ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת ויחי

ע"י: הרב רונן נויברט

רעיונות לפרשת ויחי שנכתבו ע"י הרב רונן נויברט מרבני הישיבה.

 


ויחי - צדיקים במותם קרויין חיים


פרשת ויחי, עסוקה בעיקרה במוות. הפרשה פותחת ב"ויקרבו ימי ישראל למות", ומסיימת ב"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים". אפילו הפטרת ויחי עסוקה במוות, במיתתו של דוד המלך ע"ה - "ויקרבו ימי דוד למות". אעפ"כ, כותרתה של הפרשה היא כותרת של "חיים" - פרשת ויחי. אגב, תופעה דומה נמצא גם בפרשת חיי שרה , פרשה אשר נקראת ע"ש החיים, אך פותחת במותה של שרה ומסיימת במותו של אברהם. הדברים מצריכים עיון. הרי בידוע , שמה של כל פרשה אינו מקרי על בסיס הפסוק הראשון בלבד. לשמות הפרשות יש משמעות עצומה לגבי תוכנן של כל אחת ואחת. מהו א"כ ענינה של פרשת ויחי?


על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" , מקשה הזוהר הקדוש : "וכי בכמה ימים מת האדם ? והלא בשעה אחת, ברגע אחד, מת ונפטר מן העולם".  הרי מבחינה לשונית, נכון היה לומר "ויקרב יום ישראל למות" ! מדוע א"כ, נוסח הפסוק בלשון רבים - "ויקרבו ימי ישראל למות"? אכן,לשון התורה מדויקת ומדוקדקת. כאשר מגיע יום פטירתו של האדם באים ונאספים כל ימיו לחשבון לפני הקב"ה. "אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום מהם אינו נדחה לבחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא. משום זה, כתוב בצדיקים קריבה, משום שהימים קרבו לפני המלך בלי בושה." (תרגום זוהר ויחי)


הצדיקים, זוכים הם להפטר מן העולם , באים בימים. אף לא רגע אחד של זמן, בוזבז לריק בחייהם. הם אינם "הורגים" את הזמן, כי אם מנצלים אותו.  כל ימיהם קריבים לפני הקב"ה בלי שום בושה.על כן,דרשו חז"ל, "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח.). אותם צדיקים, אע"פ שנפטרו מן העולם, לא נכנעו לרגע למגבלות הארעיות של הזמן, אלא שלטו בו שליטה מוחלטת. הם הינם ממשיכים את המצווה הראשונה בה צווה עם ישראל , מצוות קידוש החודש - המצוה לשלוט על הזמנים ולקבע אותם.       הצדיקים, משאירים הם חותמות של נצח כאן בעולם, חותמות המשאירות אותם בחיים. כאשר לומדים אנו את מימרות התנאים והאמוראים, את כתבי רש"י והרמב"ם, את פסקי השו"ע והרמ"א, אנו מחיים אותם. חותמות הנצח שהשאירו כאן בעולם, ממשיכות להדהד, מאות ואלפי שנים לאחר מותם. "כל תלמיד חכם שאומרין דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר"  (ירושלמי, מסכת שקלים פרק ב מז.). במובן הזה, צדיקים אלו לא מתו. הם הנציחו את עצמם בעולם ובכך נצחו את המוות וכפי שכותב הרב קוק באורות הקודש : "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים". ביטוי החיים אינו נמדד ע"פ אורך שנותיו של האדם, כי אם ע"פ התוכן אותו הוא יוצק לזמנו.  יש מי שניתנו לו חיים ארוכים ובמובן הזה, כמעט ולא חי. אמנם יש מי שניתנו לו חיים קצרים יותר - אך היו אלו חיים מלאי תוכן, מלאי יצירה, מלאי רוח - צדיק זה ממשיך לחיות גם לאחר מותו. אשר על כן נקראת פרשתינו פרשת "ויחי". זוהי אינה פרשה של מוות . זהו אינו עוד סיפור שחולף. זוהי פרשה חיה, פרשה של חיים. גם בשנה הבאה נחזור לפרשה זו. כך גם בעוד שנתיים.  לעד ולעולמי עולמים. זהו סיפורם הנצחי של אבותינו הקדושים, אשר גם במותם נקראו חיים.


