ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לחנוכה

ע"י: הרב רונן נויברט

רעיונות לחנוכה של הרב רונן נויברט. הרעיונות מאפשרים לכל אחד ואחד למצוא את הדברים המשמחים את ליבו בחנוכה ולתבל את הדלקת הנרות בדבר תורה

 


א. לשון יוונית לחוד..."


כך פותחת הפטרת השבת השניה של חנוכה : "ויעש חירום את הכירות ואת היעים ואת המזרקות , ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית ה'".הדברים קשים. האם זוהי העובדה שאנו רוצים לזכור מבנין ביהמ"ק הראשון, דוקא בחנוכה ? האם זהו המסר החינוכי שנעביר לדורות בחנוכה, שאת בית מקדשנו בנו "פועלים זרים" ?  הרי אנו חוגגים לכאורה את ההצלה מהשפעתם הזרה של אומות העולם !


על הדברים עומד מרן הרב קוק[1] זצ"ל בדרשה שנשא בחנוכת בימ"ד למורים של תנועת המזרחי. הרב הזכיר בנאומו את הגמ' המופיעה במסכת ב"ק (פב:) ובמסכת סוטה (מט:). הגמ' מספרת על מלחמת אחים קשה שהיתה במלכות בית חשמונאי, כמאה שנים לאחר הנצחון על היוונים. שלומציון המלכה, הורישה את המלכות לבנה הצעיר, להורקנוס. אריסטובלוס אחיו ארגן מרד והשתלט על ירושלים. הורקנוס בתגובה, גייס את חיל הרומאים , הנמצאים בסוריה  באותו הזמן וביחד צרו על ירושלים. למרות המצור, היה הסכם "סטטוס קוו" בין האחים, שעבודת ביה"ק תמשך כסדרה. בכל יום היו משלשלין להן דינרים ובתמורה מקבלים תמידים ע"מ להקריב בביהמ"ק. ומספרת הגמ' :"היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמה יוונית : כ"ז שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם". למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפורניו ונזדעזעה א"י 400 פרסה. אותה שעה אמרו : "ארור אדם אשר יגדל חזירים וארור אדם אשר ילמד לבנו חכמה יוונית.


ההשפעה הקשה של התרבות היוונית המשיכה לחלחל בעם אפילו מאה שנים לאחר הנצחון עליהם, עד כדי כך שנאלצו חכמים לגזור על לימוד חכמה יוונית. בהמשך הגמ'   אמנם,  מסייגים חז"ל את הגזירה ואומרים: "לשון יוונית לחוד וחכמה יוונית לחוד", כלומר: גזירת חז"ל חלה רק על לימוד חכמה יוונית ולא על השפה היוונית.


את עומק הסוגיא, הסביר הרב קוק בנאומו. "דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם. הכוונה בלשון יוונית אינה אך ורק לפירושן של מילים יווניות. ההבדל בין "לשון" ל"חכמה" הוא ההבדל שבין סגנון לתוכן. את התוכן, את החכמה אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים עד שאין אנו צריכים להשתמש בנדון זה בדברים שאולים. בכל מה שנוגע לסגנונות , לייפוי הדברים, אין לנו כל בעיה והתנגדות לסגנון היווני. רואים אנו, שגם לאחר כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היוונים , מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק : "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם", יפיפותו של יפת, (אביו של יוון), תהא באהלי שם".


היוונים ניסו להחדיר את השפעתם גם לתוכן, לתוך תוכה של עבודת הקדש. הם לא ניסו להפסיק את העבודה ולהחריב את ביהמ"ק. כל מגמתם היתה לטמא את השמנים - להחדיר את השפעתם הטמאה לעבודת הקודש הזכה.


"אם אנו,חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים להחיות את נשמתינו היחידה , נשמת האומה - הרי זה דבר שהיה לא יהיה.  אולם, בשעה שאנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם שאין אנו נעלבים מזה שבשעה שנגש שלמה לבנות את ביהמ"ק, הוא שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים : "כי אתה ידעת, כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים", כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ בהכנת הצורה החיצונית לחיים. צידונים אמנם כרתו עצים...אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקדוש". (הרב קוק, שם)


סגנונות התרבות הגויית, האופנות המשתנות, יכולות לפאר את התורה ואפילו את ביהמ"ק, אמנם כל זאת בתנאי אחד : שלעולם לא תכנס האופנה בתור תוכן ולא תחליף חלילה ולו אחד מיסודות הקודש.


