ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת וישלח

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויברט מגיש מספר רעיונות ודברי תורה לפרשת וישלח

 


מיד "אחי" - מיד "עשו"


פרשת וישלח עוסקת ברובה במפגשים. הפרשה פותחת במפגש עם המלאך , עוברת דרך המפגש עם עשו, ומגיעה למפגש הקשה עם שכם, ועם התרבות הכנענית הנמצאת בארץ והמשפיעה גם על בית יעקב. מפגשים אלו וההתמודדויות שמסביבם , צופנים בתוכם מסרים עמוקים בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים", וע"כ ננסה לעמוד ב"ה.


במהלך ההכנה למפגש עם עשו, מוצאים אנו כפל לשון במקרא, ביחס לעשו הנקרא לאורך כל הדרך בשני שמות "אחי ועשו" . וכך מצווה יעקב את המלאכים: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:"


בלשון דומה משיבים אותו המלאכים : "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" גם בתפילתו, משתמש יעקב בכפל לשון זה : "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" על פשר הכפילות, עומד בעל "בית הלוי", ר' יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק . שני אופנים של סכנות אורבות ליעקב במפגש עם עשו. סכנת המלחמה והשמד המבוטאת בלשון "עשו", וסכנת ההתחברות וההתבוללות המבוטאת בלשון "אחי". וז"ל בית הלוי :


"נתקבלה תפלתו [של יעקב], דבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב"ה הצילו מידו, ואח"כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו (של יעקב)".


יעקב זכה להנצל משתי הסכנות שטומן לו עשו: מסכנת השמד ומסכנת ההתבוללות.


"והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים, דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב, דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם וה' ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם. וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (שם).


באופן דומה, מסביר בית הלוי את דרשת חז"ל, המספרת ש עשו הציע ליעקב שישתתף עמו בשני העולמות - עוה"ב ועוה"ז.


"וביאור הדברים שאמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה. והכוונה של המדרש מבואר דהוא שלבסוף גם הם (בני עשו) יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה"ב רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעוה"ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא שישקדו רק על התורה".


מסקנתו של בית הלוי הינה אקטואלית עד ימינו אנו. מצרת "אחי" , מסכנת ההתבוללות , נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הסכנה הגשמית, "כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון וע"כ הקדימו בתפלתו ואמר הצילני נא מיד אחי ואח"כ אמר מיד עשו...וזה הענין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב"א": באופן דומה, מסביר המהר"ם שיק את פשר המאבק עם המלאך - "וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו". כשראה שרו של עשו שאין ביכולתו להשמיד את יעקב, פנה הוא לטקטיקה אחרת - ויגע בכך ירכו , ומסביר המהר"ם - "שראה אח"כ להתחבר עם יעקב" ואז אכן הצליח המלאך לפגוע ביעקב, שנאמר : "ותקע כך ירך יעקב - שאז יכול להם עשו, שע"י הדבקות - יתערבו בגויים וילמדו מעשיהם (תהילים ק"ו) ". על כך מתפלל יעקב, בראותו את העתיד - הצילני נא מיד אחי..."ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי..."


 


שארית הפליטה


"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:


וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה:"


הטקטיקה של יעקב במלחמה נגד עשו, אינה מובנת כלל ועיקר. וכי פיצול כוחות עדיף הוא על מחנה מאוחד? והרי לכח משותף של מחנה אחד שלם יש סיכוי רב יותר במלחמה. יתרה מכך, הרי אם יתקל עשו במחנה שאין יעקב נמצא בו - האם לא יבין הוא שיש מחנה נוסף ? מהיכן ליעקב הודאות שמחנה אחד ישאר לפליטה ?


