ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת וירא

ע"י: הרב רונן נויברט

רעיונות לשולחן שבת מאת הרב רונן נויברט על נושאים בפרשת השבוע,פרשת וירא.

 


הנסיון


פרשת וירא ממשיכה לגולל בפנינו את מסכת הניסיונות בהם מתנסה אברהם אבינו , כהמשך ישיר לפרשה הקודמת - פרשת לך לך. הנסיונות שהחלו בלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך - היינו - נסיון של ניתוק מהעבר, שעברו דרך נסיונות של  ניתוק מההווה, כדוגמת ניסיון ברית המילה, אשר הבדיל ובודד את אברהם מסביבתו ומחבריו, יגיעו לשיאם  בפרשתנו בנסיון העקידה, הנסיון הקשה והנורא, נסיון של ניתוק מהעתיד. על ענין הנסיון דרשו חז"ל במדרש שמות רבה :"אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה אא"כ בחנו תחילה, שנאמר : ה' צדיק יבחן "והקשו הפרשנים : וכי צריך הקב"ה לנסות הצדיק, והרי הוא חוקר לב ומבין כליות ויודע כי הצדיק יעשה מצוותו , א"כ מה הצורך בבחינה !


יסוד כל התשובות הוא אחד. אין הנסיון צורך אלוקי חלילה אלא צורך לאדם. הקב"ה חוקר סתרי לב ולפניו בודאי שידוע הכל. הקב"ה מנסה את הצדיק לטובתוהנסיון יעלה את הצדיק על נס - "נתת ליראיך נס להתנוסס".וכך מסביר המהר"ל , בגבורות ה': השלמות של הצדיק נמצאת בכח -  בפוטנציאל. כ"ע לא הוציא הצדיק את השלמות לפועל, כ"ע לא חשף את מדרגותיו - אין להן אחיזה במציאות, אין לו קנין אמיתי בהן. רק אם יוציא הצדיק צדקתו לפועל, יעלה לגדולה בפועל.


אעפ"כ, הדברים עדיין קשים, שהרי אומר הקב"ה לאברהם לאחר העקידה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ולכאורה משמע שלפני כן לא ידע זאת הקב"ה! האם רק לאחר העקידה נתחדשה ידיעה זו לפני בורא עולם?


כדי להבין זאת, יש אולי לחזור להבנת אחד מיסודות הבריאה. הבריאה נבראה על יסוד השפעה וההפנמה . שפע אדיר יורד מלמעלה, מרבש"ע, אל עולמנו, שפע שאין אנו מסוגלים לקלוטו, אך הוא משאיר בנו רושם , או "רשימו" , בלשון הזוהר הקדוש.


הרושם הזה גורם לאדם לשאוף לחזור אל אותו השפע, אלא שהפעם בכוחות עצמו. אם קודם לכן זכה האדם בשפע בחסדי ה' יתברך, הרי שכעת, מגיע האדם להתענג על שפע זה על ידי עבודתו הרוחנית העצמית. כאשר יזכה לעשות כן, ישאר השפע נצחי, שהרי אין זה שפע מקרי אלא מדרגה הבאה בכוחו של האדם. כך מוצאין אנו בבריאת האדם. האדם נברא במדרגה עצומה, וקיבל שלמות שבאה לו שלא בזכותו. אשר ע"כ הוא מאבד מדרגה זו , אך לא מאבד את שאיפתו ל"חדש ימינו קדם" - לחזור לשלימות גן העדן, והפעם בכוחות עצמו.


כך גם עם ישראל. בעת שנהיה לעם, זכה עם ישראל לשלמות כאשר קיבל תורה בסיני.  ע"פ חז"ל, מעמד זה החזיר את העם למדרגתו של אדה"ר בגן עדן.  אלא שגם כאן,  שלמות זו אינה באה לעם ישראל בזכות עצמו, אלא בחסדי ה' שהרי בזמן יציאתם ממצרים הגדירום המלאכים בהאי לישנא - "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז".  אשר על כן, עם ישראל נופל ומאבד מדרגתו תוך זמן קצר בחטא העגל. למרות הנפילה,  ישאף עם ישראל תמיד לחזור לשלמות הראשונית, לקבלת תורה פעם נוספת, אשר בפעם הבאה - תגיע בזכותו - "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר".


