ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת ויצא

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויברט מביא בחיבור זה מספר רעיונות הקשורים לפרשת שבוע ויכולים לשמש כל אחד לדבר תורה בסעודה או בשיחה

 


א. מעשה אבות סימן לבנים.


פרשת ויצא מוליכה אותנו להתבוננות מעמיקה אל עבר חייו המסובכים של יעקב אבינו . 


דרשו חז"ל במדרש תנחומא על פרשת לך לך (פרק ט): "א"ר יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו. " בלשון המקובלת, מוגדר יסוד תורני זה כ -"מעשה אבות סימן לבנים", וידועים דברי הרמב"ן בפרשת לך לך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו"


הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" הינו כלל הפועל בשני הכיוונים. כלל זה מאפשר לנו להבין את תהליכי ההסטוריה אשר עתידים לעבור על עם ישראל, ע"פ מעשי האבות - כמו גם להבין את מעשי האבות ואת פרשותיהן המסובכות, ע"פ התבוננות בהסטוריה של עם ישראל. הבנה זו, תשפוך אור על הסיבוכים העוברים של יעקב בפרשתנו ובפרשות הבאות. דרשו חז"ל במסכת פסחים  (פח/א):


"אמר רבי אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל". ע"פ שיטתו של הרמב"ן[1] בבאור "מעשה אבות סימן לבנים" יתבאר גם מדרש זה. מהלך חייו של אברהם אבינו , מקביל הוא להסטוריה של עם ישראל בתקופת הגלות הראשונה - גלות מצרים,  ובתקופת הבית הראשון. אברהם גולה למצרים בגין הרעב הכבד בארץ, בדיוק כפי שבניו יגלו למצרים מסיבה זו ממש. שם במצרים , ירצו להרגו לאברהם ולקחת את שרה אשתו -"והרגו אותי ואותך יחיו", כמו גם אצל בניו אשר "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". גם אברהם, כמו בניו, יצא ממצרים ברכוש גדול : " ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".


עבודת ה' של אברהם היא בשיטת "ההר". ההר הינו מקום פתוח, מקום פרוץ, אשר מפסגתו משפיע אברהם על כל באי עולם. זוהי השפעה כללית, מקיפה - "על כל הנפש אשר עשו בחרן", אמנם אין היא מחזיקה לאורך זמן, שהרי לא הצליחה לחדור לעומק. עובדה היא, שאברהם לא מצליח למצוא שידוך ליצחק בכל הגרים שקרב לעבודת ה'. כזו היתה גם עבודת בית ראשון. עבודת כללית המשתפת את כל אומות העולם. שלמה המלך, מייסד המקדש, נושא את בת פרעה, כאברהם הנושא את הגר המצרית. אמנם, השפעה זו של בית ראשון על כל העמים - לא חדרה לעומק, "וכל הבארות אשר חפר אברהם - סתמום הפלישתים".


יצחק אבינו , מקביל הוא לתקופת הגלות השניה והבית השני. יצחק גולה לגלות קצרה וקרובה יחסית -  לגרר השכנה, כמו גם העם היוצא לגלות של שבעים שנה בלבד בבבל. עבודת יצחק היתה בשיטת "השדה". יצחק חרש וזרע, העמיק שורשים, וחפר שנית את בארות אביו אשר נסתמו. תפקידו היה להעמיק את היסודות הרוחניים שפיזר אברהם אבינו בעולם. השדה, אינו מקום בולט כמו ההר, הוא אינו נראה למרחוק -  כמו גם בית שני, שלא היה ידוע בהשפעתו לרחוק. אמנם דוקא בשל כך, ניתן לשמרו ולעבדו, ביתר קלות, בדיוק כמו בית שני, אשר בתקופתו העמיק עם ישראל את היסודות הרוחנים של הבנין, בדמותה של התושבע"פ שהחלה להתגלות ביתר עוז, בתקופה זו.


יעקב אבינו, מקביל הוא לתקופת גלות אדום ולבנין הבית השלישי. יעקב יוצא לגלות מפני עשו, כמו גם בניו אשר יוגלו ע"י מלכות אדום - בני בניו של עשו. עתידה זו להיות הגלות הארוכה ביותר מבין האבות - גלות של עשרים ושתיים שנה, כמו גם גלות ה2000 שנה , הארוכה ביותר של עם ישראל. ממילא, יובנו הארועים העוברים על יעקב, ע"י ההסטוריה הקרובה אלינו , ההסטוריה של גלות אדום ושל היציאה ממנה. עבודת יעקב, כעבודת בנין הבית השלישי - תהיה בבחינת בית - שנאמר : "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".