אכן , גם את פרשיה זו, כמו מרבית העניינים בפרשותינו, ניתן להבין על פי הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים", וכך דרשו חז"ל במדרש רבה : "אם יבוא עשו אל המחנה האחד והכהו - אלו אחינו שבדרום. והיה המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו שבגולה",


על באור הדברים עומד הרמב"ן על הפסוקים הנ"ל , וכך כתב: "והכוונה בזה, כי יודע יעקב שאין זרעו כולו נופל ביד עשו, א"כ ינצל המחנה האחד על כל פנים, וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם. מלך אחד מהם גוזר בארצו אל ממונינו או גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים. ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה ".הזכרנו בעבר, שחייו של יעקב מקבילים הם לגלות השלישית, ליציאה ממנה ולבנין הבית השלישי.


הרשב"א מסביר הקבלה זו בפרושיו לאגדות חז"ל. כשם שיעקב גלה לגלות הארוכה ביותר מכל האבות, כן גם אנו גלינו מארצנו ע"י מלכות רומי , שרובם אדומים מבני בניו של עשו. אם כן, סיפור יציאתו של יעקב מן הגלות , רומז הוא ליציאת עם ישראל מגלות 2000 השנה. ערב היציאה, מתכונן עם ישראל למצב איום. מצב בו יתכן ומחנה אחד יושמד כולו. אמנם,  עם זאת, מובטח הוא יעקב שנצח ישראל לא ישקר. כפי שיהיו מבני בניו של עשו שיבקשו להשמידנו, יהיו גם אחרים מבניו שיסייעו לכל שארית הפליטה להשתקם ולהמשיך את הדרך. מסופר על ה"חפץ חיים", שפנה אליו אחד מראשי הישיבה בראדין לאחר עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, ושאלו : מה יהא עתה גורל אחינו בני ישראל, נוכח כוונת הצורר הגרמני להכחיד, חס ושלום , את עם ישראל?            השיב לו "החפץ חיים" בקול רועם :  מטרה נפשעת זו - לא תוגשם לעולם. צוררים רבים קמו לכלותנו, אך מעולם לא עלה בידם לגזור כליה על עמנו בארצות פזורינו. וכבר מרומז ע"כ בתורה - "והיה המחנה הנשאר לפליטה".


הבין השואל מתשובת ה"חפץ חיים", שאמנם קרובה הסכנה המרחפת על קהילות ישראל באירופה והוסיף לשאול : "רבינו, באיזה קיבוץ יהודי יקויים בימינו - "והיה המחנה הנשאר לפליטה"?


ה"חפץ חיים" הרהר מעט בעיניים עצומות, ואח"כ אמר : "אף זאת מפורש בהפטרת וישלח : "ובהר ציון תהיה פליטה...". שארית הפליטה, תהיה היא , כאן - בהר ציון, בארץ הקודש.


 


"ויאבק איש עמו עד עלות השחר"


"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:"


מאבק עלום זה  עם המלאך הוא שרו של עשו, ערב הכניסה לארץ, גם בו יש מן הרמז לעתיד. ברגעי המעבר מגלות אדום לארץ ישראל, נותר יעקב לבדו. בודד, חשוף ללא כל הגנה. ברגעי שיא החשיכה, לפני עלות השחר, לפני שמתחילה הגאולה, עתיד עם ישראל להשאר לבדו ולהקלע למאבק איום עם שרו של עשו. ממאבק זה הוא יצא פצוע קשות -"וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּו". יש ליעקב ציווי שלא לשכוח את גיא ההריגה של המאבק - "ַעל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" - "זכור את אשר עשה לך עמלק", מצטווה יעקב.לאחר המאבק, יעקב מוכן להתקדם לארצו רק לאחר שמקבל את ברכת המלאך. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אלקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". לאחר המלחמה האיומה , יקבל יעקב הכרה בין לאומית משרם של אומות העלם המאוחדות - הכרה בשם ישראל , במדינת ישראל. היהודי לא יקרא יותר יעקב מלשון "עקב". לא עוד הדמות של היהודי הנודד, הנרדף , הבזוי, כי אם ישראל. מעכשיו לעם ישראל תהיה שררה, מדינה , צבא ומשטרה. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אלקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" תמצית המאבק מתוארת בביטוי קשה שאומר יעקב : "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אלקים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" - מה הוא המושג של ראיית אלקים פנים אל פנים. מדוע צריך להנצל ממפגש זה ?