תהליך זהה , עובר גם העובר במעי אמו. ע"פ חז"ל במסכת נדה, בא המלאך ומלמד אותו את כל התורה כולה, וכאשר יוצא הוא לאויר העולם, סוטרו המלאך על פיו ומשכח ממנו התורה. הולד בבריאתו מאבד גם הוא את השלמות אליה זכה, אמנם יש לו שאיפה,יש לו פוטנציאל לחזור בכוחות עצמו לאותו הגילוי, אלא שהפעם ישאר זה נצחי.


הנסיונות שמתנסה בהן הצדיק, באים להעבירו את אותו התהליך בדיוק, ומסביר זאת בעל ה"שפת אמת" : הקב"ה מבטיח לאברהם פעמיים את הבטחת הזרע, פעם ראשונה לפני ברית בין הבתרים - "הבט נא השמימה, וספור הכוכבים ...ויאמר לו כה יהיה זרעך", ופעם שניה לאחר פרשת העקדה "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים".


אכן, מסביר השפ"א, ההבטחה הראשונה היתה בבחינת מתת חסד מהקב"ה - והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. הבטחה זו היתה בבחינת השפע. אמנם לאחר פרשת העקידה זוכה אברהם למדרגה זו בזכות. וכך כתב האדמו"ר: "  ...ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד."


לאחר שהגיע לכך אברהם בעצמו, זכה שמדרגה זו תשאר קבועה ונצחית - נצח ישראל לא ישקר.


כך מסביר השפ"א גם את הפסוק - "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" : ידיעת הקב"ה שייכת רק בדבר נצחי . ממילא רק ברגע שזכה אברהם לקנות דרגה נצחית בכח עצמו - זכה לידיעה אלוקית , וכך מסיים השפ"א:  " הנה ידיעת הקב"ה הוא מראשית הדבר עד תכליתו ...הרי שע"י שישאר צדקת אברהם אע"ה לדורותיו לכן ידע אותו המקום. ודבר שאינו מתקיים עד עולם לא שייך בו לשון ידיעת המקום ב"ה כדכתיב יודע ה' דרך צדיקים כו' ודרך רשעים תאבד שאינו דבר המתקיים... וז"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה פי' כנ"ל על ידי הנסיונות שעמד בכולם ...לכן שייך הלשון ידיעה עתה. כי יתקיים יראתו ית' בבנ"י לדורות עולם ..."


 


2. התפילה שלא נענית


דרשו חז"ל במסכת ברכות כו: - " אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל ". הפסוק "וישכם אברהם בבוקר" , ממנו למדו חז"ל שתקן אברהם שחרית, איננו ה"וישכם" של פרשת העקידה, אלא "וישכם" אחר. זוהי השכמה לאחר תפילתו האדירה של אברהם על סדום ובנותיה. וכך נאמר שם בפסוקים: "ויַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה': וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אלקים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר..."


הדברים מצריכים עיון. הרי הגמ' ניסתה ללמדנו על תפילתו של אברהם כמודל לכל תפילות השחרית שלנו. אמנם המודל , לכאורה, נכשל, שהרי מכל תפילתו של אברהם, לא נשאר דבר: " וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן".


לכאורה דוקא פנחס הינו מודל טוב יותר ללימוד התפילה, שהרי בפס' מתהילים הנזכר בגמ' נאמר : "ויעמוד פנחס ויפלל - ותעצר המגפה " - זוהי דוג' לתפילה. זוהי תפילה שנענית מיד. מדוע א"כ למדו חז"ל את מקור תפילת שחרית, דוקא מאברהם, דוקא מפרשה קשה זו של " וַיְהִי בְּשַׁחֵת אלקים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר" ?


תשובה על כך שמעתי מפי הרב מרדכי אלון שליט"א, רב ישיבת הכותל, שנשאל שאלה דומה, לאחר שנרצח תלמידו נחשון וקסמן הי"ד. כזכור, השבת שלפני הרצח, היתה שבת בה התפלל כל עם ישראל תפילות המוניות לשלומו, אך למרבה הצער, התפילות לא הועילו. ונשאל אז הרב - להיכן הלכו כל התפילות האדירות - מדוע לא הועילו ?


ענה על כך הרב אלון : במבט ראשון, כפי שכבר ראינו גם תפילותיו של אברהם לכאורה לא הועילו. אמנם אם נמשיך בקריאת הפסוקים, נגלה בעומק, שהיתה תועלת לתפילה : "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אלקים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אלקים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" , ובהמשך הסיפור הידוע : "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם:".