מזוזה מימין ונר חנוכה בשמאל. מזוזה, עיקר הקדש, תהיה תמיד בימין - בתוכן החיים. אז ורק אז, נר חנוכה , האופנה החיצונית, תוכל להוסיף אור בבחינת שמאל - סגנון וצורה הטפלים לעיקר החיים.  הנצחון על התרבות היוונית מתבטא לא רק בהרחקתה המוחלטת של התרבות היוונית, כי אם גם ובעיקר במתן כלים חינוכיים להתמודדות מול השפעתן של תרבויות זרות, וההבחנה הדקה  בין מה שמותר ואף רצוי לקבל בתור לבוש חיצוני, לבין מה שחובה להתרחק ממנו , כרחוק מזרח ממערב, בכל הקשור לתוכן ועיקר החיים. "חכמה יוונית לחוד ולשון יוונית לחוד".


 


יוסף והחשמונאים


חג החנוכה מציין, כידוע, לא רק נצחון מלחמתי של המכבים על היוונים , כי אם גם ובעיקר נצחון והישרדות במלחמת תרבות. גם סיפורו של יוסף, גיבור הפרשות הבאות הוא סיפור של מאבקי תרבות, סיפור של סכנות רוחניות ותרבותיות העוברות עליו, ויכולת אדירה לגבור על הסכנות ולהישאר נער עברי. שמו של חג החנוכה, מקורו מלשון חינוך. ע"י הבנת שורשי המאבקים בחנוכה ובפרשת השבוע, ניתן ללמוד יסודות חינוכיים עצומים.


 


    נהוג לראות במאבק עם התרבות היוונית, מעין מאבק של כוחות האור בכוחות החושך, מאבק של קודש בחול ,מלחמה של תרבות החומר והנהנתנות בתרבות הרוח והעומק. ראיה זו נכונה ברובד מסוים, אך אינה מספקת על מנת להבין את אשר התרחש באמת במאבק זה.


ע"פ שיטת מרן הרב קוק, המלחמה עם היוונים , היתה נעוצה בשורש עמוק יותר. הדברים מובאים באריכות ע"י הרב נריה זצ"ל בספרו מועדי הראי"ה, וכך מוסבר שם : היוונים לא עסקו  בעולם החומר והנהנתנות בלבד. היוונים עסקו רבות גם בעולם הרוח.  הפילוסופים היוונים הגיעו לתובנות עצומות במדעי הרוח, עד כדי כך שגדולי ישראל כרמב"ם, השתמשו בחכמתם לא פעם, וכפי שמדגיש הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים : "ושמע האמת ממי שאמרה".   יוון , אולי יותר מכל שאר אומות העולם, ידעה רוחניות מהי.


אעפ"כ, חסרון מהותי אחד היה ליוונים. יוון היתה מחולקת לשתי דיסציפלינות שונות. תחום עיסוק מרכזי אחד היה העיסוק בתרבות היופי ובפיתוח הגוף והספורט. לעומת זאת, האומה היוונית בנתה גם מקדשים ופיתחה את הפילוסופיה וזאת בפרישות גמורה מכל החיים הטבעיים. העולמות היו רחוקים ומנותקים זה מזה. בפני היווני המצוי היו שתי אפשרויות  : לדבוק בגוף - בחיצוניות , או לדבוק ברוח - בפנימיות.


מאבקם של היוונים בישראל, לא היה מאבק ברוחו של עם ישראל גרידא. היתה זו מלחמה ביכולת החיבור שבין עולם הקודש לעולם החול. היוונים ידעו טוב מאוד את ערכו של עולם הרוח, אולם הדבר אליו התנגדו נחרצות היה החיבור שבין העולמות.