 


ב. אי קיום הנדר.


"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:"


נדרו של יעקב, מורכב הוא משניים - התנאי והנדר. משטף הפסוקים קשה לפסק בין סוף התנאי לתחילתו של הנדר, אמנם עיון דקדוקי קצר יבאר זאת. התנאי שבנדר, מורכב הוא מפעולותיו של הקב"ה בשמירתו על יעקב. " אִם יִהְיֶה אלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי ...וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". ממילא נדרו של יעקב בא לידי ביטוי בפעלים המוסבים על יעקב :" וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים: ...וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:". וכך מסביר זאת בעל "התורה תמימה",  שגם ה"ושבתי בשלום" של יעקב הינו חלק מן הנדר. ההתחייבות הראשונה בנדרו של יעקב הינה לשוב ולעלות לארץ ישראל. מחויבות זו של יעקב לצאת מן הגלות ולשוב לארצו נגזרת לא רק מנדרו לקב"ה, כי אם גם ממחויבותו להוריו ששלחו אותו לימים אחדים בלבד : "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך". למרות כל נדריו, יעקב מתעכב שנים רבות בגלות. יתכן וניתן להבין את שנות העבודה ברחל ולאה, שהיו בעיניו כאותם ימים אחדים, אך כיצד זה מצליח לבן לשכנעו שישאר עוד שש שנים בצאנו? האם בגלל הצאן מעכב יעקב את קיום נדרו ואת מצוות כבוד או"א? הרי יעקב כבר הקים "קונגרס ציוני" ראשון לאחר שנולד יוסף , שטנו של עשו דבר המעודד את החלטתו לשוב ארצה : " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי". מדוע א"כ, אין יעקב מקיים את נדרו ונשאר שש שנים נוספות?


חז"ל במדרשיהם בקרו קשות את יעקב בשל כך, וכך אמר ר' ינאי במדרש תנחומא: "הנודר ואינו משלם - פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה". המדרש ממשיך לתאר את כל הצרות שבאו על יעקב בגין אי קיום נדרו ומסיים כך : "אמר הקב"ה - עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו יודע באיזה חטא לוקה? הרינו מודיעו שנאמר : ויאמר אלקים אל יעקב - קום עלה בית אל ושב שם...אמר לו הקב"ה - לא הגיעו אליך כל הצרות האלה אלא על שאחרת את נדרך". באופן דומה אמרו חז"ל במ"ר :"שוב אל ארץ מולדתך - אביך מצפה לך, אמך מצפה לך - אני בעצמי מצפה לך". הדברים קשים. מדוע יעקב מתעכב כל כך, ונדרש לתזכורות רבות באשר לקיום נדרו ?


גם פרשה זו , ניתן להבין ע"פ הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים". יש בהתנהגותו של יעקב מעין מודל להתנהגותו של עם ישראל בדרכו לצאת מגלות אדום. במקביל להבטחתו של יעקב , בנדרו לשוב לארצו, מבטיח לו הקב"ה בחלום הסולם: " וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:". הקב"ה מבטיח גם הוא ליעקב להשיבו לארצו.


השאלה היא מי יפתח בתהליך . יעקב מצפה שהקב"ה יעשה את הצעד הראשון, שהרי יש לו בעיות שונות, כגון :שלושת השבועות , הכפירה הרבה שיש בא"י וכו'. הקב"ה מצידו, מצפה שההתעוררות תבוא דווקא  מיעקב, וכך דרשו חז"ל במדרש תנחומא : "כל זמן שהיה בבית לבן , לא היה הדבור נגלה עליו... והיה יעקב מהרהר בליבו ואומר :"לא כך אמר לי - כי לא אעזובך. אמר לו הקב"ה : מבקש אתה שאהיה עמך, צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך".  כדי שהגאולה תתחיל, יעקב חייב לבצע את הצעד הראשון לאתחלתא דגאולה, אל לו לחכות למרבד קסמים שירד מן השמיים וישאהו אל א"י. את הקונפליקט שבין ה"ושבתי" של יעקב ל"והשיבותיך" של הקב"ה, נמצא גם בנבואה שבפרשת התשובה בספר דברים. "ושבת עד ה' אלוקיך" אומר הקב"ה,  ואז :"ושב ה' אלוקיך את שבותך ושב וקבצך". הצעד הראשון בגאולה חייב להיות של יעקב.     על הסיבה שעמדה בתת הכרתו של יעקב, והביאה לכך שלא רצה להפרד מגלותו, עומד הכתוב בהמשך הפסוקים : "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים". יהיו תירוצים רבים לעם ישראל ואפילו נימוקים הלכתיים, מדוע יש להשאר בגלות ומדוע אסור לעלות לארץ , אבל בשורש הדברים עומדת בעיה אחת - ה"ביזנס". על בעיה זו עומד ר' יהודה הלוי ב"כוזרי" בשאלה הקשה שנשאל החבר, מדוע , למרות כל תפילותיו, אין הוא עולה לא"י ? וכך השיב לכוזרי :" אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני ...כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם". על בקשת יעקב ועם ישראל "השיבנו ה' אליך ונשובה", עונה להם הקב"ה, כמעשה אבות סימן לבנים - עשו אתם את הצעד הראשון : "שובו אלי ואשובה אליכם".


