראשית פרשה מד יח ) " ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן".  צריך סבלנות לראות את כל המהלך. ישנם רגעי אימה,רגעי חשכה גדולה הנופלת עלינו. אין זה פשוט כלל ועיקר להבין שגם רגעי האימה, גם רגעי השעבוד , גם השמד וההרג הנם חלק מהמהלך - "ידוע שאני משעבדן".


הרגעים הקשים, המרוחקים כל כך מ"לך לך -להנאתך ולטובתך" יכולים לשבור וליאש אפילו את הדור הצעיר, וכך אומר הנביא בהפטרה : "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ". עם זאת חושף הנביא מיד את דרך התיקון :"וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" רק מי ששואב אמונתו ממקור הנצח, מהידיעה שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, רק הוא מסוגל להישאר עומד איתן. אין להתייאש - אין לאבד אנרגיה ומוטיבציה, אלא להמשיך ולשאוב מים ממעייני הישועה, מאותו מעין בלתי נדלה, הנותן כח לשותים ממנו - כח להחליף כח, להמשיך לרוץ ולעולם - לעולם לא להתעייף.


 


לך לך - להנאתך וטובתך


וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:


לך לך - להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול ... (רש"י שם)


מקשה על כך הרב חרל"פ , בספרו מי מרום : "לכאורה, יפלא הדבר, איך יתכן לומר זה על אברהם שהיה מכוין רק להנאתו וטובתו?" הבטחה זו, מקטינה לכאורה את עצמת הנסיון. אילו היה מבטיח הקב"ה לאברהם - לך לך - ותדע שתהיה לך הדרך קשה, דע שלא תוכל להשיג בקלות הנאתך וטובתך בארץ הזו - דוקא אז היה הנסיון קשה יותר !


מסביר זאת הרב חרל"פ ע"פ עניינה מצוות המילה המוזכרת כמובן בפרשה. המילה באה לתקן את חטאו של אדה"ר. החטא יצר עולם של פירוד. עולם של "דו פרצופין" כלשון הרב. אם לפני החטא היו חושי הגוף מרגישים את נשמת האדם, את נועמיה ותענוגיה, הרי שלאחר החטא באה גריעותא בשתי מדרגות. לא זו בלבד שאין הגוף מרגיש את הנשמה, אלא שאף נשמת האדם נעשתה תלויה בבחירת הגוף.


האדם נפל מדרגת "מרגיש" טוב ורע (באופן רגשי וטבעי), לדרגת "יודע" טוב ורע (באופן קר ושכלתני) באכילתו מעץ הדעת טוב ורע. לפני החטא חש האדם בצורך הפיזי בעשיית הטוב, כפי שנמשך גופו למאכלי מעדנות, וכן נמנע האדם באופן טבעי מעשיית רע, באותה המידה בה נרתע גופו אינסטינקטיבית מאש. עם זאת, משאכל האדם מעץ הדעת, אבדה יכולתו להרגיש טוב ורע, ועל כן יאלץ האדם   ללמוד מה טוב ומה רע, על מנת שידע להבחין בין טוב לרע בשכלו, מאחר שגופו כבר אינו מסוגל לכך.


 


ע"כ באה מצות המילה - " התהלך לפני והיה תמים" - תמים מלשון שלמות. וכך כותב הרב חרל"פ :  "ע"י המילה תהיה תמים גופך ונשמתך אחד. התכלית המבוקש שהגוף יתעלה להתקרב עם הנשמה ולא יהיה שום ניגוד ביניהם, לא להיות עוד דו פרצופין , שהנשמה מושכת לכאן והחומר לכאן ".


ע"פ יסוד זה, מובן מדוע דווקא אברהם אבינו זכה למצווה המילה. כל תורתו נלמדה דווקא מגופו, הוא הגיע למדרגת השלמות הטבעית וכך דרשו חז"ל במ"ר (בראשית פרשה צה פסקה ג ) : " ומהיכן למד אברהם את התורה ? רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ...רבי לוי אמר מעצמו למד תורה."