וכך מסביר הרב קוק: "לא כן ישראל - עליהם נאמר : "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"  - מלכות העוסקת בהנהגה מדינית , וכהונה העוסקת בהנהגה רוחנית, מאוחדות ומלוכדות ". עם ישראל לא נברא ליצור "ישיבת כהנים" , כי אם ממלכת כהנים - ממלכה הבנויה מכל המרכיבים הנצרכים : צבא, משטרה , כלכלה , תעשיה, היי-טק וכו'. אמנם , זוהי ממלכה של כהנים, אשר כולה מושתתת על יסוד הקודש. תכונה זאת לא יכלו היוונים לסבול. על כן,  מיקדו את עיקר גזירותיהם בתחומי חיבור השמים והארץ. הם גזרו על השבת  -  עיקרו של עונג השבת הוא במצוות האכילה והשתייה. כל אכילת שבת היא אכילה קדושה, אומר האר"י הקדוש. על זאת גזרו היוונים . לשיטתם, לא יכולה להיות כל קדושה באוכל. הרוצה להנות מאכילה, עליו לחפש מסעדה טובה, אך אל לו לטעון שהוא נהנה בקדושה. הם גזרו על המילה - הכיצד ניתן למצוא קדושה במקום הגופני ביותר של האדם - טענו היוונים. הם גזרו על פתחי הבתים ועל הטבילה - הרוצה לחיות חיי משפחה - מוזמן לעשות כן, אך בל יטען שיש קידושין בחיי המשפחה. אליבא דהיוונים, אין - ולא יכולה להיות כל קדושה בעולם המעשה. הרוצה להתקדש, ידבק הוא בשכל הפועל וינתק רגליו מן המציאות.


לכן , מסביר הרב , במלחמה זו נגד היוונים, דווקא החשמונאים היו הלוחמים. "הכהנים העוסקים ברוח הקודש של עם ישראל ושומרים עליה, הם הם הלוחמים בעוז ובגבורת הגוף". אצל החשמונאים - העולמות היו מחוברים. מתתיהו , הכהן הגדול שעמד בראשם, כלל בתוכו כמו כל כהן גדול ראוי -  את כל המעלות. ע"פ חז"ל (תוספתא יומא א, ו') כהן גדול,  היה גדול מאחיו לא רק בקדושה וביראת שמים, כי אם גם בנוי , בעושר ובכח. הוא היה היפה ביותר מבין הכהנים, החזק ביותר מביניהם , והעשיר ביותר. כהן גדול כלל בתוכו את כל המעלות החיצונית והפנימיות כאחד.


בנקודה זו, לא יכלו היוונים לגעת. נק' עמוקה זו של הכהן הגדול, הנמצאת ברום עולם, היא היא החותמת על אותו פך קטן של שמן, החתום בחותמו של כהן גדול, הפך בו נעשה הנס. גם יוסף הצדיק, כלל בתוכו את כל המעלות. הוא היה "מתקן בשערו, כדי שיהיה נראה יפה", כדברי רש"י ע"פ חז"ל. הוא היה ריאליסט, עם רגליים על הקרקע. בקיא בעניני כלכלה וניהול. אמנם בראש ובראשונה , פיעמה ביוסף רוח אלוקים. "הנמצא כזה איש - אשר רוח אלוקים בו" - מתפעם פרעה. דמותו של יוסף ודמותו של הכהן הגדול, אלו הן הדמויות המנציחות את נצחון המכבים על היוונים - נצחון חיבור השמים והארץ על אידיאולוגיית הניתוק.


 


העלאת הנרות - הסוד לאחדות


קריאת התורה לחנוכה, העוסקת בקרבנות הנשיאים , מסתיימת בצווי לאהרון הכהן הגדול - הצווי של העלאת הנרות."דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו פני הנרות. ויעש כן אהרון ... " (במדבר ח', ב'-ג') - "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" (רש"י, שם).


רבים מהפרשנים נתקשו בחידושו של רש"י? וכי מצפים היינו שאהרון ינהג אחרת, ולא ישמע לצו האלקי?!


מדתו המיוחדת של אהרון היתה מדת השלום וכפי שאומר הלל בפרקי אבות : "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום ...".  גם יוסף קבל מיעקב שליחות - שליחות של שלום : "לך נא ראה את שלום אחיך", ואכן מעיד על כך יוסף בעצמו : "את אחי אנוכי מבקש".