 


יעקב אבינו לא מת


דרשו חז"ל במסכת תענית (ה:): "אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת" . ומקשה שם הגמ' - והרי אנו קוראין בפרשתנו על קבורת יעקב ועל המספד שעשו לו, וכיצד א"כ טוען ר' יוחנן שיעקב לא מת ? משיבה הגמ' : "מקרא אני דורש, שנאמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו - מה זרעו בחיים , אף הוא בחיים".


דברי הגמ' תמוהים ביותר.  מהו פשר ההיקש - "מקיש הוא לזרעו"... וכי אין אנו מכירים לצערנו, אנשים רבים אשר אינם כבר בין החיים ואילו זרעם בחיים ! יתרה מכך שואל המהר"ל, כיצד סותרים אנו את דברי התורה, שם מפורש שמת יעקב, בלימוד דחוק מדברי הנביא ירמיהו אשר משם מקישים שיעקב חי וקיים לעולם ועד ? למה א"כ, נתכוונו חז"ל לרמוז באמרם "יעקב אבינו לא מת" ?


גם על דוד המלך (אשר סיפור מותו מוזכר בהפטרה), דרשו חז"ל (בזוהר הקדוש) שלא מת - "דוד מלך ישראל חי וקיים". אכן , אם נדקדק, הפועל "וימת" אינו מופיע בהפטרה המתארת את מותו של דוד המלך. אצל דוד נאמר -"וישכב דוד עם אבותיו". דרשו על כך חז"ל במסכת בבא בתרא (קטז.) : "דרש רבי פנחס בן חמא, מאי דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? " עונה ע"כ הגמ' : דוד שהניח בן - נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן - נאמרה בו מיתה. ". ומקשה הגמ' : "ויואב לא הניח בן? והכתיב מבני יואב עובדיה בן יחיאל! אלא," אומרת הגמ',  "דוד שהניח בן כמותו - נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו - נאמרה בו מיתה".


יואב , אשר לא השאיר בן כמותו , נחשב כמת ואילו דוד שהשאיר בן כמותו - שלמה המלך , נשאר חי וקיים לעולם ועד. לזאת ככל הנראה כיוונה הגמ' בתענית. אכן יעקב אבינו לא מת. יעקב , בחיר האבות, זכה להגיע למדרגה שמטתו שלימה. יעקב זכה לראות , שלמרות כל הסיבוכים והנפילות שעברו על בניו, כולם - ללא יוצא מן הכלל , ימשיכו את דרכו, בסופו של דבר.וכך דרשו חז"ל בזוהר (זהר חדש, רות בתרגום חופשי) :"יעקב אבינו לא מת והקב"ה נותן לו מקום קבוע תחת כסא הכבוד, להיות תמיד עד על בניו אשר מייחדים שמו של הקב"ה כראוי, פעמיים בכל יום, וכשהם מייחדים את שמו של הקב"ה, אומרים הם : "שמע ישראל" - הוי מעיד עלינו שנו מייחדים את שמו של הקב"ה כראוי". יעקב אבינו זכה להמשכיות נצחית. זרעו לעולם לא יהא כלה מן העולם : "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". פעמיים בכל יום תמיד, בכל מקום שלא יהיו, יפנו בני ישראל אל אביהם יעקב ויאמרו לו - העד עלינו, היה נא מליץ יושר בעדנו. חותמו של יעקב אבינו על בניו ישאר כאן לנצח נצחים. על כן יעקב אבינו לא מת. החותמת שהצליח להשאיר כאן בעולם - תהיה נצחית, בכל יום פעמיים תמיד. גם על סף ההריגה, על מפתן הכבשנים, לא ישכחו בני יעקב ישראל את אביהם וימסרו את נפשם בשמע ישראל. זהו הכוח אותו השאיר כאן יעקב בעולם - כוחו של הנצח - "נצח ישראל לא ישקר".


על כן אומרת הגמ' בתענית - "מקיש הוא לזרעו - מה זרעו בחיים , אף הוא בחיים ". מאחר וזרעו של יעקב יהיה כאן בעולם תמיד, ממילא יעקב חי כאן בעולם. השפעתו של יעקב על בניו, תהא ניכרת לנצח נצחים. בנים ובנות ההולכים בדרכם הישרה של הוריהם, תלמידים הממשיכים בדרכם החינוכית של מחנכיהם, הם הם המסייעים לכך שיקיריהם ימשיכו לחיות, כאן בעולם הזה, בבחינת "דוד מלך ישראל חי וקיים".