ע"פ זה יובן גם ענינה של א"י : ההבדל בין א"י לחו"ל, מסביר הרב חרל"פ, הוא כעין ההבדל בין מדרגת אדם לפני ברית המילה ולאחריה. בחו"ל, לא ניתן להשיג מדרגה רוחנית אלא ע"י כבישת כוחות הגוף: " כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק". לעו"ז א"י  היא בחינת התמימות, שלימות כוחות הגוף והנשמה "כל הדר בא"י - דומה כמי שיש לו אלוק ". תורת א"י היא התורה העמוקה יותר, התורה המסייעת לנו לחזור לעידן התמימות, למדרגה בה אין ניגוד בין כוחות הגוף לכוחות הנשמה.


על כן, קשורה היא ברית המילה בקשר אמיץ בברית הארץ - "וכרות עמו הברית - לתת לו את ארץ כנען". בריתות אלו מסייעות לאדם להגיע לשלימות הגוף והנשמה גם יחד.


עפ"ז מסביר הרב חרל"פ את דברי רש"י: "לך לך - להנאתך ולטובתך". רק בא"י תוכל להגיע למדרגה, שתתרומם עד שהנאתך וטובתך - יהיו שלמים אתך, שלא תהיה שום סתירה בין הנאותיך לעבודת ה', כי אם "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".


 


המילה והארץ


" וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלקים ... וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם ...:  וַיֹּאמֶר אלקים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:  זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר"


מפשט הפסוקים עולה, שהברית בין הקב"ה לאברהם הינה ברית דו כיוונית. זהו חוזה המחייב את כל אחד מהצדדים לו. אברהם וזרעו מתחייבים בשמירת ברית המילה. מחוייבות זו תקנה להם את הזכות על הארץ, ולכך מתחייב רבש"ע.


חז"ל עמדו על הקשר בין שמירת הברית לירושת הארץ, במדרש מרתק המופיע בזוהר לפרשת וארא, וכך מספר הזוהר (בתרגום חופשי) : "שאל אברהם לפני הקב"ה, האם מי שנימול יש לו חלק בשמך ? א"ל - כן. א"ל אברהם - והרי ישמעאל נימול, ומדוע אין לו חלק בך כמו יצחק ? א"ל הקב"ה - בניו של יצחק נמולים כראוי, ולא זו בלבד אלא שמתדבקין בי כראוי מגיל שמונה ימים, ובניו של ישמעאל רחוקין ממני עד כמה ימים. א"ל אברהם, ועם כל זאת - כיוון שנימול לא יהא לו שכר טוב בעד זה ?


ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר- אוי לנו על אותו הזמן בו נולד ישמעאל ונימול.  מה עשה הקב"ה, הרחיק להם, לבני ישמעאל מדבקות בעליונים, ונתן להם חלק בתחתונים, בארץ הקודש, בזכות ברית המילה שבהם, ועתידין בני ישמעאל לשלוט בארץ הקודש כשתהיה ריקנית מכל זמן רב, והם יעכבו לבנ"י מלשוב לארצם, עד שתסתיים זכותם".


הדברים מרתקים. ברית המילה , הברית עליה שמר עם ישראל במסירות נפש לאורך כל הדורות, תקנה לו את הזכות לרשת את ארצו.  ברם ישנו עם אחר אשר גם הוא מקפיד על ברית המילה - עם הישמעאלים. זהו העם אשר, ע"פ חז"ל, עתיד לעכב את ירושת הארץ. גם לו תקנה הברית חלק זמני בארץ.


המאבק שעתיד להיות על הארץ, אינו מאבק טריטוריאלי או בטחוני, אלא מאבק רוחני, אשר שורשו בברית המילה. אשר על כן - פתרון הסכסוך גם הוא לא יהיה טריטוריאלי או בטחוני, כי אם רוחני.


באופן דומה מסביר השפת אמת את הנאמר על ישמאעל "ידו בכל, ויד כל בו".