מדי יום, בסוף התפילה, מזכירים אנו את מימרת ר' חנינא :"תלמידי חכמים מרבים שלום  בעולם..." - האמנם? ניתן לומר שבחים רבים בדבר תלמידי חכמים. תלמידי חכמים מרבים תורה, מרבים חכמה, מרבים קדושה - אך שלום נראה דבר הרחוק קמעא מעולמם של תלמידי החכמים ...דוקא במשכנם של ת"ח שרויות מחלוקות רבות בעניני הלכה, אגדה, השקפת עולם וכו', ועל פניו נראה כי כל מחלוקת, הגם שמאדירה תורה, רק מרחיקה את השלום !


  ברם, לשון חז"ל מדויקת ומכוונת לאמיתו של ערך השלום האלוקי, וכך מפרש הרב קוק בעולת ראי"ה : "יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים... וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום... שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כ"א לפי ערכו, מקומו וענינו." (ח"א של').  השלום האמיתי, איננו מבוסס על פשרה וויתור הדדי, אלא על שלימות. בזכות המחלוקת, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.


  השלום העולמי יבוא ע"י קיבוץ עקרונות הצדק מכל אידיאה, ע"פ מדת האמת שבכל אחת "לפי ערכה,מקומה וענינה", ויצירת סינתזה עמוקה בין כל גווני האמת, ללא צורך בויתור על עקרונות וטשטוש הזהות של ולו צד אחד מן החולקים. לשם כך, עלינו להכיר, ראשית, שבכל מפלגה בעם ישראל, ישנם צדדים של צדק : "ואדרבא , גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו ... שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות... דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת" (שם). מדת השלום האלוקית, באה דוקא בזכות הריבוי. השלום האמיתי מורכב מחלקי האמת הצפונים בכל הדעות השונות. אמנם, חשוב להבין, שאין זה שלום של טשטוש ההבדלים. שלום מעין זה הינו מסוכן ועלול להביא לעצירה בהתפתחות העולם, שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה" וללא ניגודים אין התקדמות. השלום האלוקי, הוא שלום של אחדות, הבאה שלא מתוך אחידות...


מעין זו, הייתה גם מדת השלום של אהרון, אשר בוטאה באופן סמלי בהעלאת הנרות. הנרות מייצגים אידיאות שונות בישראל, וכך מסביר הרב קוק את עניינם של נרות החנוכה :"החנוכה... מציירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב... נראים לנו האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כ"א מהם...ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דעות...אמנם מתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה, והשכלולים מתרבים..."(עולת ראי"ה א' תל"ה). תפקידו של אהרון הוא "להעלות את הנרות" - למצוא את צדדי האמת בכל נר ולהעלותם לכוונו של הנר המרכזי - להפכם לנר אחד המאיר באור עצום - אור לגויים .


"...ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד" (שם). זהו שבחו של אהרון שלא שינה. הוא הצליח למצוא את האחדות של כל האורות השונים, אמנם בלי ששינה אף לא אחד מהם וללא שויתר על צביונו של ולו כח אחד בעם ישראל...


זהו גם כוחו של יוסף הצדיק. ע"י המהלכים שיוסף מגלגל, מוביל הוא את האחים להגיע לשלום אמת באמצעות הכרה עצמית של כ"א מהם בחשיבות מקומו של האחר ולא ע"י טשטוש הבדלים. יוסף מצליח במשימת השלום ברגע בו יהודה מגלה את ערבותו לבנימין. זהו הרגע בו מקבלים בני לאה את נחיצותם של בני רחל.


עם ישראל ידע לעשות זאת בעבר כאשר מצאנו דרך הממזגת חסידות וליטאיות ביחד, ללא הצורך בויתור על הייחוד של כל דרך, אלא ע"י מציאת דרך בה הכוחות משלימים ומחזקים זה את זה. ידענו בעבר, למצוא שלוב של עולם התורה עם עולם העבודה והטבע, דברים שלפני כמאה שנה נראו כסותרים לחלוטין, שלוב של אמת, של השלמה ולא של פשרה וויתור על עקרונות. כוחות אלו שאבנו מתורתו של "אהרון הכהן" של תקופתינו - הראי"ה קוק זצ"ל.