 


3. בקש יעקב לגלות את הקץ


"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". דרשו חז"ל במסכת פסחים (נו.) " אמר רבי שמעון בן לקיש:...ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, (שהרי בספר דברים כמשה בנאומו לבני ישראל קורא את "שמע ישראל", אין הוא מצמיד לו את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו"). לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.


אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. "


המדרש תמוה ביותר ומצריך עיון. מדוע נסתלקה מיעקב השכינה ? מהו הפסול אשר חשש יעקב שישנו בזרעו? גם הפשרה המובאת בגמרא לומר " ברוך שם כבוד מלכותו " בלחש מצריכה עיון - כיצד פותרת היא את הדילמה?  הגמרא אמנם מנסה להסביר את הפשרה במשל בת המלך אשר נתאוותה לציקי הקדירה - לשיירים  של האוכל, אך המשל , גם הוא  נראה לכאורה, כאינו קשור כלל לנמשל ?!


על משמעות המדרש, עומד הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה" (עמ' ר"ד), וכך כתב :


"בשעה שבקש יעקב לגלות את הקץ, נתגלגל לפניו הדור האחרון שבעקבתא דמשיחא על כל החוצפא וההפקרות שלו ונזדעזע עד שנסתלקה ממנו שכינה."...


חז"ל  במשנה בסוף מסכת סוטה תיארו בפנינו את התסריט החברתי הצפוי בעקבתא דמשיחא - "בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא... וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ ... פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכָּלֶב".


יעקב , כשראה זאת ברוח קדשו נזדעזע וחשש שמא ישא יש פסול בזרעו.


"אולם בניו השיבו לו - " כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד", שעם כל הירידות הנוראות, בלבם הם קשורים בקשר נצחי ומתיחדים עם האחד האמיתי ובזה - אין הבדל בין האבות לבנים, וכל אחד מישראל בפנימיות לבבו קשור עם האחדות העליונה, ממש כיעקב אבינו. " (הרב חרל"פ, שם)


אף יעקב, ענה אחריהם " ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מלכותו של הקב"ה עתידה להתגלות לעיתים גם מתוך ציקי הקדירה. גם מתוך השיריים. מתוך החלקים הנראים לכאורה כנחותים רוחנית, תחל גאולת ישראל ואור משיח יתנוצץ. גם מתוך מציאות הטומאה עתידה להתגלות מלכותו של בורא עולם --- "מי יתן טהור מטמא לא אחד". אלו דברים שקשה לומר אותם. אולי, הדרך היחידה לבטא אותם היא בלחש כפי שמכריעה הגמרא. מסיים הרב חרל"פ ואומר" "זוהי עבודת הצדיקים בסוף הימים. לא להתפעל מן הגוון החיצוני של ישראל, המדולדל בעוה"ר, ולהשתדל לגלות עומק קדשם העצמי, שכשם שאין בלב האבות אלא אחד, כך אין בלב הבנים אלא אחד - ובזה יזכו לגילוי ברכת " שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עלינו, אומר הרב חרל"פ, להתעלות ממעל לראיה השטחית הרואה ודואבת מהחוצפה ההולכת וגוברת בעקבתא דמשיחא. עלינו לראות את הקדושה  הפנימית הצפונה בכל אחד מבניו ובכל אחת ממפלגותיו של עם ישראל. זהו סודו של הדור כפי שמופיע בתיקוני הזוהר - "טב מלגאו וביש מלבר" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. זהו גם סוד חמורו של משיח. חמור הינה בהמה הנראית טמאה לחלוטין. אין לחמור כל סימן טהרה. הוא כולו - חומרי - חמורי, אמנם בתוך תוכו של חמור זה, גנוזה קדושה עמוקה של פטר רחם חמור - הקדוש גם הוא בבכורה.


וכך כתב השלה הקדוש (ח"ג, פרשת ויחי) :


"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" , "כי א"א להקץ שיבוא כשיש בינכם שנאת חינם, רק אם צריכים אתם להגאל כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת."