במסכת בבא בתרא (טז:) דרשו חז"ל :"שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב. אלו הן, אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה "בכל" יצחק דכתיב ביה "מכל", יעקב דבתיב ביה "כל" ..." וכתב על כך השפ"א: "אברהם שהי' אב לאבות היו כלולין בו הג' ברכות... וז"ש ויתן את כל אשר לו ליצחק. ובודאי כל הברכות כלולין באלה הג' ברכות ...וז"ש בישמעאל ידו בכל שהי' לו חלק במדת אברהם. ויד כל בו שמדת יעקב גובר ושולט עליו. שבזה אין אחיזה לשום סט"א כי הוא אמת לאמיתו."


"כל" היא מידה של טעימה מעוה"ב, כאן בעוה"ז, כפי שדרשו חז"ל. זו מידה של נצח, של הכל ללא כל חסרון, כאן בעולם הזה. מידה זו מיוחדת לא"י, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ארץ אשר בה גם הגוף מסוגל להרגיש את הנשמה. "ויתרון ארץ, בכל הוא" כדברי שלמה המלך במגילת קהלת.


גם לישמעאל יש חלק במידה זו - ידו בכל. על כן , יש לו הכח לעכב בעד עם ישראל, ולאחוז בחלקים מארץ הקודש.  אמנם מבטיחה לנו התורה "ויד כל בו". מדת יעקב, מדתם של ישראל,  מדת ה"כל" תגבר כאשר תתגלה כאן בעולם.  


שרש המאבק הוא רוחני. המאבק הוא על המילה. על מדת ה"כל". כאשר יזכה ישראל לגלות כאן בעוה"ז מעין עוה"ב, להתחבר לשרשי הנצח שלו, יזכה לראות את "ויד כל בו" מתממש בעזרת ה' , במהרה בימינו.


 


צא מאיצטגנינות שלך : עלה מעל הכוכבים


 


"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"


ומביא רש"י ע"פ המדרש :


"אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל ד"א הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה"


מה רוצים ללמדנו המדרשים ? מהו עניינם של המזלות שאברהם, לכאורה, תלוי בהם? מדוע הגביהו הקב"ה לאברהם מעל הכוכבים ?להבנת הענין, נדרש למקורו של המדרש, במסכת שבת קנו.:


"אמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בן ביתי יורש אותי אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך"


מדוע אין מזל לישראל ? מהי כוונת חז"ל ?


את הפסוק בו פתחנו, קושר בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, לענין סוכה, וכך כתב :"בנ"י זוכין אח"כ לעלות למעלה מהטבע וזה חג הסוכות שנאמר...ויוציא החוצה שהוא הסוכה, רמז לדבר ספור הכוכבים ובסוכה המצוה להיות כוכבים נראין מתוכה". ענינה של הסוכה הוא יציאה החוצה - צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.


גם הגאון מוילנא, הגר"א, מעברו השני של המתרס, קושר סיפורו של אברהם בסוכה. מסופר, שפעם אחת, בחוה"מ סוכות, בעת שמחת החג, שאל הגר"א : מניין שקיים אברהם אבינו מצות סוכה? ולא היה מי שישיב לו. וענה ע"כ הגר"א :  מהפסוק "וה' ברך את אברהם בכל" - בכל זו סוכה, שהרי מילת "בכל" היא ר"ת לפסוקים "בסוכות תשבו שבעת ימים", "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..." . את המילה "בכל", נמצא בחג הסוכות גם במגילת קהלת. המגילה המזהירה אותנו שכאן בעולם הכל הבל הבלים, שדור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש, "ומַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶש",מגלה לנו עם זאת "שיתרון ארץ בכל הוא", "בכל" -  זו סוכה.


וכך דורשת הגמ' במסכת שבת: " אמרי דבי רבי ינאי תחת השמש הוא דאין לו קודם שמש יש לו". אכן, אין חדש תחת השמש, אמנם מעל השמש יש חדש. אין חדש תחת המזלות אך מעל המזל יש חדש. וכך מסביר הגר"א: ענינה של הסוכה הוא שצלתה מרובה מחמתה, הסוכה נוטלת אותנו מתחת השמש ומכניסה אותנו תחת צל כנפי השכינה. תחת השכינה יש חדש. "יתרון ארץ בכל הוא".