הדרך היחידה בה נוכל לצעוד ביחד, היא רק אם נבין שאין הצדק עם מחנה אחד בלבד  (לרבות המחנה שלנו) ובאופן דומה אין מחנה הטועה לחלוטין. התמונה מורכבת בהרבה מכפי ציור פשטני זה. עלינו לנסות, כמו בעבר, למצוא את נקודות הצדק בכל שיטה ובכל מפלגה - דתיים,חילוניים,ימניים,שמאלניים - ולהרכיב בנין שלם יותר. הסיבה לכך שהאחדות נראית דבר  הנמצא מאיתנו והלאה, נעוצה  בעובדה שכל צד מנסה לשנות את רעהו, כך שידמה לו, במקום לנסות ולראות מה יכול הוא ללמוד מרעהו. אך זוהי טעות - אין שאיפה לשווי בדעות. הסוד לאחדות אמיתית הוא מציאת האחדות ללא נטייה לשנות את הצד השני - "להגיד שבחו שלא שינה" , אלא ע"י הצבת אלטרנטיבה כוללת ועמוקה יותר המחברת את שתי השיטות וללא ויתור על הצביון  המיוחד שבכל אחת. הכיצד נמצא כיום דרך כזאת, במצב של פערים גדולים כל כך לכאורה, בין האידאות? "ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצוא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים וא יהיו סותרים זא"ז..."(עולת ראי"ה א' של'). אם עדיין לא מצאנו דרך לעשות זאת, כנראה שטרם ירדנו לעומקה של תקופתנו ...


 


ברכת "שעשה ניסים" - גילוי האור מתוך הטבע


על תקנת חז"ל לברך ברכת "שעשה ניסים לאבותינו" בחנוכה ופורים מקשה ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בדרושיו לחנוכה. מדוע , שואל הרב, אין אנו מברכין ברכת "שעשה ניסים לאבותינו" על ניסים אחרים כגון: נסי מצרים, נס קריעת ים סוף או נס קריעת הירדן? הרי לכאורה, אלו נסים גדולים ומשמעותיים יותר מנס פך השמן ?


מתרץ ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שנוסח הברכה הוא "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" הייחוד של נסי חנוכה ופורים הוא בכך שאלו נסים שבתוך הזמן - נסים שבתוך מסגרת הטבע. נסי מצרים, שהיו אולי "בומבסטים" יותר, שברו את כל מסגרות הטבע. כולם היו מלמעלה, וממילא אין לאדם כל אחיזה בהם. נס חנוכה , לעו"ז, בא מתוך הטבע. השמן, אכן טבעו לדלוק. עם ישראל זכה בנס זה לא לביטול חוקי הטבע, כי אם להרמת הטבע למדרגה עליונה יותר, למצב שהשמן יספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד. לכן , מסביר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, דוקא בחנוכה ופורים תקנו לברך : "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" , בכל שנה מתעורר בנו הכח לחדש נסים אלו בתוך מסגרת הטבע. לניסי מצרים , אין בכוחנו לשאוף. לנס חנוכה, אנו יכולים לזכות כל שנה ושנה בכח עצמנו.


מוסיף על כך בעל השפת אמת ואומר, שזהו באמת הנס הגדול. זוהי לא רבותא לעשות נסים מחוץ לטבע. החוכמה היא לעשות ניסים בתוך הטבע. להכניס "אין סוף" בתוך הטבע המוגבל ולרומם את הטבע. נס חנוכה לימדנו שכדי להתעלות רוחנית , אין צורך לבטל את הטבע שלנו כי אם לרומם אותו. זהו סודו של העולם הזה - עולם ההסתר וההעלמות. "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העולם הבא".


היוונים דגלו בשיטה דטרמיניסטית. אליבא דשיטתם - לא ניתן לתקן את הטבע. אחת מגזירותיהם המרכזיות היתה הגזירה על ברית המילה. הנסיון לתקן את הגוף הינו "בזבוז זמן", גרסו היוונים. לשיטתם, הדרך היחידה להתעלות כאן בעולם, היא ע"י התנתקות מהגוף ומהטבע וטיפוס אל פסגת האולימפוס. חכמת יוון, הפילוסופיה, הייתה חכמה המנותקת לחלוטין מעולם העשייה. חכמת הקודש, לעו"ז, היא חכמה פועלת , כפי שמגדירה הרב קוק באורות הקדש. חכמת ישראל היא חכמה המאמינה ביכולת הרוח להשפיע על טבעו של העולם הזה ושואפת לרומם את הטבע.


