ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת ויגש

ע"י: הרב רונן נויברט

רעיונות קצרים שכתב הרב רונן נויברט לפרשת שבוע. ניתן לקחת קטע ולומר על שולחן השבת או בביה"כ.

 


 


עגלה ערופה[1]


פרשת ויגש עוסקת ברובה במפגשים ובהתגלויות. יוסף, מתגלה סוף סוף לאחיו לאחר כל התלאות והתעלולים שעולל להם. הוא מתאחד עם בנימין אחיו ולבסוף בשיאה של הפרשה נפגש הוא עם אביו - עם יעקב. שאלה קשה , בה התעסקו רבים מהפרשנים, עולה ממפגשים אלו. מדוע חיכה יוסף זמן רב כ"כ עד שהתגלה לאחיו ולאביו? גם לו נטען שליוסף היה חשבון פתוח עם האחים ולכן הוא משיב להם כגמולם, במה אשם יעקב אביו? יוסף הרי יודע ומכיר את הסבל העובר על אביו ומדוע א"כ אין הוא מתגלה אליו לפניכן, או לפחות שולח לו מכתב כלשהוא , כפי שהקשה הרמב"ן.


על הפסוק :  "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:" מביא רש"י בשם חז"ל :  "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה:" מהו ענינה של פרשת עגלה ערופה לכאן? כיצד היא קשורה להתגלות של יוסף ליעקב ?


כידוע, ענינה של העגלה הערופה , הוא קבלת האחריות והערבות, וכפי שתארו חז"ל במסכת סוטה על הפס' : " (דברים כא, ז) "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", (סוטה מה ע"ב)


וכי סלקא דעתך שיהיו זקני בית דין שופכי דמים, אלא לא פטרנוהו בלא לויה...זקני בית דין, מקבלים על עצמם אחריות מיניסטריאלית, לאותו חלל אלמוני, שמא לא היו הם ערבים די הצורך לשלומו ולבריאותו - "שמא פטרנוהו ללא לויה". יוסף ויעקב עסקו בפרשת עגלה ערופה לפני שנשלח יוסף למשימתו. בתום הלימוד, משלח אותו יעקב למבצע : " לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". לך יוסף, יש תפקיד - עליך למצוא את השלום בין האחים. תדאג לכך שבביתנו, לא יפלט ולו אחד מן האחים אל מחוץ למשפחה, כי שארע בבתים הקודמים של אברהם ויצחק. יוסף אכן מעיד על שליחותו ואומר : "את אחי אנכי מבקש" . מרגע זה, יוסף מנסה בכל דרך לקיים את מצוות אביו. רק לאחר שיצליח יוסף, יתגלה לאביו וישלח לו את העגלות. כך הרי מצווהו יעקב : " לך נא ראה את שלום אחיך...והשיבני דבר" - לאחר שתצליח למצוא את השלום - או אז : השיבני דבר - שלח לי אות או רמז לגבי השלמת המשימה.


כדי להשלים את משימתו, צריך יוסף לגלגל את המהלכים, כך שיגלו האחים שכולם - ערבים הם זה לזה. יוסף לאורך כל הדרך בוחן אותם בנק' זו. הוא בוחן את חשבון הנפש שלהם, כאשר אוסר הוא את שמעון. הוא בוחן את יחסם כלפי יעקב וכלפי בנימין,  ומנסה להוביל את כל המהלך לקראת תשובה שלמה של האחים, שהרי כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב ה"א:


"אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח "


יהודה , פותח בתשובה, כאשר מדבר הוא בפעם הראשונה על מושג הערבות בבית יעקב :


"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי... אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית פרק מג)


יעקב, כאשר שומע צלילים חדשים אלו, נעתר באופן מיידי להצעתו של יהודה ומסכים לשלוח את בנימין למצרים.


אמנם לשיאה של התשובה, מגיע יהודה בפרשתינו. יוסף מביא את יהודה למבחן האמיתי. הוא מעמידו באותו המצב בדיוק בו עמדו האחים, לפני שחטאו בסילוקו של יוסף ובהתנערות מכל ערבות כלפיו. יהודה, אכן עושה תשובה גמורה : "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי ...כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו"


רק כאשר שומע יוסף דברים אלו, מבין הוא שהשלים את משימתו. הוא מצא סוף סוף את שלום אחיו. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו". אז ורק אז, יכול יוסף לשלוח את העגלות ליעקב ולבשר לו - עמדתי בשליחותך.