מערכת המזלות, מערכת השמש, הינה מערכת של חוקי טבע של הנהגת העולם, שטבע הקב"ה בעולם בששת ימי בראשית. זוהי מערכת חוקי טבע רוחניים המקבילה למערכת חוקי הטבע הפיזיקליים.


בעבר, היו חכמים בעם ישראל ובאוה"ע שהשכילו לפענח מערכת חוקים זו. אמנם עם ישראל לא כפוף למערכת זו. אין מזל לישראל. ע"י הדבקות בשכינה, יוצאים מהשגחת המזל ועוברים להשגחה ישירה של רבש"ע. אין חדש תחת השמש. תחת השמש יש רק שגרה, אך שגרה - זה רע. הדבקות בשכינה, יניקה ממקור אינסופי, מביאה אותנו למצב התחדשות בלתי פוסק, " קוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ:",


אברהם אבינו בא בימים, כל יום היה אצלו בבחינת חידוש. על כך מעוררו הקב"ה לאברהם, צא החוצה - עלה מעל הכוכבים, מעל המזלות, כך תתחבר לידיעה, שאפילו בן מאה יכול לחדש ולהוליד.  לא נכנע לשגרה, לא נכנע לשמש, וכך נשאר צעירים ומחודשים , באים בימים, גם לכשנזקין.


 


ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד


 


"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד"


הפסוק שקראנו קשה, לכאורה, מבחינה לשונית, שהרי התואר "מאוד", בא לתאר את רשעות אנשי סדום וחטאיהם, וא"כ היינו מצפים לניסוח, כגון : "ואנשי סדום רעים וחטאים מאוד לה'". מדוע, אם כן, מוסב התואר "מאוד" על ריבונו של עולם "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד"?!


מדקדק על כך הרב חרל"פ, כי רשעותם של אנשי סדום נבעה דווקא מעצם היותם "לה' מאוד", וכך כתב במי מרום, נימוקי המקראות: "רעת אנשי סדום באה להם מצד שרצו להדמות לד', שלא לקבל התפעלות גשמית ובשרית, ועל כן היו מחוקקים חוקי אכזריות ורשעות, לעקור את רגשי ההתפעלות ולא ידעו רחם, וזהו: "ואנשי סדום רעים וחטאים - לד' מאוד", שכל רעתם באה מצד שרצו להדמות לד', אבל לא ידעו ולא הבינו, שאם רוצים באמת להדמות להקב"ה, צריכים דוקא לעורר את רגשי הרחמנות וההטבה, שכן גם הוא רחום וחנון."


אנשי סדום ניסו להתדבק ברבש"ע, אך בדרכם ניסו להיות יותר מידי לה', ע"י זה שביטלו וחנקו כל רגש של מוסר טבעי. השאיפה להדבקות בבורא יתברך, אסור שתהא מנותקת מנטייתנו הטבעית והמוסרית להיטיב עם הזולת. דרך ארץ קדמה לתורה. דרך ארץ הינה הקוד היחיד דרכו ניתן להכנס אל עולם התורה. כל נסיון לעקיפת המוסר הטבעי מסוכן ועלול להביא לאסונות.


צדיקות המנותקת מהמוסר הטבעי , עלולה להביא אדם להלבין פני חברו לש"ש, לגנוב לש"ש ואפילו חלילה, לרצוח לשם שמים. זוהי צדיקות מסוכנת ומסכנת, זוהי צדיקות סדומית המאבדת צלם אנוש מן האדם.


ספר בראשית נקרא ע"פ חז"ל , ספר הישר וכך דרשו במסכת ע"ז : "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר ...אמר רבי יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים דכתיב בהו תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".


מסביר זאת הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו הידועה לספר בראשית:  " והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
. המתיימרים להיות צדיקים , ולהגיע עד לידי שפיכות דמים לש"ש, אפילו למענם של אידאלים גדולים, גורמים הם להריסות יישוב הארץ, גורמים בעוונותיהם לאבוד האחיזה בא"י.