ודרשו על כך חז"ל במדרש רבה , ע"פ הפסוק מתהילים פ"ט "שם מצאתי דוד עבדי": "אמר רבי יצחק - מצאתי דוד עבדי,  היכן מצאתי אותו - בסדום".


אכן, במבט שטחי , לא היתה תועלת לתפילת אברהם . אמנם, בראייה כוללת, מסתבר שאת תוצאות התפילה לא מודדים בכאן ובעכשיו, אלא במימד הנצח. תפילתו של אברהם , הולידה את שרשו של משיח בן דוד , שראשיתו בסדום ואחריתו בתיקון עולם במלכות שדי. כרגע השורשים עדיין נעלמים. הם עדיין מתחת לפני האדמה, בדמותו של מואב, הבן הממזר, אך דוקא כאן, ודוקא בזכות תפילתו של אברהם , מתחיל להתרקם אורו של משיח. ממואב זה תצא בעתיד רות המואביה, זקנתו של דוד המלך ואמה של מלכות בית דוד.


תפילתו של פנחס לעו"ז, פעלה באופן מידי , אך כידוע , תוצאותיה היו שטחיות. תפילתו הועילה באופן  זמני לעצירת המגיפה, אך לא הביאה לתיקון שורש בעם ישראל שהמשיך להיות שטוף בע"ז בכל תקופת בית ראשון. פילה נקראת בפי חז"ל "עמידה" - "ואין עמידה אלא תפלה". התפילה דורשת מאיתנו עמידה איתנה וסובלנית כדי לחזות בתוצאותיה. אין תוצאותיה ניכרות בהכרח, באופן מיידי. לעיתים נדרשת ראיה של אלפי שנים בין התפילה לתוצאה, כבתפילתו של אברהם, ולעתים נצרכת "רק" ראיה של כשלוש שנים בין דור של שמד, אשר כל תפילותיו עלו כקיטור הכבשן מכבשני האש, אך דוקא מתוך "ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר" , התחיל לצמוח דור של גאולה, אשר באופן נסי בנה את מדינת ישראל, ואשר את כוחו שאב, כנראה, מתוך כוחן של אותן תפילות אבודות בכבשני האש.


 


3. רק אין יראת אלוקים


וַיָּבֹא אלקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:


וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאלקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:


מפשט הפסוקים עולה שדוקא אבימלך הוא ה"צדיק" שבסיפור. הקב"ה בעצמו, מעיד על צדקותו של אבימלך, אשר פעל בתם לב, ומודה הקב"ה , שכל סיבת ההתגלות לאבימלך היא כדי להצילו מחטא.


מיד לאחר ההתגלות , מזדרז אבימלך לדבר מצווה "וישכם אבימלך בבוקר". זהו ביטוי השמור להשכמת ותיקין של הצדיקים כאברהם אבינו המשכים לעקדה. "וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד" . אבימלך מצליח לעורר את כל ממלכתו לעשות תשובה. ולהביאם ל" וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד".


גם חז"ל ראו באבימלך מודל חיובי וכך דרשו במדרש הגדול : "מכאן אמרו - כל ההולך בתמימות וישרות הקב"ה מצילו מכל חטא והמלאכים משמרים אותו..."


מדוע , א"כ, תוקף אברהם את אבימלך בהתקפה , הנראית לכאורה, חסרת שחר:  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אלקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: . הרי הדבר המרכזי שמצינו בממלכת גרר הינו דוקא יראת אלקים, ומנין , א"כ, מגיע אברהם למסקנה שאין יראת אלקים במקום הזה ?


הסביר זאת הרב אלחנן וסרמן הי"ד, בסמינר רבנים בגרמניה , בשנים שלפני עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית, וכך אמר : הדגש הוא על המילה "רק" - "רק אין יראת אלקים במקום הזה".  וביאר דבריו : כאשר נמצאים בקרב אומה נאורה, שאנשיה משכילים ומתורבתים, נדמה לכאורה שאפשר לחיות בשקט ובבטחה. אנשים בעלי מוסר , שקנו לעצמם נימוסים טובים, משרים הרגשת בטחון , של "לי זה לא יקרה". אברהם, כמעשה אבות סימן לבנים, בא ללמדנו, שגם במקום נאור ומתקדם, אסור להירדם, אסור להיכנס לאדישות ולשכוח את הסכנות הגדולות שאורבות לנו. בין רגע, יכולים אנשי אומה זו להשתנות ולהיות בנ"א מסוכנים, המסוגלים להרוג ולרצוח, כתוצאה מתאווה מסויימת שתשתלט עליהם . על תאוה זו לא יהיה בכוחם לגבור ואשר על כן, ינקטו בכל אמצעי קיים למימושה.