נצחון המכבים, בא לידי ביטוי דוקא בתוך הטבע, בנס שהראה לכל העולם בצורה מוחצת, שניתן לתקן ולרומם את הטבע. כל העולם הזה נברא חסר, בדיוק כמו האדם אשר לא נברא שלם וזקוק לברית המילה כדי לתקן עצמו. נס פך השמן, הפיח תקוות מחודשות בעולם, והוכיח שכל מוגבלות כאן בעולם, יכולה לבא לידי תיקונה. כל מוגבל עתיד הוא להפוך לבלתי גבולי.


על כן מברכים אנו "שעשה נסים לאבותינו בימינו בימים ההם בזמן הזה". מסביר הרב חרל"פ במי מרום, שענינה של ברכה זו איננה לשבח את הקב"ה, שהרי הוא אינו זקוק לכל שבח. מהות הברכה היא להמשיך את הטובה אשר באה לנו בעבר , אל עבר העתיד. ולכן מסביר הרב חרל"פ, "בחנוכה ופורים שהנס היה בדרך של העלאת הטבע, ממשיכים אנו את העילוי הזה שהוא מהתכלית המכוונת של הבריאה, שענינה לגלות את הקדושה הגנוזה בקביעות בהויה, רז קדושת הטבע".


 


 


 ניסים גלויים


"מאי חנוכה? ... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה." (שבת כ"א)


מדברי הגמרא במסכת שבת, עולה כי חג החנוכה הינו, בעיקרו, הנצחה של נס פך השמן.


הדברים מצריכים עיון, שכן נס פך השמן נראה, לכאורה, כנס מיותר. חז"ל קבעו כי "טומאה הותרה בציבור", ולכן מסתמא, ניתן היה להדליק את המנורה אף בשמן טמא. יתר על כן, גם אם לא ניתן היה להדליק המנורה, הרי שאין חיוב בקיום מצווה באונס, שכן "אונס רחמנא פטריה".


באופן דומה מקשה המהר"ל, כי אין מקום להודות ולהלל על נס שנעשה לאדם על מנת לקיים מצוה, אלא על נס של הצלה פיזית בלבד, וראייתו שבתפילת על הניסים שתקנו חז"ל להודאה על נס החנוכה, אין איזכור, ולו ברמז, של נס פך השמן, אלא רק של נס הנצחון בקרב, של מעטים מול רבים.


מסביר המהר"ל: "וי"ל שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שניצחו את היונים, רק שלא היה נראה שהיה נצחון ע"י נס הש"י שעשה זה ולא מכחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס ע"י נרות המנורה שידעו שהכל היה בנס המלחמה ג"כ."


אכן הנס המרכזי והחשוב שבחנוכה הינו נס הנצחון בקרב, אמנם מאחר שנס זה הינו נס שבתוך הטבע,  היה חשש כי הנס לא ייוחס לקב"ה כי אם לגבורת המכבים. היה חשש שהשיר "על הנסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים", יקבל גירסה מחודשת של "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים". על כן, מסביר המהר"ל, נקשר נס זה בנס שלמעלה מן הטבע הוא נס פך השמן, אשר אין ספק כי מאת ה' היה. נס פך השמן, אמור להחדיר לתודעה שגם הניצחון בקרב, על דרך הטבע היה נסי לחלוטין. המכבים לא נצחו רק בזכות היותם מצביאים גדולים, כי אם גם ובעיקר בזכות הסיעתא דשמיא.וידועים דברי הרמב"ן (בסוף פרשת בא): ש"מן הנסים הגלויים והמפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה ואין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברנו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו, ואם עבור עליהם יכיתנו עונשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר עכ"ל."