ומסיים הנצי"ב :" וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה  עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם...".


זהו שבחם האמיתי של  האבות. זו אינה רבותא להיות צדיק או חסיד בלבד. הרבותא היא להיות צדיק וחסיד ולהשאר ישר. להשאר "מנטש". לדאוג שהחסידות תשפר את מידות דרך הארץ הטבועות בי, ולא חלילה, חלילה תמעטם.


ע"כ נקרא ספר בראשית - ספר הישר.זהו ספרם של האבות שהיו בראש ובראשונה - ישרים.


 


הנגיעה של רועי לוט


 


וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:


וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ:


וצריך עיון, מדוע קושר המקרא בין הריב של רועי אברהם ורועי לוט, לבין ציון העובדה שְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ ?


עונים ע"כ חז"ל במדרש רבה :


"רבי ברכיה בשם רבי יהודה אמר : בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה היו אומרים להם רועי אברהם הותר הגזל היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקב"ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואנו משלנו אנו אוכלים. אמר להם הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ"


בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה , שלא תרעה ותגזול משדות זרים . לעו"ז בהמתו של לוט רעתה ללא כל גבולות. אליבא דרועי לוט אין כאן גזל כלל ועיקר,  זוהי ארצם.  נכון, שעדיין לא נעקרו שבעת עממים והכנעני והפרזי אז יושב בארץ. נכון, שאברהם עדיין בחיים, וגם לו נתקימה כבר ההבטחה, הארץ שייכת לאברהם, אך זה לא רלוונטי, אל תתנו לעובדות לבלבל את התיאוריה...שבעת העממין יסתלקו, לאברהם אין המשכיות וממילא - הכל שלנו.


אידיאולוגיה המונעת מתאווה מסויימת, אידיאולוגיה שיש להולך בה נגיעה אישית, עלולה להביא את האדם לעיוות המציאות. אדם השטוף בתאוות בצע, עלול לגנוב מליונים תוך שכנוע עצמי שיש לכך הצדקה. הוא ישכנע עצמו שמצווה לגזול, אולי כדי לאזן קיפוח של שנים, אולי על מנת לתת לעניים ע"ח העשירים ועוד כהנה וכהנה תירוצים. על נגיעה זו הזהירונו חז"ל.


אמנם, לא בכך נגמר סיפור הסכסוך, וכך מוסיפים חז"ל בפסיקתא רבתי: "בהמותיו של אברהם היו הרועים מוציאים אותם זמומים שלא יגזלו לבריות ובהמותיו של לוט לא היו רועים זוממים אותן התחילו רועים של אברהם מדיינין עם רועים של לוט ואומרים להם למה אתם משיאים ללוט שם רע ומוציאים בהמתו שלא זמומה אמרו להם רועים של לוט אנו הם שאנו צריכים למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמה שע"י שאתם יודעים שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט מפני שאינו מוליד אין אתם זנין אותה כראוי מפני שאתם יודעים שאין לאברהם בן ולמחר הוא מת ולוט יורשו אתם עושים עצמיכם צדיקים מבהמותיו של אחר?"


לא יאמן. רועי לוט מאשימים את רועי אברהם בגזל :  הרי בהמתו של אברהם עתידה לעבור ללוט, ואם אין אתם דואגים לה, הרי אתם גוזלים מלוט. רועי לוט הגזלנים , לא זו בלבד שגוזלים , אלא אף מאשימים את רועי אברהם הישרים בגזל. ראו עד היכן מעוותת הנגיעה האישית את כושר שיפוטו של האדם.


אדם , אשר האידיאולוגיה בה הוא מחזיק מונעת מאינטרסנטיות, עלול לעוות את כל המציאות, ובלי משים , להצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק. אותו אדם, ידרדר בסופו של דבר לסדום. פעם נוספת,  ראינו את שבחם של האבות שנקראו ישרים. האבות לא אבדו לרגע את ראייתם הישרה והמאוזנת, מאחר וכל מעשיהם היו לשם שמיים ולא ,חלילה, לשם עצמם.