הביטוי "פנים אל פנים" מופיע במקום נוסף, בנבואת יחזקאל פרק כ' : "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: רצונכם להיות כגויים לא יצלח אומר יחזקאל. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים"


הקב"ה מבטיח לעם קבוץ גלויות. לא קיבוץ אל ארץ ישראל, כי אם למדבר העמים. שם במדבר העמים יהיה משפט איום - פנים אל פנים. מדבר זהו מקום חשוף ללא הגנה, ללא אוכל ומים. יהיה קיבוץ מקדים לכניסה לארץ, מנבא יחזקאל. קיבוץ בחמה שפוכה, אל גטאות, מחנות ריכוז, מחנות השמדה - "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית". יהיה זה משפט איום, מעין השואה שהיתה על אדמת מצרים. רק לאחר מכן, מבטיח הקב"ה קיבוץ לארץ ישראל - "בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם...וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל..."


וכך מפרש האברבנאל את הנבואה  :


"כי הנבואה הזו עצומה היא ורובה קרתנו בגלות המר והנמהר שאנו בו ור"ל שאע"פ שישתדלו הם ובניהם להיות כגויים גמורים וכמשפחות האדמה הנה לא יעלה בידם כי המלך ה' צבאות ימלוך עליהם בעל כרחם...ועל זה נאמר : ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".


המאבק קשה ואיום, אך סופו "בעלות השחר" - בזריחת הגאולה, בראיית פני אלקים והכרת בגודל נס ההצלה - "כִּי רָאִיתִי אלקים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". יעקב ישוב לארצו לאחר הגלות הארוכה, ויוכר מני אז כעם ישראל - "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל". מעשה אבות סימן לבנים...


 


ההשתקעות בשכם ומותה של רחל


"וַיֹּאמֶר אלקים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:"


יעקב , ערב יציאתו לגלות, לאחר שנתעורר מחלום הסולם, נדר לשוב לארץ ישראל ושם לעלות לבית אל ולהקים את בית אלקים. אעפ"כ, בכניסתו לארץ, יעקב משתקע בשכם ואינו עולה לבית אל. לא זו בלבד שיעקב אינו מקיים את נדרו , אלא אף חמור מכך - בביתו של יעקב נמצאת עבודה זרה - "אלהי נכר". הדברים מצריכים עיון.


כפי שכבר ראינו בעבר, חז"ל בקרו קשות את יעקב בשל אי קיום נדרו, וכך דרשו במדרש תנחומא (בראשית ל"ה ח'): "הנודר ואינו משלם - פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה". המדרש מתאר שם את כל הצרות שבאו על יעקב כדי לעוררו לקיום הנדר: "כיון שלא הרגיש - באת עליו צרת דינה שנאמר ותצא דינה. כיון שלא הרגיש - באת עליו צרת רחל שנאמר ותמת רחל. אמר הקב"ה - עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו יודע באיזה חטא לוקה? הרינו מודיעו שנאמר : ויאמר אלקים אל יעקב - קום עלה בית אל ושב שם...אמר לו הקב"ה - לא הגיעו אליך כל הצרות האלה אלא על שאחרת את נדרך"


בעיון פשוט מסתבר שמדרש זה סותר את פשט הפסוקים, שהרי מותה של רחל התרחש רק לאחר שעלה יעקב לבית אל וקיים את נדרו. מדוע א"כ, משליכים חז"ל את מותה של רחל על אי קיום הנדר ? נדמה שגם הפעם נוכל להבין פרשה זו ע"פ הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים". יש בהתנהגותו של יעקב תשקיף להתנהגותו של עם ישראל בכניסתו לארץ לאחר גלות אדום.