 באופן דומה מסביר הרב יעקב ניימן, בעל דרכי מוסר, את אמירת חז"ל "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". עומד הרב ניימן על הקשר שבין כלכלת האדם הטבעית לבין קריעת ים סוף הניסית: "מזונותיו של אדם שהם ענין טבעי בהחלט מעשה ידי אדם ותחבולותיו מדמין לקריעת ים סוף, שהוא ענין נסי בהחלט, שהוו חז"ל דבר שהוא עיקר טבע לדבר שהוא עיקר נס ע"י הקב"ה לבדו - לומר לך שאף הטבע נעשה ע"י הבורא לבדו, אין טבע בעולם בכלל, הכל נוצר מתפתח ומקבל חיותו מהקב"ה לבדו. מי שחושב שגם הטבע משתתף בבריאה וההנהגה הריהו עובד עבודה זרה, ומאמין בשיתוף."


בדרך זו ניתן אף לתרץ את קושיית הבית יוסף - מדוע מציינים אנו שמונה ימי הלל והודאה בחג החנוכה, שהרי, מקשה הבית יוסף, בפך השמן היה די שמן כדי להדליק את המנורה יום שלם. לפיכך הנס התרחש רק בשבעת הימים הנותרים בהם הדליקו מפך השמן ולא ביום הראשון?


מסביר הסבא מקלם, ר' שמחה זיסל זצ"ל, כי בשבעה מימי חג החנוכה הנציחו חז"ל את הניסיות שמעל לחוקי הטבע, בכך ששמן דולק שבעה ימים מעבר ליום האחד לו נועד מלכתחילה להספיק. אמנם ביום השמיני, מסביר הסבא מקלם, חוגגים אנו את הניסיות שבתוך הטבע, בעצם העובדה ששמן אכן דולק, אפילו יום אחד.


את תפילת על הניסים, המנציחה את נס החנוכה אומרים אנו בתוך ברכת "מודים", בה מודים אנו לקב"ה "על ניסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו". הנסים שמעל הטבע, תפקידם לסייע בעדינו להכיר ולהודות " על ניסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו".


 


נר איש וביתו


"תנו רבנן : מצות חנוכה נר איש וביתו". פרטים רבים בהלכות נר חנוכה קשורים בבית , כפי שאומרת הגמ'- "נר איש וביתו", וכן בהמשך הגמ' - "מצוה להניחה על פתח ביתו , מבחוץ". למרות שמצות נר חנוכה היא מצוה המוטלת על האדם, או בלשון ההלכתית "חובת גברא", קיבעו חז"ל את המצוה גם ל"חפצא"-לבית. דוגמא לכך היא ההלכה שקובעת הגמ' בהמשך, שאדם שאינו ולא עתיד להיות בביתו בלילה, מדליקה עליו אשתו בביתו ואין הוא מדליק בברכה במקומו. יוצא מכך, שלמרות שהחובה מוטלת על האדם, יש עדיפות לקיימה בבית, אע"פ שמתקיימת רק ע"י שליח ולא ע"י האדם בעצמו.


מדוע א"כ, נשתנתה מצות החנוכה משאר מצוות ? מדוע הצמידו אותה בקשר כ"כ אמיץ לבית?


על עצם הענין, עומד בעל שו"ת הציץ אליעזר, הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל, וכך כתב :


"היונים בימי החשמונאים הבינו זאת כי הצביון המשפחתי המיוחד של עם ישראל הוא סוד קיומו ולכן הטילו את כובד משקלם לבטלו, וכפי שמסופר במדרש חנוכה , שבין הגזירות החמורות שגזרו עלינו גזרו גם על ביטול הייחוד - המשפחתי, וכלשון המדרש: עמדו וגזרו, שכל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגר לפתחו ידקר בחרב. וכ"כ למה ? כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת - אין לו כבוד ולא צניעות ".


היוונים הבינו, את מה שהבין גם בלעם הרשע במדבר. הם הבינו שהדרך היחידה לשבור את רוחו של עם ישראל , היא ע"י פירוק מסגרת התא המשפחתי. העצה של בלעם לבלק, להזנות את בנות מדין בבני ישראל, הפילה חללים רבים יותר  מאשר בכל מלחמות המדבר.  בלעם , גם הוא כמו היוונים, מנסה להלחם בבית היהודי. מברכותיו אומרים חז"ל, אתה למד על קללותיו. מברכת "מה טובו אהליך יעקב " של בלעם- משמע שהוא ניסה לקלל ולקלקל את אהלי יעקב. בלעם נסה לפרוץ את הצניעות של הפתחים, בדיוק כפי שמנסים היוונים לעשות. בלעם והיוונים הבינו שכושר העמידה והחוסן הלאומי של עם ישראל, תלויים הם ישירות בתא המשפחתי ובמוסר המיני.