"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"


 


והיו לעץ אחד


"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך ..."


פרשתנו פותחת בצעד הראשון שעושה יהודה, מנהיג ביתה של לאה, לקראת יוסף, מנהיג ביתה של רחל, לאחר שנים של נתק. צעד זה של יהודה מתקבל בברכה על ידי יוסף, ומוביל לשלום המיוחל בסכסוך עם האחים.


צעדיהם של יהודה ויוסף לקראת אחדותם מוצאים את ביטויים אף בדברי הנביא יחזקאל בהפטרה: "ויהי דבר ה' אלי לאמור. ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אותם אחד אל אחד לעץ אחד והיו לאחדים בידך." (יחזקאל, ל"ג)


למרות השלום הפסטורלי שהגיע בסופו של דבר-  הדרך אליו היתה רוויה בגילויי שנאה קשים, במריבות ובסיבוכים. הדבר מצריך עיון. האם זוהי הדוג' מביתו של יעקב ? האם כך מתנהגים גדולי עולם , מייסדי האומה ? האם מריבות וסכסוכים הינם מורשת שאי אפשר לברוח ממנה ?


על הדברים עומד הרב צבי יהודה קוק בשיחותיו לספר בראשית. אכן, אחדות שבטי ישראל הנובעת מאיחוד כוחו של יהודה עם כוחו של יוסף, יכולה לבוא דוקא מתוך הסתירות והניגודים הנחזים בין כוחות אלה, וכדבריו: "בהפטרתנו, ה' מצווה את יחזקאל הנביא לקחת שני עצים מיוחדים, לא עץ אחד הכולל את כל ישראל, אלא בהדרגה עץ יהודה לחוד ועץ אפרים לחוד, ורק אחר כך "קרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידך."


על מנת ליישב הסתירות בעם ישראל, הכרחי כי תבוא ההכרה, כי לכל דעה ולכל זרם יש מקום וייעוד, אשר יש לבטאם. לפיכך מבהיר הרב צבי יהודה, תפקידם של תלמידי החכמים ואנשי רוח הוא לדאוג לכך שכל אותם כוחות מנוגדים וסותרים שבעם ישראל יתאחדו בכפיפה אחת: "יש באומה כשרונות וכוחות שנראים מנוגדים זה לזה, כגון קודש וחול, אמונה וכפירה - "והיו לאחדים בידך". ביד תלמידי חכמים וגדולי רוח ואמונה, כל הצדדים שבסדרי ימינו צריכים לצמוח ולהתגלות כאחד."


ניסיונם של האחים לנתק את יוסף ממחיצתם, ולבטל דעות הנבדלות משלהם, בתירוצים ערכיים והלכתיים שונים ומשונים, לא צלח, בסופו של דבר.  אין , ולא יהיה לעולם , נתק נוסף בתוך בית ישראל. ביטול הדעות והנסיון ליצור נתק בעם "לשם שמים" , הוא גם אשר הביא לחורבנו של בית שני. וכך כתב הנצי"ב מוולוז'ין בתשובותו להצעה על דבר ייסוד קהילות נפרדות לאלו הממשיכים בדרך ה': "עצה זו (להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט) קשה כחרב לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט כבית שני, ...וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חינם הרבה שפיכות דמים, מה שאינו מן הדין ... ונתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצוה, בטעות."


גם בדורות אחרונים ,מזהיר הנצי"ב, עדיין שבים אנו על טעות האחים: "וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת גם כן (דהיינו - למצב של בית שני ע"י יסוד קהלות נפרדות) אשר על פי דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו, ויהיו רודפים זה את זה בהיתר בדמיון ח"ו, ושיחת כל עם ה' חלילה."