 


ישפט ה' ביני ובינך


"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי:  וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:


וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ"


התנהגותה של שרה מצריכה עיון. מה רוצה שרה מאברהם ? לאורך כל הפסוקים שקראנו, אברהם הינו פסיבי לחלוטין, ומציית לאשתו באופן מוחלט, כמו כל בעל טוב. הרי ההצעה להכניס את הגר לתמונה היתה של שרה בלבד. היא זו שבידיה ממש הכניסה את שפחתה לביתה  :" וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ ...וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ".


גם  דיבורה של שרה תמוה. "חמסי עליך". בפעם הקודמת שנתקלנו במילה חמס, היה זה בדור המבול  "כי מלאה הארץ חמס". מדוע פונה שרה אל אברהם בצורה כה חריפה ?  מסירת דין לשמים נחשבת כדבר חמור בעיני חז"ל, כפי שדרש רב חנן במסכת בבא קמא דף צג. : "המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מדוע, אם כן, נאלצת שרה למסור דין לשמים?"


על שהתרחש מאחורי הקלעים, עמדו חז"ל בתוספתא במסכת סוטה:


"שכן מצינו באמנו שרה שאמרה לו לאבינו אברהם (בראשית טז) ישפוט ה' ביני ובינך אלא כך אמרה לו (שם כא) גרש האמה הזאת ואת בנה מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה במסין וצד חגבין ומעלה ומקטיר לעבודת כוכבים אמרה שמא ילמוד יצחק בני כך וילך ויעבוד כך ונמצא שם שמים מתחלל בדבר. אמר לה לאחר שזכין לו לאדם חבין לו אחר שעשינוה מלכה אחר שעשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה זו נטרדנוה מתוך בתינו מה הבריות אומרות עלינו לא נמצא שם שמים מתחלל בדבר אמרה לו הואיל ואתה אומר חילול השם בדבר זה,  יכריע המקום בין דברי לדבריך הכריע המקום בין דבריה לדבריו שנא' (שם) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שאין ת"ל כל ומה ת"ל כל מלמד שהכריע לשניה והכריע לראשונה מה שניה על אודות הגר אף הראשונה על אודות הגר"


אברהם ושרה נתונים בקונפליקט, בו שרוי עם ישראל פעמים רבות, בעקבות תפקידו המורכב. אברהם נבחר להיות אב המון גויים מחד, אך מאידך, נועד להיות אברהם העברי , שכל העולם כולו ניצב מן העבר אחד ואילו אברהם ניצב מן העבר השני. אברהם ישאף להיות קוסמופוליטן, אך בו בזמן מחובתו לשמור על עם לבדד ישכון. בויכוח בין שרה לאברהם , מתנגשים שני התפקידים. אומר אברהם לשרה- אם נגרש את הגר, נאבד את הצלם המוסרי שאנו מנסים להפיץ בעולם. מה יאמרו הגויים של עם ישראל? נמצא שם שמיים יתחלל. אומרת לו שרה : אם נשאיר את הגר, יתקלקל יצחק. הוא יאבד את זהותו. איך נוכל לחנך את העולם, אם אין אנו מצליחים בחינוך בבית. הרי שם שמיים יתחלל בכך !


בקונפליקט מורכב כמו זה, מתחייבת הכרעה אלוקית. ואכן, הכריע הקב"ה כשרה. אין כל ספק, ששני תפקידיו של עם ישראל, להיות אור לגויים, ולהיות עם לבדד ישכון, חשובים מאין כמותם.


לפיכך מכריע הקב"ה, כי בכל עת בה נתקל בהתנגשות בין הערכים - הבית קודם. יש חשיבות גדולה ל"מה יאמרו הגויים" , אך בתנאי שאין זה בא על חשבון הבית. דוקא מתוך שמירה על הזהות, דוקא מתוך תיקון הבית, מתוך בית מקדשו, יוכל לזכות עם ישראל להיות אור לגויים, ולהביא את כולם אל ירושלים - "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".


 




[1] ע"ע שיחות הרצי"ה, 138.

 

 

בית המדרש