 


פחד יעקב לעלות בסולם.


דרשו חז"ל במדרש רבה (ויקרא פרשה כט פסקה ב )


"ר' נחמן פתח (ירמיה ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב מדבר ביעקב דכתיב (בראשית כח) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה ...אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה. א"ר ברכיה ור' חלבו בשם רשב"י ר' מאיר היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו (לו) [עוד] ולא האמינו בנפלאותיו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה ..."


ע"פ חז"ל, יעקב מקבל לכאורה, "רגליים קרות" , דווקא ברגע המכריע בחייו. לו היה עולה בסולם, לא היו יותר נפילות לעם ישראל לאורך כל ההסטוריה. מדוע בכ"ז חושש יעקב ?


גם כאן, יובן המדרש כמעשה אבות סימן לבנים. חששו של יעקב, מציין מאפיין התנהגותי של כנסת ישראל במהלך הדורות. מאפיין זה בא לידי ביטוי גם בתיאור התנהגותה של הרעיה משיר השירים, היא כנסת ישראל, ברגע השיא של חייה, בו מציע לה הדוד - הוא הקב"ה , לגאול את עצמה : "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה". אמנם הרעיה העצלנית, מקבלת גם היא "רגליים קרות" ומוצאת לעצמה תירוצים רבים :"פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם". היא טוענת שאינה מוכנה לגאולה, ואינה רוצה להגאל עדיין, כדי לא להתלכלך, שהרי בתוך כותלי בית המדרש בקהילת הקדש בגלות, אין מיטנפות הרגליים כאשר יטנפו הם ברגבי אדמתה של ארץ ישראל.         על דפוס התנהגות זה עומד הרב סולובייצ'יק בחיבורו "קול דודי דופק". כל שיר השירים, מסביר הרב, מסמל את ההתמהמות הפרדוכסלית והטראגית של הרעיה, היא כנסת ישראל, ברגע בו הגיע דודה - הוא הקב"ה, לתנות את אהבתו, רגע אליו צפתה ונכספה כל ימיה. הפרדוקס הוא שדוקא מרוב ציפיה המנותקת מהחיים והתלויה בדמות כותל המזרח שבקיר, אין הרעיה מסוגלת להאמין ולראות כאשר החלום מתחיל להתגשם. דוקא אז, כהו עיניה מלראות באור הגאולה. הצרה, שאין בעל הנס מכיר בניסו , היא שורש כל הנפילות. גם במסכת סנהדרין (צח:) בארו חז"ל יסוד זה במדרש המתאר את דמותו של המשיח . ר' יהושע בן לוי, שואל שם את אליהו לדמותו לסימנו של המשיח, היושב בפתחה של רומי. וכך עונה לו אליהו : המשיח יושב בין עניים סובלי חולאים. כולם מתירים ואוסרים תחבושותיהם בבת אחת. הוא המשיח , פותח תחבושת וסוגר תחבושת, שמא יקראו לו שלא יתעכב. המשיח נמצא בכוננות של "דקה מקריאה". כדי שיבוא המשיח, כדי שתבוא הגאולה, צריך להבין שגם כאשר יש עדיין פצעים, גם כאשר לא טופלו כל הבעיות יכולה להגיע הגאולה. המחשבה של כל העניים הפוחדים מהגאולה וסוברים שצריך לרפא קודם כל את כל הפצעים - היא זו שמעכבת את הגאולה. הפחד העלום, התוקף פעמים רבות את כנסת ישראל, פחד מפני עצמה, חוסר אמונה בכוחה, הוא הוא הגורם לכל הגלויות השונות.