דברים דומים, כותב מרן הרב קוק באורות התחיה. את ההצעה "בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, להפריד את האומה. שהכשרים נושאי דגל שם ה' לא יהיה להם שום יחס עם פורקי העול הרשעים", משווה הרב למחשבת ע"ז : "זאת היא ממש מחשבה של ע"ז כללית, שבטוחים אנו עליה שלא תתקיים. אך ככל מחשבת ע"ז - היא מכאיבה ומדאיבה - אפילו שלא באה ולא תבוא לידי מעשה". "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע"פ שפרוד גמור כהעולה על לב המנתחים - אי אפשר הוא והיו לו יהיה". הדעה הדוגלת בהפרדת האומה, משולה היא לאותה אם מזויפת של התינוק במשפט שלמה הטוענת : "גם לי גם לך לא יהיה - גזורו!"


תיקונם של האחים יבוא בהשבת האחדות לעמנו. אחדות אשר אינה נובעת מביטול דעות ודלגיטימציה של פלגים מסויימים, אלא דווקא מהכרת ערכו של כל אדם, והחשבת משקלה של כל עמדה, גם אם זו נראית כמנוגדת לעמדתנו.


וכך כותב הרב קוק במאמר הדור : "וכל אחד יקח מחברו את כל הטוב, את כל הנאה והכשר...שכל אלו יביאו להכרה נאמנה, שרק ע"י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן - תבוא ישועה ותצמח גאולה".


 


אוי לנו מיום הדין


"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:


ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"


ודרשו חז"ל במדרש רבה (פרשה צג פסקה י): "אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ...יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה..."


רבים מהפרשנים הקשו על מדרש זה. וכי איזו תוכחה מצויה כאן בפסוקים ? הרי לכאורה, כל שיוסף אומר לאחיו הוא : " אֲנִי יוֹסֵף - העוד אבי חי". היכן א"כ, מצויה התוכחה בדבריו ?


על הדברים עומד בעל "בית הלוי", ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.


מדוע , מקשה "בית הלוי", שואל יוסף את אחיו "העוד אבי חי" ? הרי יהודה בדבריו מדבר כל הזמן על הצער שעתיד להגרם ליעקב, אם ילקח בנימין,  וא"כ מה השאלה ? בודאי שיעקב חי !


ועונה "בית הלוי" . התוכחה הטובה ביותר, הינה תוכחה בה החוטא בעצמו פוסק את דינו באופן אובייקיבי. תוכחה זו היא מעין תוכחת כבשת הרש.  כאשר נתן הנביא בא להוכיח את דוד על מעשה בת שבע, ומספר לו על כבשת הרש שנגזלה ונשחטה ע"י העשיר, פוסק דוד בעצמו את גזר דינו : "חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת...". מיד אמר לו נתן הנביא : אתה האיש.


זוהי בדיוק, תוכחתו של יוסף. השאלה המיותרת לכאורה של יוסף, "העוד אבי חי" היא היא התוכחה. כאשר יהודה מנסה לתלות את כל טענותיו בעוול  ובצער שעתיד יוסף לגרום ליעקב, שואל אותו יוסף "העוד אבי חי?". אתם מאשימים אותי כעת בגרימת עוול ליעקב. מדוע א"כ, לא חששתם לצערו של יעקב לפני 22 שנים כאשר מכרתם אותי למצרים ?


תוכחה טובה לא באה בכעס ובדברים קשים. האדם נוטה פעמים רבות להתכחש לאמת ולברוח ממנה . התוכחה החזקה ביותר היא העמדת האדם אל מול האמת , נטו. באומרו "אני יוסף" , העמיד יוסף את האחים אל מול האמת. מציאות האמת של "אני יוסף", טפחה על פניהם של האחים אשר ניסו לחיות בשקר. כאשר המציאות טופחת על פניו של החוטא - אין צורך להכביר במילים. כל מילה מיותרת - רק תגרע מעוצמתה של התוכחה.


מעין זו, תהיה התוכחה לעת"ל. לא תהיה זו תוכחת כעס, כ"א העמדת האדם אל מול כל האמת , אל מול סרט המתעד את כל חייו, ללא יכולת להסתיר או להדחיק ארוע מסויים.