ישנו רק כח אחד בעולם, המסוגל להעניק תעודת ביטוח ליציבות מוסרית. כח זה הוא יראת אלוקים. רק מי שיראת אלוקים על פניו, מסוגל הוא להתגבר על אש התאוה בטרם תשרוף. רק הוא יוכל לשמר את המוסר הטבעי שבקרבו ככח נצחי שלא משתנה בחלוף האופנה.


לכן אמר אברהם אבינו : "רק אין יראת אלקים במקום הזה". "רק" במקרא בא למעט. ישנה בממלכה זו יראת מסוימת, הם בעלי נימוסין ומידות טובות. אך זוהי לא יראת אלוקים מלאה המתפרשת על כל השקפת העולם ועל כל המעשים והמידות. יראת האלוקים שבממלכה גרר היתה גורם מישני, שאמנם, הקנה להם מידות ונימוסין, אך לא זיכה אותם בתעודת ביטוח לבל יחטאו בחטאים איומים.


לכן חושש אברהם. אנשי נימוסין אלו, עלולים להרגני על דבר אשתי. ברגע שתבער בהם אש בלתי נעצרת של תאוה, לכל נימוסיהן , לכל המוסר הטבעי - כבר לא יהיה מקום בשיקולים. או אז חלילה - והרגוני על דבר אשתי.


 


מעשה אבות - סימן לבנים.


4. וירא את המקום 


וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:


 וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר ... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאלקים:


" ביום השלישי וישא אברהם את עיניו כתיב (הושע ו) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ביום השלישי ...באיזה זכות רבנן ורבי לוי רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ור' לוי אמר בזכות של יום שלישי של אברהם אבינו שנאמר ביום השלישי וירא את המקום מרחוק מה ראה ראה ענן קשור בהר אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני " (מדרש רבה בראשית פרשה נו פסקה א)


אברהם יוצא לניווט ללא יעד מוגדר - "אחד ההרים אשר אומר אליך". אברהם לוקח אזימוט, ומתחיל לצעוד. מכאן היינו מצפים לקריאה אלוקית , כגון : - "אברהם עצור כאן. לאחר הסיבוב פנה שמאלה ושם במעלה הרחוב תמצא את הר המוריה".  אבל , לא כן .  בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:


אברהם רואה בעצמו את המקום. כיצד ידע אברהם שאכן זהו ההר המיועד? דרשו ע"כ חז"ל במד"ר קהלת (פרשה ט פסקה ז):


וירא את המקום מרחוק . מה ראה?  ראה ענן קשור על ההר אמר דומה שזה ההר שאמר לי הקב"ה להעלות את יצחק בני עליו . אמר לו : יצחק בני רואה אתה מה שאני רואה ? אמר לו  : הן .


אמר לו : מה אתה רואה?  אמר לו : ענן קשור על ההר. אמר לאליעזר ולישמעאל נעריו : רואים אתם כלום ? אמרו לאו . אמר הואיל ואין אתם רואים כלום והחמור אינו רואה כלום (שם) שבו לכם פה עם החמור עם דומין לחמור. לכאורה, דוקא אברהם ויצחק הם אלו החוזים ב"פטה מורגנה". מאימתי רואין באמצע המדבר ענן קשור על הר ? אמנם , לכשנתבונן במקרא, נמצא שתופעה זו חוזרת על עצמה. ישנו הר נוסף המצוי במדבר עליו היה קשור הענן.


 וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:


גם עם ישראל כמו אברהם, רואה ביום השלישי ענן קשור על ההר. מעמד הר סיני , כרוך במעמד העקידה. ואכן עמדו על כך חז"ל במדרש (ברכות ו:):  "וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומנין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. אלו תבור וכרמל וסיני וציון." .