זאת ניסו חז"ל ללמדנו במדרש על סולם יעקב. "אל תירא עבדי יעקב". הקבעון המחשבתי והפחד מהתקדמות הם שורשי הנפילה. כאשר יתחיל עם ישראל להאמין בכוחו, יוכל הוא לעלות בסולם. או אז ,תהיה זו בעזרת ה', עליה שאין עימה כל ירידה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התשובה : "פחדה הארץ ג"כ  , ולא הוציאה את העץ בשלמותו שיהיה טעמו כטעם פריו. פחדה הלבנה , מפני ההתחרות של שני מלכים בכתר אחד. מפחדת היא האנושיות , מפני ערכי החופש הבהירים והרוממים . מפחד הוא כל העולם הזה , מפני הופעתו של העוה"ב הנאדר בקודש. אמנם מתוך אוצר הבטחון באה השלוה והפחד סר מיסודו... "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים".


 


ד. שער השמיים


וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:


וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:


מביא רש"י בשם המדרש :


" ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל , וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן ? אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום . וזה שער השמים - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה":


קשה שלא לחוש ברמזים עמוקים העולים מן הפסוקים על - "ה' במקום הזה", על
"בית אלקים" ועל "שער השמיים". עוד יש לעיין, מהו "מקום תפילה לעלות תפילתם השמימה" שהזכיר רש"י , וכי ישנם מקומות בהם הקב"ה שומע לכאורה טוב יותר את תפילתם של בני האדם? וכי ישנם "מיקרופונים סמויים" השתולים במקום זה המעבירים את "השידורים" ללווייני השמיים ?


על תורף הדברים, עומד האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת". אחת ממגבלות הבריאה המסתירות את הקב"ה בעולמינו (עולם = העלם), הינה מגבלת המקום. זוהי אחת משלושת מגבלות הבריאה - מגבלות המקום הזמן והאדם  או בלשון ספר היצירה "עולם , שנה , נפש" בר"ת עש"ן ). מגבלות אלו בהן נברא העולם, מעלימות הן את הגילוי של רוחניות ואלוקות כאן בעולמנו. לכל דבר בעולם ישנו מקום ספציפי בו הוא תחום ומידות ומימדים המיוחדים לו. אין חפץ יכול להמצא בשני מקומות בו זמנית, משא"כ בעולם האלוקי הרוחני, בו מלא כל הארץ כבודו, וממלא הקב"ה כל עלמין ללא כל מגבלת מימד ומקום. ממילא, הגבלתו של האדם תחת מסגרת המקום, מקשה עליו להרגיש את רבש"ע שאינו נתון כלל במגבלות אלו.


למרות מגבלת המקום שיצר הקב"ה בעולמו , ביום השלישי לבריאה, הנרמזת בפסוק "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", ברא הקב"ה פרצות לחוק זה, דרכן ניתן יהיה לגלותו ביתר קלות. ישנן מקומות בעולם, בהם קל יותר לגלות שכינה. "שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (ויקרא כה): "לתת לכם את ארץ כנען - להיות לכם לאלהים". (כתובות י:). בא"י, מגבלת המקום שולטת בעוצמה פחותה. קל יותר לגלות בה את השכינה - "כמי שיש לו אלוה". בירושלים , מגבלת המקום קטנה אף יותר. "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" (משנה אבות ה' ז'). התפילות מול מקום המקדש מתקבלות טוב יותר, לא בגלל שהקב"ה שומע אותן טוב יותר, אלא מכיוון שאנו קולטים טוב יותר את השכינה. המקום פחות מגביל ופחות מסתיר, ואזי לנו קל יותר לקלוט את השידורים האלוקיים. לכן דווקא שם, בביהמ"ק, היו "עומדין צפופין ומשתחווים רווחים" (שם). שיאן של המקומות היה בקודש הקודשים. שם לא שלטה כל מגבלה של מקום - "מקום ארון אינו מן המדה" שהרי מידותיו של ארון הברית גדולות היו ממידותיו של קדה"ק, ואעפ"כ שכן הוא שם באורח פלאי,  וכך כתב השפ"א : "וזה המקום שורש כל המקומות כמ"ש שהכפיל כל ארץ ישראל תחת זה המקום שהוא מקום ביהמ"ק שורש כל המקומות והוא שייך ליעקב אבינו"