לכן, מסביר בית הלוי, נקטו חז"ל בכפילות - אוי לנו מיום הדין - אוי לנו מיום התוכחה : ביום זה, יום הדין, נשב אנו בבית הדין של מעלה ונקבע ביום זה בעצמינו את גזר הדין - וזוהי גופא התוכחה. יום הדין שנפסוק בו את דיננו - הוא גם יום התוכחה.


מסופר על בעל התניא, שבקש פעם מהמוכיח שבעירו, שיבוא להוכיחו בדברים, שהרי "לכולם אומר אתה דברי תוכחה, ורק לי אין מי שיאמר". המוכיח הנבוך, שנתקשה להוכיח את רבו בעל התניא, אמר לו כך : "אין אני יכול להוכיחך, שהרי גדול אתה ממני. הפער בין ידיעותך לידיעותי עצום הוא. אמנם דע לך, שהמרחק אשר ביני לבינך הוא כאין וכאפס לעומת המרחק שלך מריבונו של עולם. הדברים שאינך יודע עדיין רבים הם מהפער שבין ידיעותי לידיעותך". לשמע דברים אלו - פרץ בעל התניא בבכי גדול...


 


עבודת יהודה ועבודת יוסף


דרכו של יוסף ודרכו של יהודה, משלימות זו את זו , כפי שכבר ראינו. פרשנויות רבות ניתנו בהבנת שיטתו בעבודת ה' של כל או"א מהם, ובהבנת המחלוקת שבינהם. פירוש מעניין אשר ראוי לתת עליו את הדעת מביא בעל ה"שפת אמת" : שיטתו של יוסף,מסביר השפ"א,  היא שיטת של עבודת ה' מתוך גילוי מתמיד של הקב"ה: " כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר". יוסף רואה בכל רגע נתון את רבונו של עולם עמו - "כל אשר הוא עושה - ה' מצליח בידו". למרות כל הקשיים העוברים על יוסף אין הוא נופל, ואפילו ברגע המסוכן ביותר, אצל אשת פוטיפר רואה הוא את דמות דיוקנו של אביו.    יוסף, אומר ה"שפת אמת", מקביל הוא לקדושתה של השבת. זוהי קדושה גלויה ומתפשטת. קדושה ללא הסתרים וללא נפילות.


יהודה לעומת זאת , עובד את הקב"ה מתוך ההסתר. יהודה נופל ומדרדר - "וירד יהודה מאת אחיו". הוא נושא את בת שוע הכנענית, מאבד את שני בניו ואפילו מגיע עד כדי מפגש אסור עם תמר כלתו. עם כל זאת, נמדדת גדולתו של יהודה,דווקא בכך שיודע הוא לקום - "שבע יפול צדיק וקם". "ויש צדיק , שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון" (שפת אמת שם) . יהודה יודע להודות ולהכיר בטעויותיו, שהרי "עיקר בחי' יהודה על שם הודאה על האמת", כפי שכותב השפ"א. בזכות יכולתו לקום,  עולה הוא לגדולה - "מטרף בני עלית" מברכהו יעקב- זוהי גדולתו שיכול לקום גם מחטאו הנורא שבמכירת יוסף.  יהודה מגלה את רבש"ע מתוך ההסתר ומתוך הנפילות. יהודה , אומר השפ"א, מקביל הוא לעבודת ימי החול, ימים בהם נמצאת הקדושה בהסתר.


ומסיים השפ"א ואומר : "ושניהם צריכים להיות". כל אדם, נצרך לזמנים ותקופות של עבודת ה' מתוך עיסוק בקודש, כדמות אותה מייצג יוסף. אעפ"כ, אין לשכוח כי פעמים רבות, נדרש האדם לזמנים של עבודת ה' מתוך חיי החולין,עבודה מתוך ההסתר, כעבודתו של יהודה. עבודה זו, אע"פ שמסוכנת היא יותר וטומנת בחובה סכנה לנפילות, חשובה היא לא פחות מעבודתו של יוסף, שהרי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם לפניכן".