ממילא, נוכל להבין את ראייתו של אברהם אבינו, דוקא ע"י מדרגת הראיה של בנ"י במעמד הר סיני : " וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:" . גם זו ראיה המתבצעת מרחוק, ביום השלישי , ראיה של ענן הקשור להר. כך מסביר זאת מרן הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה :  "כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית, משמשת במקום האמירה". אברהם אבינו, כמו גם עם ישראל במעמד הר סיני, הגיע למדרגת הנבואה. זוהי מדרגה, בה את דבר ה' לא שומעים דרך האוזניים אלא רואים בעיניים. מדרגת הנביא,מדרגת החוזה הינה מדרגה בה ע"י חוש הראייה שומעים את רצון ה'. ראיה המשמשת עבור שמיעה היא היא ראיית הקולות. " וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר".


אברהם אבינו התעלה ביום השלישי לעקידה , למדרגת ראיית הקולות ועל כן לא נצרך לשמיעה מפורשת של דבר ה' אליו.  אברהם אבינו זכה לאחוד חושי השמיעה והראיה וכך כותב עוד הרב בעו"ר :"במקום שהיה צריך לבא דבור...באה ההופעה בחזון הראיה. כי כבר עלתה הנשמה למקום עליון, אשר שם כל ההשגות מתאחדות, וגם הדבור והראיה ... עומדים הם בתפוסה אחת".


 


5. העקידה ותחיית המתים


הפטרה וירא, המספרת על ניסיו של אלישע הנביא,פותחת בנס כד השמן, עוברת דרך נס פקידת השונמית, הקשור כמובן בפקידת שרה בפרשה, ומסיימת בשיאם של הניסים - נס תחית המתים: וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל {כַּפָּיו} וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד:


תחית המתים, הינה הדרגה העשירית והעליונה, אליה יכול להגיע האדם הצועד במסילת ישרים , וכך דרש ר' פנחס בן יאיר :  זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:


מדרגת תחית המתים, קשורה בהכרח גם במדרגה העשירית אליה הגיע אברהם אבינו בנסיונו העשירי, בעקידת יצחק. בעיון קצר, נמצא שיש קשר עמוק בין פרשת העקידה לפרשת תחית המתים.


על ענינה של תחה"מ, עומד הרב חרל"פ במקומות רבים במי מרום, ונזכיר אחת מפסקותיו המובאת באורי וישעי :


"התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמה תחזה את הקב"ה בעולם הנבדל עוה"ב". כיום, אין האדם יכול לראות בעולם הזה את רבש"ע. "כי לא יראני האדם וחי".


אכן, לאחר מותו, זוכה הנשמה לחזות בקב"ה - בעוה"ב, אשר שם:  "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה". אמנם לא זו עיקר מטרת הבריאה. התכלית היא שגם כאן בעולם , נוכל לראות את הקב"ה ללא צורך במות. שאיפתינו שהגוף יזכה גם הוא להזדככך בבחינת "וראו כל בשר כי פי ה' דבר", שנוכל בעיני הבשר שלנו לראות את הקב"ה.


וכך מסכם הרב חרל"פ את תכלית העולמות : "ושיתאחדו יחד כל העולמים להיות ה' אחד ושמו אחד"


לכשנגיע למדרגה זו, כבר לא יהיה צורך במוות. כאשר האדם יהנה כאן בעולם מזיו השכינה, מחיצה המוות החוצצת בין העולם הזה לעוה"ב, מרגע חטאו של אדה"ר ("ביום אכלך ממנו מות תמות") , מחיצת מוות זו תוסר לצמיתות, וממילא נחיה כאן חיי נצח. "ובלע המוות לנצח".


ממדרגה זו זכו בנ"י לטעום במעמד הר סיני, כאשר ע"פ חז"ל לא שלט בהם אז מלאך המוות, ולכן זכו אז לראייה אלוקית, ראייה של מושגים רוחניים. "וכל העם רואים את הקולות", "ויראו את אלוקי ישראל". לכן דרשו חז"ל, שהרעיף עליהם הקב"ה בהר סיני מטל של תחית המתים.


אכן זוהי המדרגה אליה זוכין אברהם ויצחק בעקידה. עיקרה של פרשת העקידה הוא דוקא בראייה, כפי שכבר ראינו. בזכות העמידה בנסיון, זוכה אברהם  לקבע את מדרגת הר המוריה " וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". הר המוריה, יהיה הר הראיה. ממנו יזכו כל בני האדם לראות בזיו השכינה : "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". ביהמ"ק שיבנה על גביו, יזכה את עם ישראל ב"שלוש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'".  דרך הר זה , שנתלש גם להר סיני , יזכה העולם לחזור למדרגת תחית המתים, בה ישוב ה' להיות למלך על כל הארץ. וכך כותב הרב חרל"פ בנימוקי המקראות : "אשר יאמר היום בהר ה' יראה : בהר ה' , זה הר סיני ששם תתגלה בחינת "נפשי יצאה בדברו" שעל כל דיבור ודיבור של הקב"ה יצאה נשמתם של ישראל והוחזרה להם, ואז תתגלה מדרגת עקידתו של יצחק שפרחה נשמתו והוחזרה לו" הרש"ר הירש -  "יחדיו". "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע".