יעקב הפוגע במקום זה ומתעלה מעל למקום, יגיע משם לבאר, ממנה יגול את האבן ללא כל בעיה, שהרי מגבלות העולם כבר לא שולטות עליו. לכן קראהו הקב"ה ליעקב אל, כפי שדרשו חז"ל. זהו בדיוק ענינו של מקום זה שנתקל בו יעקב, מקום המקדש. הדרך קופצת לו , שהרי מתעלה הוא מעל למגבלת המקום, ואז מגלה הוא : "אכן יש ה' במקום הזה". זה מקום שאינו מגביל. אין כל העלם במקום זה. דרך מקום זה ניתן יהיה לראות ולגלות את הקב"ה. זהו גם הר המוריה שנעקר, עליו נאמר "ה' יִרְאה אשר יאמר בהר ה' יֵרָאה". הר המוריה - הוא גם הר היראה - הוא גם הר הראיה,  וכך מסיים השפ"א ואומר:  "לפי מה שיש יראת שמים בבנ"י מתקיים ביהמ"ק... וע"י יראה נפתח פתח בכל מקום כדכתיב וזה שער השמים"


שער השמיים הוא הפתח במגבלות המקום, דרכו ניתן להתקשר מהעולם לעולמות העליונים. על כן ציוונו חז"ל במסכת ברכות דף ל. :  "היה עומד בחו"ל - יכוון את ליבו כנגד א"י. היה עומד בא"י יכוון את ליבו כנגד י-ם. היה עומד בי-ם יכוון ליבו כנגד ביהמ"ק. היה עומד בביהמ"ק - יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים - נמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". כדי שהתפילה תיטיב להתקבל בתוכנו, עלינו לכוון את "האנטנות" לכיוון שער השמיים ומשם לספוג את השכינה. לזאת ככל הנראה כיוון רש"י באומרו : "שער השמיים - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה".


 


ה. "אהבתו אותה..."


וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: (בראשית כ"ט, כ')


הפסוקים הנ"ל מתארים אהבת אין קץ אשר שרתה בין יעקב אבינו לרחל אמנו. אמנם הדימוי בפסוקים קשה, שהרי בנוהג שבעולם האדם האוהב, המצפה בכליון עיניים למימוש אהבתו -  כל רגע של עיכוב, כל יום שחולף, הרי הוא לגביו כנצח נצחים. כיצד א"כ, היו בעיני יעקב שבע שנים אלו,  כימים אחדים?


 רבים מהפרשנים ניסו לקשור ימים אחדים אלו לימים האחדים שמצווה רבקה את יעקב להשאר בחרן - "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך",  וא"כ כוונת הכתוב לימים רבים.


פירוש ייחודי, על דרך פשט הכתובים, פירש הגאון הרב אליהו לפיאן כמובא בספרו "לב אליהו" . על דרך משל, מסביר הרב, נכנס אדם למסעדה, ולשאלת המלצר: "מה אוהב אדוני ?" עונה לו הסועד: "אוהב אני דגים". מיד, מזדרז המלצר לעבודתו להכין את המנה. אדם שלישי, יושב לו מן הצד, ולשמע הבקשה מצפה הוא לראות את המלצר חוזר עם אקווריום המלא בדגים נחמדים , וקערת אוכל כדי להאכיל הדגים.  "אותו אוהב דגים, בוודאי ישמח להשתעשע בהם ולטפחם". אומר הוא לעצמו. אמנם, לא כן. המלצר חוזר עם קערת דגים מבושלים ועסיסיים, ולתדהמתו של הצופה מן הצד, נועץ הסועד את סכינו ומזלגו בדגים , משסעם לחתיכות קטנות,מכניסם לתוך פיו ובולעם. ניגש אותו צופה לסועד ומטיח בפניו : "האם כך עושים לאהובים ?  לא יתכן שהנך אוהבם שאילו היית אוהבם, לא היית נוהג בהם כך. לא דגים אתה אוהב , כי אם את עצמך".


לאדם אשר כל אהבתו הינה אהבת עצמו, אהבה אגוצנטרית המחפשת את אשר מגיע לו, ממילא כל רגע העובר ללא מילוי תאוותו וצרכיו, בשבילו הוא כנצח שלם. אמנם, לא כן נאמר ביעקב : "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". יעקב , לא את עצמו אהב , כ"א את רחל - "באהבתו אותה", כל אהבתו היתה אהבה של נתינה, ואשר ע"כ, עברו עליו כל ימי העבודה במהירות, שהרי כל יום היה בבחינת נתינה לרחל, ומאחר ובקשר אהבה זה ראה יעקב לנגד עיניו רק את רחל, ולא את עצמו, כל נתינה - רק  חזקה את אהבתו והעבירה את זמנו בנעימים.