זוהי תשובתם של השבטים ליעקב אביהם. דוקא בעקבתא דמשיחא, דוקא ברגעים בהם נראה לעיתים כי פני הדור כפני הכלב, מצווים הצדיקים האמיתים להרבות אהבת ישראל אמיתית לכל יהודי באשר הוא שם. עלינו לחדור אל תחת לפני השטח, לראות את הכוונות האידיאליות של היושר והצדק שבכל מפלגה ומפלגה, להבין שאפילו תחת לפיד השנאה החיצונית בוערת אש של קדושה פנימית. כך, ורק כך, נוכל להביא לאחדותם ולתשובתם של שבטי ישראל, עד אשר "יחד, כולם קדושה לך ישלשו".


 


4. ויט שכמו לסבול


"וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול". בברכתו של יעקב אבינו ליששכר, טמונה סתירה פנימית. הרי אם ראה יששכר שטובה היא המנוחה, מדוע ברח ממנה, מדוע חיפש הוא לסבול ? האם ישנו אידיאל אלוקי חלילה בצער ובסיגופים ?


על הדברים עומד  ר' ירוחם ממיר בספרו "דעת תורה". מדוע, שואל ר' ירוחם, לא ניתנה התורה לישראל בארץ ישראל ביושבם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ? מדוע  קיבלו ישראל תורה, דוקא במצב ההפוך, במדבר שומם, בחוסר כל, בעינויים וטלטולים - "ויענך וירעיבך" ?


דבר פשוט הוא, שלקיומה המלא של התורה, נצרכים תנאים של מנוחה, כבארץ ישראל. "אם אין קמח - אין תורה". אמנם- דרך קבלתה של התורה, מתוך סבלו של המדבר, גם היא באה ללמדנו, פרק בהלכות קנין תורה. ישנם החושבים שעיקרה של המנוחה, תלוי הוא במנוחת הגוף. מחשבה זו , מסביר ר' ירוחם, היא עיקר הבלבול. מנוחת הגוף ודאי חשובה היא, אך אין לה כל ערך ללא מנוחת הנפש. אדם המתרגל למנוחה בתנאים שלא חסר לו כלום, במילים אחרות -אדם "מפונק" - לאדם זה כל מצב שלא יתאים בדיוק להרגלו הקבוע, מיד יטרידהו וישבור אותו לגמרי, שהרי מעולם לא סיגל לעצמו כל כושר התמודדות.


חייל המכינים אותו ליציאה למבצע צבאי, התנאי העיקרי להצלחתו נעוץ בכך שינוח היטב לפני המבצע. אמנם, דרך הכשרתו של החייל, לא תהיה ע"י פינוקים ועינוגים, כ"א ע"י אימונים מפרכים ומייגעים עד כדי שבירה. זוהי המנוחה האמיתית. מנוחת אמת היא יציבות נפשית. חייל זה , אשר עמד בכל האימונים המפרכים -  כל מצב קשה בשעת קרב לא ישבור אותו, שהרי רגיל הוא להתמודד במצבים קשים. הסבל שעבר באימוניו, מעניק לו יציבות נפשית, כך שגם המצבים הקשים ביותר לא ישברוהו.


זהו בדיוק ענינה של קבלת התורה. המנוחה האמיתית הנדרשת לקבלת תורה, היא דוקא המנוחה הבאה משבירת הגוף ומיעוט צרכיו, שאם ישאר עם ישראל במנוחת התורה גם לאחר כל הטלטולים והשבירות במדבר, שום דבר לא יטרידהו ולא ישלול את מנוחתו. אילו היתה ניתנת התורה בא"י, ניתן היה לטעון שבגלות , תחת שעבוד, אין ביכולתנו לקיימה. עתה, כשנתנה התורה במצב הקשה ביותר, שום מצב שבעולם , קשה ככל שיהיה, לא יגרום לנו לאבד את תורתינו. גם אם נגיע למצב של פת במלח תאכל - עדיין נהיה עמלים בתורה. לכן נאמר ביששכר "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול". יששכר , אשר בניו היו יושבים ועוסקים בתורה, הבין הוא שכדי לזכות במנוחה האמיתית, יש לעבור "גיבוש" מקדים - בבחינת "טירונות". יש לעבור גם תקופות של  קשיים וסבל, תקופות של פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן וחיי צער תחייה. אין כל מטרה אידיאלית ב"לסבול".  יש ענין חשוב וגדול לעסוק בתורה , דווקא מתוך רווח ויישוב הדעת. אמנם , רצו חז"ל לומר, אם עברו עליך תקופות של סבל, ועמדת בהן - אזי מובטח לך, כי בתורה אתה עמל. מובטח לך, כי כל צער או צרה שלא תבוא, לא יזיזוך ממקומך."וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול".