יעקב בכניסתו לארץ משתקע בשכם. שכם היא עירו של יוסף - "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". כידוע בדברי הנביאים, צפויים להיות שני משיחים בתהליך הגאולה. משיח בן יוסף אשר נהרג , ומשיח בן דוד אשר משלים את הגאולה. מרן הרב קוק זצ"ל, מסביר ששני המשיחים מסמלים את שני השלבים בגאולה העתידית. בשלב הראשון עתידה הגאולה להיות גשמית לחלוטין. " ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור" (יחזקאל ל"ז). "אם יהיה נדחך בקצה השמיים משם יקבצך...והביאך ה' אלקיך אל הארץ ...וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל'). השלב הסופי של הגאולה, הוא שלב התשובה הרוחנית - "ונתתי בכם רוח וחייתם" (יחזקאל ל"ז). "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל'). משיח בן יוסף , מקביל הוא לחלק הראשון של הגאולה. יוסף הוא המשביר לכל האחים. הוא הדואג לחיותם החומרית והכלכלית של האחים ומצילם הצלה גשמית. לעומת זאת, משיח בן דוד מייצג את שיאה ותכליתה של הגאולה - הגאולה הרוחנית.


יתכן שזהו הרמז בסיפור השתקעות יעקב בשכם. עם כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל, עתיד הוא לשקוע בשלב הראשון של הגאולה - בגאולה הגשמית. עתיד עם ישראל לשכוח, שכל מטרת כניסתו לארץ היתה לא רק להקים מדינה ככל המדינות ולהיות עם ככל העמים, כי אם גם לבנות את בית אלוקים, כפי שנדר יעקב. אף על פי כן , עם ישראל נעצר בשכם - בשלב הגאולה החומרית. הוא יתקל שם בבעיות חינוכיות קשות. בעיות של אלימות מצד שמעון ולוי. בעיות של צניעות מצידה של דינה ומעל הכל -  בעיות של שנאת אחים.


משיח בן יוסף, ע"פ הנביאים עתיד הוא לההרג. החזון של הציונות החומרית, כך מסביר הרב קוק, עתיד הוא להתפוגג. אמנם, דוקא מתוך הנפילה תצמח הגאולה הרוחנית, שהרי משיח בן דוד מכונה בגמרא (סנהדרין צ"ח.) "בר נפלי" - בן הנפילה. כך כתב הרב קוק באורות התחיה : "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ". השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע. " . אנו עשויים למצוא את עצמנו בשלב בו הגאולה הגשמית תמצה את עצמה, בשלב של "פוסט ציונות". אידיאלים שהיו פשוטים ומוסכמים כל כך, עלולים הם להתמוסס. המוטיבציה לתרום - עלולה היא להפסק. פרות קדושות ישחטו. אמנם אז ודוקא אז זהו הזמן המתאים לעלות לשלב הבא של הגאולה: "עד אשר יבא  סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית". דוקא אז, מתוך מותו של משיח בן יוסף, מתוך ההידרדרות,  תהיה הקרקע בשלה לצמיחתו של משיח בן דוד , צמיחת הגאולה הרוחנית.


יתכן וזהו הרמז גם במותה של רחל. רחל ע"פ הנביאים וחז"ל, מייצגת את החזון הציוני - חזון שיבת ציון. "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם ,שנאמר : מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם" (מדרש איכה). דוקא מתוך מותה של רחל, מתוך מותו של החזון, יעלה יעקב לבית אל ויבנה את בית אלוקים. מתוך מוות זה יולד בנימין, זן נדיר מבין האחים. בן גאה שנולד בארץ ישראל ולא השתחווה לעשו, ואשר על כן, בחלקו יבנה בית המקדש - בית אלקים. יתכן ולכך ניסו חז"ל לרמז. מותה של רחל הינו ציון הדרך האחרון בדרכו של יעקב / עם ישראל לקיום נדרו בהקמת בית אלוקים. יהי רצון שנזכה לראות בקיום מלוא הנדר במהרה בימינו - "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".


 


ודינה היכן היתה?


"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק"


מביא רש"י בשם המדרש: "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם" בקורת חז"ל כלפי יעקב אינה מובנת. וכי מצפים היינו מהורה שיחשוף את ילדיו לסכנות רוחניות? והרי במפגש האחים, בהצעת עשו לללכת יחדיו -"נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" , אומר לו יעקב בפירוש :"אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן:". כאשר הילדים רכים אי אפשר ואפילו מסוכן לחשפם לנסיונות !