גם בכלל האומה, יהיו צדיקים מסוגו של יוסף , צדיקים אשר חיים כל כולם בעולם של הדרת קודש, כמו גם צדיקים מסוגו של יהודה , צדיקים אשר חווים גם את עולם ההסתר, העולם הזה, צדיקים שחווים נפילות, אך יודעים להתאושש ולקום מהם, ודוקא מתוך העליות להגיע למדרגות רוממות. ממשיך דרכו של יהודה, משיח בן דוד , נקרא בפי חז"ל "בר נפלי", - בן הנפילה. עבודתו של המשיח תהיה תיקון העולם מתוך כל הנפילות ומתוך ההסתר. תפקידו של המשיח יהיה להפך כל חושך לאור, כל רע לטוב וכל מר למתוק. רק אז, מתוך העלאת כל הנפילות, יגש יהודה לחלקו של יוסף, וכדברי השפ"א :" סוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת". אז, לעת"ל נזכה אנו ל"והיו כאחדים בידך". ונזכה ב"ה, ל"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים,יום אשר נגיע אליו מתוך ההסתרות והעיכובים שבעולם הזה, ביום זה נזכה כולנו לגילוי של "והיה ה' למלך על כל הארץ - ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".- (ע"ע שפ"א תרל"ה, בזמר)


 


ה. על עגלות ועיגולים...


"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".


על פסוק זה מביא רש"י בשם המדרש : " ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה ...הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע"


מקשה המהר"ל (גור אריה, שם) : מדוע לא קרא יוסף גם הוא ק"ש - הרי ממאן נפשך : אם הגיע זמן ק"ש - היה עליו לקרוא ביחד עם אביו, ואם לא הגיע הזמן , מדוע יעקב קורא ק"ש ולא מאפשר לעצמו להתרגש --- ולו במעט, מהמפגש המיוחל !


ענין אחר בפרשה עשוי לשפוך אור על הסוגיה: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". את פשרן של אותן העגלות, מסביר בעל "קדושת הלוי", ר' לוי יצחק מברדיצ'ב : "וירא את העגלות אשר שלח יוסף רמז לו ליעקב שאל ידאג מהגלות כי כל זה הוא הסיבה לגאולה כי הרעה הוא הסיבה לטובה והנה העגלות הוא לשון עיגול ...והרחמים הפשוטים הוא אור הישר". יוסף שולח ליעקב מסר בעזרת העגלות. כל האירועים אשר באו על יעקב - באו כולם בעגלות , היינו - בעיגולים, בסיבוכים.


יעקב ע"פ המדרשים, ביקש לישב בשלוה בארץ כנען. יעקב חשב שסוף כל סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ומכאן יתנהלו כל חייו על מי מנוחות. אמנם, ע"פ חז"ל, לא נתקבלה בקשתו של יעקב ומיד קפץ עליו רוגזו של יוסף.


ישנם מהלכים בעולם הפועלים בצורה של אור ישר, בצורה פשוטה וישרה, בצורה של מי מנוחות.  דוקא המהלכים הגדולים באים בעגלות ובעיגולים. מהלכי הגאולה הגדולים ביותר, עטופים הם במהלכים מסובכים וקשים ביותר. הגלות, מסביר קדושת הלוי, הינה הסיבה לגאולה כשם שהרעה היא הסיבה לטובה, והשואה היא הסיבה לתקומה. "לית נהורא, אלא כההוא דנפיק מגו חשוכא" (זוהר) - אין אור טוב בעולם כאור זה שבוקע מתוך החושך.


דברים נשגבים אלו, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים - "גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". גם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שאנו מקבלים הינן חלק מהשגחת הרועה עלינו. הרועה מנחה אותנו במעגלי צדק - בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. מבינים אנו שאלו מעגלי צדק - יש כיוון לכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, עשויות דוקא מכות השבט להצילנו, ולהחזירנו למקום מבטחים.


זוהי ע"פ המהר"ל[2], הסיבה לפיה דוקא יעקב קורא את ק"ש. יעקב, כאשר רואה את יוסף, מבין את כל המהלך. לכן אומר הוא : "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". יעקב מפנים שכל מה שעבר עליו, כל הטובות וכל הרעות, כל הצרות וכל ההצלות, אינן מנותקות זו מזו. הוא מפנים שהקב"ה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע,  ולעיתים , כפי שהסביר קדושת הלוי, מגיעים כל אותם המהלכים הגדולים בעיגולים.