חושים בן דן


"וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה".


דרשו חז"ל במסכת סוטה (יג.) : "כיוון שהגיעו למערת המכפלה, הגיע עשו והחל מעכב. אמר להם : שלי הוא.  אמרו לו : והרי מכרת את חלקך ? אמר להם : את בכורתי מכרתי, אך האם את חלקי מכרתי? אמרו לו : כן, שהרי כתוב "בקברי אשר כריתי לי". אמר להם : הביאו לי את האיגרת. אמרו לו : האיגרת במצרים היא. ומי ילך ? ילך נפתלי שקל הוא כאיילה.


היה שם חושים בן דן,שכבדו אזניו משמוע, אמר להם :  מאי האי ? אמרו לו : אנו מתעכבים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר להם : ועד שיבוא  נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון ?! מיד נטל מקל וכרת את ראשו של עשו".הקשה ע"כ הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר :מדוע , מכל בניו של יעקב, דווקא חושים בן דן הוא שנתעורר לכבודו של יעקב ? וכי כל שבטי יה לא הרגישו בבזיון אביהם המוטל ללא קבורה ?


ממדרש זה, מסביר ר' חיים שמואלביץ",  למדים אנו על כוחו של ההרגל, המכניס אותנו אל מצב של אדישות. פעמים רבות, נגרר אדם ,מכורח הנסיבות, אל מציאות הסותרת ומנוגדת לתפיסת עולמו ולרצונותיו החופשיים. כתוצאה משהייה ארוכה במצב זה, מתקהים חושי הביקורת שלו, והוא בנקל מסתגל לסיטואציות אשר בימים כתיקונם היה נחרד מהם.


בני יעקב, עמדו והתווכחו עם עשו. בכל משפט שאמרו לו, חשבו שבעוד רגע הם ינצחו אותו וכבר יוכלו לקבור את יעקב, אך בכל רגע התחדש הויכוח על נקודה אחרת. המשא ומתן עם עשו התארך, והאחים אפילו לא שמו לבם אל כך. בינתיים, היה מוטל יעקב בבזיון, אך האחים לא חשו בכך, כי גישתם נשחקה והם כבר התרגלו למצב האיום הזה.


חושים בן דן, היה היחיד שלא קהו חושיו. דוקא בגלל כובד שמיעתו, לא נסחף הוא אל תוך המשא ומתן שהתנהל, וממילא, כאשר ראה את ישראל סבא מונח בבזיון, מיד נזדעזע וקם על רגליו. לא היה מוכן הוא להשלים עם מצב זה ולו לרגע, ומיד בא ועשה מעשה.


מוסר זה רצו חז"ל ללמדינו במדרש. רגישותו של אדם , עלולה להשחק במהירות, כאשר שרוי הוא במצב קשה אליו הוא מתרגל. אל לנו להתרגל ולהשלים עם שום מציאות קשה, ולו לרגע. כל ידיעה על קרבן של טרור הכבישים, צריכה היא לזעזע אותנו בדיוק כמו ידיעה על אסון נורא עם עשרות קרבנות. אל לנו לתת לידיעות אלו להדחק אל שולי החדשות. דחיקה אל שולי התודעה, מביאה אותנו להתרגל למצב הקיים,  לפתח אדישות כלפיו וממילא - לחוסר יכולת לתקן את המעוות.


רק אם לא ניתן לכוחו של ההרגל להשפיע על תודעתנו ומודעותנו, נוכל לתקן את הקלקולים. כך, ורק כך, נוכל להשאר איתנים וחזקים בדרכנו העולה בית אל.