בנוהג שבעולם, נדמה שאהבה היא רגש סיפוק אותו מרגיש האדם הנמצא בחברת אהובו. אמנם אין זה נכון ובודאי שאינו מספיק. עיקר האהבה היא תולדת הנתינה. ככל שאדם נותן יותר , משקיע יותר בבן זוגו - כן גדילה אהבתו.  אהבה אינה רגש התפעמות בלבד המגיע מאליו, אלא גם ובעיקר פרי של מאמץ, השקעה ונתינה. אין כל ספק בכך שנצרך רגש ראשוני, התאהבות ראשונית, ניצוץ שנדלק. אמנם כל זה הוא רק בבחינת בסיס. עיקר הדגש בפיתוח האהבה הוא בליבוי האש ע"י רוח הנתינה,  הדואגת לכך שאש תמיד תבער בין בני הזוג .


על יסוד זה מרחיב הרב דסלר, במכתב מאליהו ח"א בקונטרס החסד. בנוהג שבעולם, אוהב האדם את פרי טיפוחיו, את הדבר שעליו עמל ובו השקיע את מירב חייו. לכן, אהבת ההורה לילדיו ודאגתו להם, גדולה מאהבת הילד להוריו, שהרי ההורה הוא זה שהשקיע בילד והעניק לו את כל צרכיו. זהו גם ההבדל שבין אהבה לתאוה, מסביר הרב דסלר. תאוה נעוצה ברצון לקחת, לקבל . תאוה יסודה בכח הנטילה האגוצנטרי של האדם. אהבה לעו"ז, נעוצה היא ברצון לתת. מידת האהבה יסודה בהשפעה. פשוט הדבר שכל אדם מצפה בסופו של דבר לבא על סיפוק צרכיו אמנם אסור שהאהבה תהא מבוססת על ציפיה זו. בני האדם שהינם נוטלים בטבעם עלולים במו ידם להרוס את האהבה אותה בנו שהרי "חיש מהר , אך תקל מהם יד הטבע, ושבים המה להיות נוטלים כשהיו, גם לא ירגישו בעצמם את השעה אשר החליפו בה את עמדתם. תחת אשר התקשרו תחילה להיות נותנים, מעתה היו לנוטלים וכל אחד ידרוש מרעהו אשר ימלא את חובותיו אשר יתחייב לו". ברגע בו התחלפו העמדות, תחל האהבה לדעוך ותתחלנה המריבות לפרוח - מריבות שאין בהם כל מנצח פרט למפסידה אחת - האהבה. וכך נהג הרב דסלר לברך כל זוג בעת שמחת כלולתם : "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה. כאשר תרגישו בכם בשעה זו , ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה - הנה כבר אשרכם מכם והלאה"


בעולם בו החברה מבוססת על יסוד הנטילה, על זכויות הפרט, ולא על יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת לאדם מה היא חובתו בעולמו - בעולם כזה גובר יסוד התאוה ומחביא תחתיו את יסוד האהבה הטהורה שהפכה למצרך נדיר. את סודה של אהבה טהורה ואמיתית זו גילה לנו יעקב אבינו - וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. אהבה טהורה זו המבוססת על "שכינה בינהם", המבוססת על נתינה ובניין משותף, על קדושה וטהרה, היא זו אשר תבטיח, באופן זהה לעבודת המשכן והמקדש, שגם בבית המקדש הפרטי אותו בונים בני הזוג - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".


 


התחת אלקים אני - בעל העקידה .


(ספר בראשית פרק ל ) " וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:  וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:"


התנהגותו של יעקב מצריכה עיון. וכי כך נוהגים באשה כאובה, אשה עקרה הבאה אל בעלה במר נפשה ומגלה לפניו אותות של מצוקה ? הרי במקום לגעור בה, היה על יעקב לנחמה ולומר לה כי טוב הוא לה מאלף בנים. ומדוע א"כ, לא זו בלבד שאין יעקב מנחמה , כי אם גוער (הוא) בה !


על הבנת המתרחש בפסוקים, עומד בעל ה"עקידת יצחק" - ר' יצחק עראמה. יעקב בא לעקור משורשה תפיסה לקויה של רחל לגבי תפקידה בעולם כאשה. אשר על כן, מוכיח הוא אותה באופן שאינו משתמע לשני פנים.  בבריאת העולם, נתן הקב"ה שני שמות לנקבה : אשה וחוה. כל אחד מהשמות מורה על תכלית מסוימת עבורה נבראה האשה, וכך כתב בעל העקידה :


" והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות: האחד, מה שיורה עליו שם אשה, כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות. וכאשר יורה פשט פרשת אשת חיל מי ימצא ".