יוסף לעומת זאת, לא צריך לקרוא את ק"ש. את המהלך, מבין יוסף עוד שנים לפניכן. כבר בחלומותיו, ראה יוסף להיכן מובילות כל הדרכים, ושבכל העגלות יש סדר אלוקי מופתי. גם בבור הנחשים והעקרבים , גם בבור האסורים כמו גם בביתו של פרעה, ראה יוסף את הקב"ה - שם , לידו.קריאת שמע ישראל, מרגע שנאמרה בקידוש השם של ר' עקיבא, במותו, הפכה לסמל של קידוש ה' בכל התקופות השונות של עם ישראל. גם כאשר נתון היה בתוך התופת,  ידע ר' עקיבא לראות את כל המכלול, וידע הוא לצחוק גם כאשר ראה שועל היוצא מבית קדשי הקודשים, שכן "עתידים זקנים וזקנות לישב ברחובות ירושלים".


הן קריאת השמע של יעקב, והן קריאת השמע של ר' עקיבא, הטביעו בעם ישראל חותם של קידוש ה', אשר גם בשיא התופת והזוועה, יכריזו היהודים בקול רם : "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". יעקב ור' עקיבא אשר השורש המשותף לשמותם הוא "עקב" דהיינו - חלק תחתון ושפל, עוזרים הם לנו לגלות את הקב"ה מתוך כל הצרות של עקבתא דמשיחא. הם עוזרים לנו להבין שיש כאן בעולם מהלך אלוקי מורכב ומעוגל. האור והחושך, הטוב והרע - כולם , מקורם ברבש"ע. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו - המה ינחמונו."גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי".


 


שופרות


עתידים אנו להתענות השבוע בצום עשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי. יום זה מחייב אותנו, כמו גם שאר הצומות לחשבון נפש הקשור בעיצומו של היום, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות פרק ה' : "(א) יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב... ".


לקראת יום הקדיש הכללי, יום בו אנו מציינים גם את אסון השואה האירופית, מחובתינו להזכיר חשבון נפש, עליו דבר מרן הרב קוק , בדרשת ראש השנה תרצ"ד (1933 למנינם), דרשה אשר נשא בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה ומובאת במאמרי הראי"ה (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269). כל מילה נוספת מיותרת...


"ההלכה קובעת בשופר של ראש השנה שלש דרגות:


א. שופר של ר"ה מצותו בשל איל (שו"ע, או"ח תקפ"ו, א').


ב. בדיעבד כל השופרות כשרים (שם).


ג. שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. ומותר לתקוע בכל שופר שהוא אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עי' משנ"ב, שם). 
ודרגות אלה המנויות בהלכה בשופר של ראש השנה מקבילות הן לדרגות בשופר של גאולה. מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה ? בשם "שופר של משיח" אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל. התעוררות זו היא התקיעה המקבצת את האובדים והנדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים. היה היתה בישראל בזמנים שונים וישנה גם כיום בחלקים וביחידים מישראל התעוררות ורצון שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת ישראל השלמה. זהו השופר הגדול והמעולה  רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב. ויש שהרצון הקדוש נחלש, אין ההתלהבות הגדולה לרעיונות עליונים שבקדושה. אבל נשאר לפחות הטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה. וטבע אנושי בריא זה מחולל רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. רצון טבעי זה מתוך הרגשה לאומית טבעית, זהו השופר הבינוני הרגיל, המצוי בכל מקום. אף הוא שופר כשר, אעפ"י שמצוה בראשון יותר מאשר בו. "בדיעבד כל השופרות כשרים".


אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)"


 


ז. גם כי אלך בגיא צלמוות


"גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". דוד המלך, משתמש במשל הרועה והכבשה, לתאר את השגחה הקב"ה על בני האדם. הרועה שבמשל, משתמש במקלו הן בתוך משענת בשעת המנוחה, והן בתור שבט להכות את כבשתו בשעת הצורך.