 


התחת אלקים אני


"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם , ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו  את כל הרעה אשר גמלנו אותו" . על כוונת אחי יוסף באמרם "לו ישטמנו", דנו רבים מהפרשנים על אתר. המילה "לו", מסביר רש"י, מופיעה בהקשרים שונים. יש "לו" המשמש בלשון בקשה ויש "לו" המשמש בלשון הלוואי, אמנם במקרה שלנו, מפרש רש"י, "לו" משמשת בלשון "שמא" - "שמא ישטמנו יוסף". שיטתו של רש"י, מתאימה היא לשיטת התרגומים , וכן פירשו רובם של המפרשים.


פירוש ייחודי, מביא "אור החיים" הקדוש בפירושו לתורה. "אור החיים" דוחה את פירוש רש"י, שהרי אין כל תקדים בתורה ש"לו" מופיעה בלשון "שמא". לפיכך, מסביר "אור החיים" , המילה "לו" משמשת גם במקרה שלנו בכוונת "הלוואי" - "הלוואי ישטמנו יוסף". האחים רוצים הם שיוסף יחזיר להם על כל הרעה אשר גמלוהו. רוצים הם להשתעבד ולהצטער כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא יהיו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה.


אכן סמך לשיטתו של  "אור החיים" הקדוש מוצאין אנו בהמשך הפסוקים.  לאחר שרואים האחים שיוסף בוכה הוא מבקשת סליחתם, ואין לו כל כוונה להרע להם, מציעים הם בעצמם את ההצעה הבאה :" וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו - הננו לך לעבדים. ויאמר אליהם יוסף - אל תיראו כי התחת אלקים אני...".


האחים, מחפשים הם להתחמק מאחריות כלפי הקב"ה. הם מוכנים שיוסף ישעבדם וינקום בהם על כל הסבל שגרמו לו, ובלבד שיהיו נקיים מדין שמיים. אין להם את האומץ, לעמוד מול רבש"ע. על כך , עונה להם יוסף - "התחת אלקים אני "- וכי אני אמחל לכם במקום רבש"ע ? אם אתם חייבים עונש על הדבר  - אלקים ישפוט אתכם ולא אני. צדיק יסוד עולם כיוסף, מכיר הוא את מקומו. הוא מלמד את האחים, שאין הוא תחליף לרבש"ע, אלא צינור נוסף בדרכם לתיקון חטאם. עיקר התיקון של חטא אחי יוסף, יוכל לבא רק לאחר שיקבלו האחים אחריות על מעשיהם ויבקשו בעצמם מחילה מאת הקב"ה. יוסף מלמד את האחים שבעולמו של הקב"ה אין עבדים. "עבדא, ניחא ליה בהפקרא". העבד, אינו אחראי כלל על מזונותיו . כל כולו נתון תחת אחריות אדונו. הוא יכול ל"הקטין ראש" ואין לו צורך לשאת כל משא של דאגה על כתפיו.לא כך היא דרכו של עבד ה'. אל לו לאדם להשליך יהבו על אדונו ומעסיקו. אפילו על הצדיק אין לאדם לסמוך לבדו, כיוון שגם בכך ישנה התחמקות מאחריות. על האדם לעמוד אך ורק מול רבש"ע, ולהשליך יהבו עליו. "אשרי שאל יעקב בעזרו - שברו על ה' אלקיו".מסופר על חסיד אחד, שבא אצל הצדיק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה וקבל באזניו על כך שבאחד הימים הזכיר לפניו חולה אנוש מבני משפחתו, ובכ"ז לא הוטב כלל לחולה, הזקוק לרחמים מרובים.והרי אמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (קט"ז.) "כל שיש לו חולה בתוך ביתו , ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", והוא הדבר אשר עשיתי , אמר החסיד- באתי אצל הרבי, שיעורר על החולה רחמי שמים ! השיב לו הצדיק מאוסטרובצה : תן דעתך, שלא נאמר כאן "ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים", אלא נאמר : " ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". משמע מכאן, שנדרש כאן מהחולה לעשות שני דברים : ראשית , "ילך אצל חכם", שזכותו וצדקותו יכולה לקרוע כל גזירה קשה, ושנית - "יבקש עליו רחמים" - החולה בעצמו יתפלל לה' ויבקש רחמי שמים ולא יסמוך רק על פנייתו לרבי...

 

 

בית המדרש