כלומר: תכלית ראשונה של האשה, הוא להגיע לשלמותה הרוחנית והשכלית, בדיוק כמו תכליתו של האיש. וממשיך בעל העקידה :" והשני, ענין ההולדה, והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא היתה אם כל חי"


כלומר : תפקידה השני המוטבע בגופה, הוא תפקיד הולדת וחינוך הילדים. " והנה תהיה האשה כאשר לא תלד, לסבה מהסבות, מנועה מהתכלית הקטן ההוא אל מציאותה, ותשאר להרע או להיטיב, כמו האיש אשר לא יוליד, כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם, נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעיה נ"ו), כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". כלומר: תפקיד ההולדה והחינוך, שהינו תפקיד חשוב מאין כמותו, אינו תפקידה העיקרי של האישה, אומר בעל העקדה. זהו "התכלית הקטן" , כדבריו. לפיכך, יובן כעסו של יעקב על רחל, וכך מסיים בעל העקידה :  " על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה הבה לי בנים כו' (בראשית ל'), לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד. והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו הענין גם כן אם לא יוליד "


יעקב בא להעמיד את רחל על טעותה. למרות שאין לה בנים. אין היא מתה בשביל זה, שהרי עיקר תפקידה בעולם - לקיים מצוות , להשכיל בתורה ובדברי שכל וחסידות , ולעסוק במעשים טובים, תפקידים אלו - בעינם הם עומדים.


כך ניתן להבין את דברי חז"ל בגמ', במסכת יומא (ס"ט:( ובמסכת סנהדרין (ס"ד.), על נסיונם של חכמים לבטל את יצר העריות לאחר חורבן הבית. וכך מסופר שם : "אמרו חכמים - הואיל ועת רצון הוא (שהרי בטלו אז את יצר ע"ז) נבקש רחמים על יצר העריות. ביקשו רחמים ונמסר בידם. אסרוהו שלשה ימים בבית האסורים, וביקשו ביצה בת יומא לחולה ולא מצאו. שאלו חכמים ? היאך נעשה - נבקש חצי ! ואומרת שם הגמ' - חצי מן השמיים לא נותנים. ביטול יצר העריות עוצר גם את כח הילודה בעולם. על כן מבקשים חכמים - "חצי". נשאיר ביצר העריות רק את רצון הילודה, התכלית השני, וננטרל ממנו את התכלית הראשון, המביא לשלמות האיש והאשה, "ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שהרי תכלית זה הראשון - הוא הגורם לחטאים. אמנם אומרת הגמ' - חצי מן השמיים לא נותנים. התכלית הראשונה היא העיקרית, ע"פ הסברו בעל העקידה, ואשר על כן - לא יוותרו עליה מן השמיים.


זוהי המורשת, אותה הנחילו לנו אמותינו הצדקניות והנביאות. עקרותן בראשית חייהן, גילתה לדורות הבאים, שלמרות שתפקיד ההולדה והחינוך חשוב מאין כמותו, וכל חייהן שאפו הן אליו,  וחלילה - חלילה לנו מלזלזל בו, אין הוא בא ואסור שיבוא על חשבונה של השלמות השכלית , הנפשית והרוחנית של האשה, אשר "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" ורק לאחר מכן "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה" - "אשה יראת ה' - היא תתהלל".


 


מה בקש לבן הארמי לעשות ? )ע"פ שיעור מאת הרב מרדכי אלון שליט"א)


דרשו חז"ל בהגדה של פסח :"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב"


דרשת חז"ל מתמיהה ומחייבת עיון. ע"פ המשוואה, לבן גרוע מפרעה, שהרי פרעה גזר רק על הזכרים ואליו לבן גזר גם על הנקבות. אך האם ניתן כלל להשוות בינהם ? הרי פרעה הרשע, בתוכנית הפתרון הסופי לעם ישראל, השמיד מליוני יהודים, ואילו לבן לא נגע לרעה - ולו באחד מהם. וכי בשביל שחישב לבן לעשות, גרוע הוא מפרעה , שעשה ורצח במו ידיו ?