ע"פ הרש"ר הירש, הרגע הגדול ביותר של אברהם בעקידה היה דוקא ב" ויקומו וילכו יחדיו" . זו גדולה להגיע לפסגת הר המוריה, אמנם גדולה יתרה היא לרדת מההר ולחזור למציאות של הנערים היושבים עם החמור. אברהם אבינו, יודע בדיוק מתי צריך לפרוש, להתבודד ולהתקדש. ישנם רגעים בהם צריך להשאיר את הנערים עם החמור - עם העולם החומרי. אך זוהי פרישה זמנית בלבד. גדולתו של הצדיק היא כאשר יודע הוא לשוב מפסגת הר המוריה, לחומריותה של המציאות.    תכונה זו של אברהם נפגוש כבר בתחילת הפרשה, כאשר בשיאה של מצוות המילה, ביום השלישי, מכניס לביתו אפילו אנשים עע"ז המשתחוים לאבק רגליהם. אברהם פורש זרועותיו לכל באי עולם, ולא פורש מהם בהתנשאות.


   רעיון דומה, דרש ר' ישראל סלנטר , מייסד תנועת המוסר, על דמותו של אלישע הנביא. בהפטרה נקרא על כך שהאשה השונמית זיהתה את אלישע כאיש קדוש :"הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא" ושואלת על כך הגמ' במסכת ברכות : "מנא ידעא? " כלומר: מנין ידעה השונמית שאלישע איש קדוש? שם בגמ' מובאות תשובות רב ושמואל, אך ר' ישראל סלנטר דקדק על עצם שאלת הגמ' וכך אמר :משאלתה של הגמ', "מנא ידעא" למדים אנו שבקדוש אמיתי אין מבחינים ואין הוא נבדל בחיצוניותו מאחרים בשום דבר. אין הוא לובש לבוש מיוחד, אין הוא מתרברב ובכלל אינו מייחס לעצמו חשיבות כלשהי. שאל"כ, מה השאלה "מנא ידעא?"


  מודל הצדיקות שאותו מתווה אבי האומה אברהם אבינו, הוא מודל של צדיק היודע אימתי לפרוש, להתבודד ולהתקדש מחד, אך מאידך יודע לא פחות טוב ואולי אף יותר טוב, לשוב אל נעריו, ללכת יחדיו, להשאר אחד מהחבר'ה ,  ולא להיות מורם מעם.


 


7. עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.


וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלקים אַתָּה "


וקשה:  הלא עבודתו של אברהם הי' בחי' אהבת ה' , שזוהי כידוע בחינה עליונה יותר מעובד מיראה , וא"כ מדוע ייחס לו הכתוב את התואר "ירא אלקים" ? הרי היינו מצפים שדוקא בשיא, דוקא לאחר העמידה בנסיון העקידה, יזכה אברהם לתואר נכבד יותר : "עתה ידעתי כי אוהב אלוקים אתה"!


מופיע בזוה"ק , שנאמר כאן , דוקא ירא אלוקים, שהרי מדת אברהם היתה מידת האהבה, מדת החסד, וא"כ נסיונו האמיתי היה דוקא ביראת ה', דוקא בנסיון שאין בו כל אהבה , נסיון שכדי לעמוד בו צריך אברהם לכבוש את רחמיו. אין זו רבותא שאברהם עומד בנסיונות האהבה שהרי זוהי מדתו הטבעית. הרבותא היא דוקא כאשר עומד בנסיון שענינו יראה. אמנם עדיין קשה, שהרי סוף סוף, אם עמד אברהם בנסיון היראה, מדוע לא קיבל את התואר הנכסף "אוהב אלוקים" ?