המשל כשלעצמו מצריך עיון גדול. הכבשה הרי אומרת:"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" - ניחא המשענת, ברגע שנשען הרועה על משענתו, מן הסתם זהו זמן בטחון ומנוחה, ולכן הכבשה מנוחמת


במשענת. כיצד השבט מנחם? האם עצם העובדה שהרועה מכה ומצליף בכבשה יכול לנחמה ? הרי כל מכה שמקבלת הכבשה, אמורה להדאיב ולהדאיג יותר! כל מכה, מעבר לכאבה הפרטי של הכבשה, מלמדת לכאורה שאין הרועה מרוצה כלל ועיקר מהתנהגותה של הכבשה !


כיצד א"כ, מנחמת מכת השבט?


את משל הרועה והכבשה, ננסה להבין ע"פ דבריו של הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה", במאמר אשר נקרא "הייסורים ממקור הרחמים". שמו של המאמר כשלעצמו קשה להבנה. כיצד יכולים להיות ייסורים ממקור הרחמים - הרי לכאורה כל מקורם של הייסורים הוא ממדת הדין הפוגעת ומענישה על חטאים ! מהם א"כ הייסורים ממקור הרחמים ?


כותב שם הרב : "הייסורים של ישראל, ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים..."וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ד' אלוקיך מייסרך".


הורה המעניש את ילדו באופן חינוכי, ודאי לא עושה זאת משנאה או מכעס כי אם מאהבה ומרצון לחזק לחנך את ילדו. יתר על כן, פעמים רבות, כאשר זוג אהובים נאלצים להתרחק זה מזו, דוקא הרחקה מאולצת זו, היא המחזקת את האהבה. ככל שהריחוק הוא גדול, אך זמני כמובן, מחזק הריחוק את הגעגועים וממילא את האהבה. תקופת הריחוק הכפויה משמשת כמקפצה למדרגת האהבה. הריחוק מגביר את הגעגועים וגורם להגיע לשיאים חדשים בקשר הזוגיות.


וכך כותב הרב חרל"פ : "כל מה שאהבה מתבלטת, יותר מתבטלים הייסורים". בעת הרחקתם של ישראל, מתחזקת אהבתו של הקב"ה לבניו, "אשר בעת התרחקותם - המו מעיו להם :" הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד - על כן המו מעי לו - רחם ארחמנו" - דוקא הגעגועים הם אלו המחזקים את האהבה.


על כן, אומר הרב חרל"פ, "ככל שמכירים יותר את האהבה הגנוזה ביסורים - יותר ממתיקים את היגונות והכאבים, ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה - אם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכ"ז יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ה' לבניו". יש מושג של המתקת רטרואקטיבית. כאשר מקבלים אנו את היסורים באהבה, אנו ממתיקים את הדינים שכבר היו.


החטא החמור ביותר, אומר הרב, הוא חטאם של אלו הרואים את היסורים כעונש. "אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד התרחקותו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא שמרחקת באמת את גילויי האהבה וגורמת להסתרת פנים :"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה - ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".


אם המסקנה מהיסורים היא שהקב"ה כועס עלינו, "על כי אין אלוקי בקרבי" - או אז, במקום להמתיק את הדינים - מחריפים ומכפילים את הסתר  הפנים - " הסתר אסתיר פני ביום ההוא" .


"אין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו, אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות, ממקור השירה הן נובעות - "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעד , כי לא תשכח מפי זרעו"


דברים נשגבים אלו של הרב חרל"פ, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים. הכבשה משכילה להבין, שגם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שהיא מקבלת הינם חלק מהשגחת הרועה עליה. הרועה מנחה אותה במעגלי צדק. היא הולכת במעגלים, בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. אמנם מבינה היא שאלו מעגלי צדק - יש כיוון להכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, יכולות דוקא מכות השבט להצילה, כאשר עומדת היא בקצה הצוק, ורגע לפני הנפילה, מכתו של השבט, היא המחזירה אותה למקום מבטחים. זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו - המה ינחמונו. "גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי".




[1] ע"פ דברים ששמעתי מפי הרב מרדכי אלון, ראש ישיבת הכותל


[2]  " לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם".

 

 

בית המדרש