חז"ל במדרש, ניסו ככל הנראה ללמדנו מסר חינוכי, על כשלים חינוכיים העלולים לצמוח דוקא בבית של חינוך יהודי טוב, כביתו של יעקב. דרשו חז"ל במדרש רבה בפרשתינו, על עצם כניסת יעקב לשכם: "ויחן את פני העיר - נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום..." יעקב אבינו,ע"פ חז"ל,  קבע את מצוות תחום שבת. רמז עמוק, רצו חז"ל ללמדנו בתיקון זה של יעקב וכך הסביר זאת בעל המשך חכמה, ר' מאיר שמחה מדווינסק: "וזה מליצתם שאברהם קיים "עירובי תבשילין" להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה, אבל לא "קבע תחומין" שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו, לא כן יעקב "קבע תחומין" להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים" (משך חכמה, בראשית כח', י'.)


חז"ל רצו ללמדנו מסר על שיטת החינוך של יעקב. שיטה זו הפוכה היא משיטתו של אברהם. אברהם הכניס גרים רבים תחת כנפי השכינה וניסה ככל שניתן לקרב אנשים לאמונת ה' ולהרחיקם מע"ז. על כן מסביר המשך חכמה, דרשו חז"ל שאברהם תיקן עירובי תבשילין - היינו שעסק בהכנסת אורחים ע"מ לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה. יעקב לעומת זאת, עסק בתיקון תחומין. יעקב שם את הדגש על ההפרדה והגבולות שבין עם ישראל לתרבות החיצונית. שיטת החינוך של יעקב היתה שיטה של סגירות. זוהי שיטה של דאגה מקדמית לפנים הבית לפני כל נסיון ממשי להשפיע כלפי חוץ. לכן , כעס יעקב על רחל כשגנבה התרפים, שהרי אין לו כל ענין להחזיר את לבן בתשובה. זו גם הסיבה שיעקב מוודא שבארץ גושן יהיו היהודים מופרדים מהגויים.


חז"ל לא ניסו בהכרח לבטל את שיטתו של יעקב, כי אם ללמדנו על הסכנה הטמונה בהפרזה במידת הסגירות. וכך דרשו חז"ל במסכת סנהדרין על תמנע : "תמנע בת מלכים היתה...ורצתה להתגייר. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת...יצא ממנה עמלק שצער את ישראל. מאי טעמא ? שלא היה צריך לרחקה".


סגירות יתר, למדונו חז"ל, עלולה להיות מסוכנת. ודאי וודאי שצריך לעמוד על המשמר ולא להיחשף לשום סכנה מיותרת. אמנם, הפרזה בכך עלולה לגרור שני סוגים של תוצאות הרסניות. הסגירות המופרזת, עלולה להביא לתוצר רקוב מבחוץ,אנשים מסוגו של עמלק, שיהיו גדולי שונאי הדת היהודית. זאת ועוד, מסוכן אף יותר הוא הנזק שעלול להיגרם בתוך הבית כתוצאה מסגירות יתר. שמירת יתר , עלולה להביא לכשל במערכת החיסונית הרוחנית. נער אשר יחונך בסביבה בה אין כל התמודדות רוחנית, עלול להיכשל ברגע הראשון בו יתקל בהתמודדות כזו. "והנה מצאנו חוקה בסתרי הטבע, שארס המחלה, בהתרכבה בדמי החולה, אז יהיה זה מזור, כאשר נתפשט בעת הרפואה כנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר' מתיא בן חרש בסוף יומא. כן בסתרי התורה ..." (משך חכמה, חוקת). כמו בחיזוק המערכת הגופנית, בה מזריקים לאדם חיידקים במינון מועט ומבוקר, על מנת לפתח את המערכת החיסונית של הגוף, כך גם הדרך בחיזוק המערכת הרוחנית. ודאי וברור שאין לחשוף את הנער יותר מדי ומוקדם מדי להשפעה מסוכנת, אמנם מאידך, אין לסגור אותו יתר של המידה, אלא לתת לו את הכלים להתמודד עם חשיפה מועטה ומבוקרת. סגירה מופרזת בתיבה, עלולה להביא לריאקציה חינוכית של פריקת עול, כעין הדבר שאירע לדינה - "ותצא דינה לראות בבנות הארץ".