הדברים יובנו ע"פ הסברו של ה"באר מיים חיים" - ר' חיים מצ'רנוביץ, לחטאם של נו"א. אכן, שלמות עבודת ה' היא באהבה ודבקות אין קץ, אהבה עזה הבוערת כרשפי אש. למדרגה זו אכן זכו להגיע נו"א. בעבודת האהבה הם היו גדולים ממשה ואהרון. חטאם, אומר ה ה"באר מים חיים", היה בכך שדילגו מדרגה, בכך שפסחו על מדרגת היראה, וכך כתב "אמנם היראה היא השער לה' שצריך האדם ליכנס תחילה בשער היראה, כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו".


היראה הינה כח ההגבלה, כח הריסון. אהבה לא מרוסנת, התלהבות לא מרוסנת - עלולה להיות מסוכנת , אפילו אם היא לשם שמים. האהבה עלולה לקלקל את השורה, ולהביא את המתלהב לאקסטזה מסוכנת וחסרת מעצורים, שתביא בהכרח לחטאים , כגון: עבודה זרה, אלימות , כעס מתלהם ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. הסיבה לכך היא שבשעת התגברות להט האהבה, עלול האדם לראות רק את עצמו, ולבצע רק את מה שהוא מרגיש ולא את רצון ה'. אדם זה עתיד בסופו של דבר לעבוד את עצמו במקום את הקב"ה.  היראה, אמורה לרסן ולהזכיר כל הזמן שאנו לא במרכז. אמרו חז"ל : "כל הכועס - כאילו עובד ע"ז". הכועס רואה עצמו במרכז,ולכן לא מסוגל לשלוט בכעסו, בדיוק כמו עובד ע"ז שעובד את עצמו. למרבה הצער, בזה  נפלו גם נו"א "בהקריבם אש זרה - אשר לא צוה אותם". מרוב אהבה לא מרוסנת, עבדו הם בסופו של דבר את עצמם. זוהי ע"ז. התיקון לחטאם הוא בציווי הניתן לאהרון הכהן אחרי מותם : "בזאת יבוא אהרון אל הקודש". הכניסה לקודש הקודשים, שיאו של קשר האהבה עם רבש"ע, יבוא דוקא מתוך היראה ,דוקא מתוך שיאם של הימים הנוראים - בעיצומו של יום הכיפורים.


בכל מקום שנמצא גילוי אלוקי, שפע של אהבה נמצא גם הגבלה, ריסון או יראת ה'. כך נמצא במעמד הר סיני. אותו גילוי אלוקי עצום, מלווה כל הדרך באזהרות של הגבלה :" וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב", " הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:","וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם:" ללא ההגבלה, ללא יראת אלוקים, עלול כל הבנין הרוחני לההרס. למדרגה זו הגיע אברהם בפרשת העקידה. אברהם הוכיח הנסיון זה, שאהבת אלוקים שלו, בנויה על נדבך היראה. "וירא את המקום מרחוק". תואר "אוהב אלוקים" בלבד זהו תואר מסוכן. לתואר זה יש תוקף, אך ורק אם קדם לו תואר ראשון של "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אברהם בנסיון העקידה , מוכיח שמסוגל הוא ע"י יראת ה' לכבוש את רגשי האהבה שלו. כאשר מגיע אברהם לשיא ההתלהבות בעקידה, הוא מצטווה לעצור- "אל תשלח ידך אל הנער". ע"פ חז"ל על אתר הוא מבקש להמשיך, לפחות לפצוע או להטיל חבורה ביצחק, קשה לו לעצור את הסחף. זהו רגע המבחן האמיתי. האם אברהם הינו רק אוהב ה' או גם ירא אלוקים. או אז, יודע אברהם לעצור ולכבוש את ההתלהבות ולהקשיב לקול האלוקי האומר: "ואל תעש לו מאומה". זוהי גדולתו של אברהם.


מעין הדברים, כותב האדמו"ר מסוכצ'וב בספרו "שם משמואל" - "ומזה לימוד לאדם, שיהא זהיר בהתעורר בו אהבה רבה בתפילה וכדומה, ברשפי אש שלהבת יה, שצריך שיהיה בצירוף יראת שמים. והנה אהבת ה' נקל יותר לאדם לעורר בעצמו מלעורר בעצמו יראה, כי אהבה נותנים מלמעלה, אבל יראה, אמרו חז"ל : הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים". ובשביל שאנשים בלתי נזהרים בזה, הרבה פעמים שהנפילה אחר התפילה היא גדול מאוד, וכל בעל נפש יחוש לעצמו."


 


 

 

 

בית המדרש