הסבר לכך שמעתי מפי הרב מרדכי אלון שליט"א, ע"פ קישור תמוה שהצמידו חז"ל ללבן הארמי, וכך דרש התנא הקדוש, יונתן בן עוזיאל על הפס' "וישלח מלאכים את בלעם בן בעור..." - "ושדר אזגדין לוות לבן הארמי הוא בלעם - דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל". כלומר : לבן הארמי הוא בלעם, אשר כוונתו לבלוע את עם ישראל, שהרי כשמו כן הוא : בלעם = בולע עם.


בלעם , גם הוא כמו לבן, רק מנסה ורוצה להזיק ולקלל את עם ישראל, אך שניהם, לכאורה - לא מצליחים במזימתם, ואף מברכים בסופו של דבר את יעקב. אל שניהם נגלה הקב"ה בארם ומזהירם שלא ליגוע ביעקב - מטוב ועד רע. הדמיון הרב שבין הדמויות, בא כמדומה, ללמד מפרשיות אלו - זו על זו.


יעקב, כפי שדרשו חז"ל, מיועד הוא לבנות "בית" - לבנות את בית האלוקים . לבית  יש קירות, יש מחיצות. לא ניתן לחזות מבחוץ בכל המתרחש בתוך הבית, היפוכו הגמור של ההר הפרוץ. יש בבית פרטיות , אינטימיות ועם לבדד ישכון. אמנם, עם כל זאת, בניגוד לשדה המבודד, נמצא הבית בתוך העיר. הוא מקרין דרך חלונותיו על הסביבה, ומכניס לתוכו שכנים ואורחים . יעקב , מיועד הוא לבנות את הבית הלאומי, אשר יגשר בין שני תפקידיו המנוגדים של עם ישראל - להפיץ אור לגויים, אך רק מתוך בית של עם לבדד ישכון. בית זה , עתיד להיות הבית בו תשרה השכינה לעד. את הבנין זה, מנסים בלעם ולבן לטשטש. בדרך לא דרך, מצליח לבן לשדל את יעקב להישאר בגלות, כמו שניסה גם לעכב את ביאתה של רבקה לא"י. כעשרים שנה מחזיק הוא את יעקב לצדו. 7 שנים בלאה ועוד שבע שנים ברחל, ועוד שש שנים ב"ביזנס" . הוא אינו נראה כאויב. להיפך הוא מתחזה לגוי הנחמד, אך זוהי בדיוק הסכנה שבו. הוא אינו מורגש כאויב, ואט אט, מצליח לטשטש את זהותו של יעקב ולהשאירו בגלות, שהרי אין זה יאה ליעקב להקים בית מבודד. לבן רוצה להנות מקרבתו של יעקב, ולעכב את חזרתו לארץ, בדיוק כמו בלעם, אשר מנסה ואף מצליח לגרום שה"מה טובו אהליך יעקב" ו"העם לבדד ישכון" יתהפכו לערבוביא עם בנות מדין. שניהם מנסים  בשקט ובנחמדות לבלוע עם - לבולל את עם ישראל . "הבנים בני והבנות בנותי", אומר לבן ליעקב. "טוב לך להיות נעבד משבעים אומות מאשר מאומה אחת", אומר בלעם.        בלעם הוא לבן, מנסה לעצור את תהליך בנין הבית של יעקב, ע"י הנסיון להשאירו בגלות. זוהי סכנה גדולה בהרבה מגזרותיו של פרעה. פרעה הוא אויב ברור. עם כל הסכנה ועם כל הנזק שגרם הוא לעם ישראל, ניתן לסמנו כאויב, להלחם בו ואף לנצחו בסופו של דבר. הוא בגדר "רשע מובהק". בלעם ולבן לעומת זאת, אינם מנסים חלילה להרוג, ולו יהודי אחד. שם שמים בפיהם ואולי אפילו בשטרות הכסף שלהם מוטבעת הסיסמא : " in god we trust". אך דוקא בזאת הסכנה. דוקא בגלל שלא ניתן לסמנו כאויב, שם אורבת הסכנה הגדולה ביותר. סכנת ההתבוללות ושחיקת הזהות של הבית הלאומי, עלולה להביא לשואה השקטה האיומה ביותר של עם ישראל ודוקא בגלל שהיא כל כך שקטה, אין יעקב ער דיו להנצל ממנה. על כן הזהירו חז"ל מהסכנה הטמונה בידידים וקרובים מסוגם של לבן ובלעם.  שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר בעצמי - "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי".


 


 




[1](רמב"ן על בראשית פרק יב פסוק י ) : ויהי רעב בארץ הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם: ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ:


 

 

 

בית המדרש