 


נקמת שמעון ולוי


"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ...


וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"


הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בהבנת נקמת שמעון ולוי באנשי שכם. ע"פ שיטת הרמב"ם בהלכות מלכים, היתה הנקמה מוצדקת, שהרי אחת משבע מצוות בני נח הינה להעמיד דיינים ולשפוט משפט צדק, ומאחר ולא עשו כן אנשי שכם נתחייבו כולם במיתה.


הרמב"ן לעומתו, טוען שנקמת שמעון ולוי היתה חטא חמור. עובדה היא שיעקב מסתייג קשות ממעשיהם - "עכרתם אותי להבאישני". לא זו בלבד אלא אף בברכות לבניו בפרשת ויחי, מקלל אותם יעקב : "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי...ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". ע"פ הרמב"ן , לא היתה כל הצדקה לטבח זה, שהרי לא נתחייבו כל אנשי שכם במיתה כיוון שלא הרעו כלל לבני יעקב, ואולי אף היה סיכוי שהיו הם חוזרים בתשובה .מחלוקת זו בין גדולי ישראל, מנסה ליישב המהר"ל מפראג, ב"גור אריה" - פירושו על התורה. יש לבצע חילוק בין נקמה פרטית לנקמה כללית. לאומה, יש לגיטימציה מלאה לנקום על כל עוול שנעשה לה , בעזרת צבאה, כמובן.  אנו מוצאין כן במלחמת מדין שנאמר שם "צרור את המדיינים, כי צוררים הם לכם". אע"ג שמן הסתם יהרגו במלחמה זו גם חפים מפשע מהאומה המדיינית, צווינו על הנקמה באומה זאת, כיוון שיש כאן מלחמה בין עמים. אכן, מצאנו ציווי של "כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום" אך אין זה אלא במקרה שלא פגעו הם בישראל במאומה.


נקמה פרטית , לעומת זאת, אסורה היא ופסולה. יוזמה פרטית זו של נטילת החוק לידיים - אותה גינה יעקב בחריפות.


זוהי ההבחנה הנכונה, אותה מנחיל לנו המהר"ל.  נקמה הבאה מצד כוחות הצבא הרשמי של עם ישראל הינה נקמה לגיטמית ולעיתים אף הכרחית כאשר פוגעים בעם ישראל והורגים מבניו ובנותיו. ברם, נקמה פרטית היא פסולה. כל יוזמת נקמה אשר לא באה מסמכות האומה, כי אם מנטילת החוק לידיים,  היא פעולה של חילול ה'. על פעולות מעיו אלו אמר יעקב : " עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ". על אותם נוקמים קרא יעקב : "כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה".


 


בניה של רחל


אומר הנביא עובדיה בהפטרה : "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו, כי ה' דיבר".


דרשו חז"ל על מלחמת יהושע בעמלק : "ויאמר משה אל יהושע - ולמה אמר ליהושע? מפני שבא משבטו של יוסף. כתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'. תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו - זה יהושע שהרג עמלק. ר' פנחס בשם ר' שמואל בר נחמן - מסורת אגדה היא ביד בניה של רחל עשו נופל..."  (ילקוט שמעוני ח"א, רס"ד)


ע"פ המדרש, דוקא בניה של רחל - בכוחם להכניע את בניו של עשו. מהי סגולתם של בני רחל? מדוע רק הם יכולים לנצח את עשו?


כאשר נבחן את דמותו של יוסף, נגלה שיוסף כלל בתוכו ניגודים רבים. יוסף, מחד, היה נער מוחצן, יפה תואר ה"מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה", כפי שמביא רש"י. הוא מסתבך וכמעט אף נופל בשל תכונה זו. מאידך, יוסף מתגלה לנו כמאמין גדול, אשר למרות כל העובר עליו, אינו נוטש את אמונתו, ואפילו כאשר מקבל הזדמנות חד פעמית להנצל מיסוריו, אין הוא נרתע מלומר ,בבית עבודה זרה של פרעה הרואה עצמו בתור אלהים, את הדברים הנ"ל: "בלעדי! אלקים יענה את שלום פרעה". אמנם, מיד לאחר מכן, נותן הוא לפרעה תוכנית כלכלית מדוקדקת, של שר אוצר מדופלם. פרעה נפעם מיוסף. הוא הכיר שרים רבים שהתעסקו בעניני העולם, שרי משקים, שרי אופים. הוא הכיר גם חרטומים, שהיו מנותקים מן העולם. אמנם בדמויות מסוגו של יוסף, הוא לא נתקל מעולם. "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". פרעה לא מכיר מודל של אדם שהוא גם איש - עם ראיה מציאותית - עם חזות "נורמלית" שלא נראה כמו "חרטום" טיפוסי, אבל מלא ברוח אלקים המפעמת בקרבו. תכונה זו באה לידי ביטוי גם בדמותו של יהושע. חז"ל בילקוט שמעוני - פנחס, מתארים את הסיבות, בזכותן נבחר יהושע להנהיג: "ויאמר ה' אל משה קח לך - מה שבלבך, קח לך - מה שבדוק לך, את יהושע בן נון - אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד, שהוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, מסדר הספסלים, ופורס את המחצלאות". האם עצם העובדה שיהושע היה "שמש" טוב היא סיבה המצדיקה מינויו למנהיג, העתיד להכניס את עם ישראל לארץ, דבר שאפילו משה לא זכה לו?!


אכן, יהושע הבין את מה שלא הבינו המרגלים, ולכן גם לא נפל בחטאם. יהושע הבין, שבבית המדרש חשובים האמצעים ללימוד - הספסלים, המחצלאות - לא פחות מאשר לימוד התורה שבו. כך גם בארץ ישראל. לא פחות מאשר לימוד התורה בארץ, ישנה חשיבות גם לפיתוח הכלים שיאפשרו את לימוד התורה: צבא, כלכלה, משטרה תעשייה וכו'. על כן זוכה יהושע להכניס את העם לארץ. סיפורם של בניה של רחל, הוא סיפור על מודל של צדיקים בעלי יכולת לשילוב אידיאלי של עולם הקודש והחול.סגולתם זו של בני רחל מתבטאת במדרש בו פתחנו. בית יעקב הוא אש ובית יוסף הינו להבה. אש זהו פוטנציאל הבעירה - הקודש, תורת יעקב. להבה הינה הביטוי החיצוני - הנגלה של האש. להבה אינה חומר, לא ניתן לאחוז בה באופן ממשי, אך למרות זאת היא נראית לעין. אמנם הלהבה יכולה להיראות רק כאשר האש נאחזת בחומר. הלהבה הינה הביטוי המוצלח ביותר מעולם הטבע, המבטא מציאות הכוללת בתוכה דבר מוחשי עם דבר מופשט, דבר נראה עם דבר בלתי ניתן לאחיזה - מחוברים זה בזה. זהו, כאמור, כוחם של בניה של רחל - שלוב הרוח הבאה מבית יעקב, עם כוחות עולם החומר. אמנם מנין יקח יוסף את כוחות החומר? אין זה אלא מכוחו של עשו - בעל העוצמה בעולם המעשה. על כן לא נאמר - תצא להבה ותשרוף את בית עשו, אלא - ותאכל את בית עשו. פעולת השריפה לא משאירה שום זכר. לעומת זאת, פעולת האכילה, משאירה בגוף את הטוב ומחזקת אותו, אך גורמת לגוף לפלוט את פסולת האכילה. זהו כוחו של יוסף. הוא יודע לנצל את חומריותו של עשו, אך עם זאת לבודד ולפלוט את הרע שבה. לכן נקרא יוסף "שטנו של עשו"[1]. הוא שולל מעשו את זכות קיומו בעולם, בלוקחו ממנו את הדברים החיוביים הקיימים בו, ובבוררו את האוכל מתוך הפסולת - "תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו".


 


 




[1] רש"י, בראשית כ"ח, ל"ה

 

 

בית המדרש