וממשיך הציץ אליעזר ואומר : " עמנו הבין גם הוא שכמוה של גזירה זאת כהמתת נשמת - האומה, ועמדו ולחמו, נגד גזירה זאת יחד עם נגד יתר הגזירות החמורות להשכחת התורה במסירות נפש יוצאת מן הכלל...וכשגברו עליהם ונצחום קבעו לזכר זה שבכל בית יהודי ידליקו נר חנוכה איש וביתו לסמל בזה החזרת העטרה ליושנה של איחוי ואיחוד התא - המשפחתי הישראלי כפי שמרומז בהמה טובו אהליך יעקב".


עיקר מצות החנוכה היא בפתח הבית. את אותו הפתח שניסו היוונים לפרוץ , אנו הצלחנו לשמור. משם אנו מפרסמים את הנס. פרסום הנס הוא פרסום שבחו של הבית היהודי. זהו פרסום של ה"מה טובו אהליך יעקב". על כן, נפסק להלכה ע"פ הגמ' שגם הרואה נר חנוכה - מברך. אדם שאין לו בית, ולא עתיד להדליק, מברך ברכת "על הניסים" כאשר רואה חנוכיה דולקת מבית יהודי. אדם זה מברך את ברכת השבח לקב"ה על עצם המושג של הבית היהודי ועל ניסיו של הקב"ה שהציל בית זה מנסיון היוונים לטמאו.


באופן דומה, דרש החתם סופר ומובא שם בציץ אליעזר, שרמז מצות חנוכה איש וביתו,  הוא לגבי מצות החינוך שאדם צריך לבדוק את עצמו, ע"י נר שבין איש וביתו , כלומר : בין איש לאשתו , שהרי בארמית -  "ביתהו" היא אשתו.  ע"י קדושתו עם אשתו, אומר החת"ס,  יודבק האדם לאור נר אלקים ןיושפע מכך כל חינוכו וכל התנהגותו.


נרות החנוכה, הם אלו שאמורים לחזק את התא המשפחתי, ולפרסם את שלימותו, קדושתו וצניעותו קבל עם ועדה.


 


נר שבת ונר חנוכה[2]


"אמר רב הונא: הרגיל בנר - הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (שבת, כ"ג:)  הגמרא קושרת בין הקפדה על הדלקת הנר לבין חינוך הבנים, ומדקדק רש"י, כי כוונת הגמרא להדלקת נר שבת ונר חנוכה, המזכה את עושיה בזכות לבנים תלמידי חכמים, ובלשונו: "בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה שבת וחנוכה בא אור התורה."


מדברי הגמרא ורש"י עולה, כי על מנת ללמוד פרק נוסף בחינוך ילדים, עלינו להתחקות אחר יסודות ההקפדה על נר שבת ונר חנוכה.


בהקפדה על נר השבת, על צביון השבת, ישנו מסר חינוכי מובהק. במרוצת השבוע טרודים אנו בענייני לימוד ופרנסה, אולם דווקא בשבת מנוחה, אנו נבחנים על "תרבות הפנאי" שלנו. ככל שהוויית השבת ספוגה באור הנר, ברוחניות, בלימוד, בשירה, בחינוך הילדים, מלמדים אנו את בנינו כי ביתנו מושתת על אדני הקדושה.


ההקפדה על נר השבת היא היא שורשו של הבית היהודי. נר השבת מאיר את פנים הבית ומבליט את סגולותיו, וכדברי המדרש (ב"ר ס'):  ""ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" ... כל הימים שהיתה שרה קימת היה נר דלוק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאה רבקה חזר".


בית שבו יש הקפדה על שמירת השבת, על שולחן השבת, על הזמירות ודברי התורה בסעודת השבת, הוא בית, אשר עתיד להצמיח בנים ובנות יראי שם, היודעים להעריך ולהוקיר את צביון בית אבא, ולהנחילו הלאה לדורות הבאים.אופן התנהגות הילדים מעיד על צביון השבת שבביתם. ילדים הגדלים בבית שבו ישנה הקפדה על ערכי השבת, יעידו על כך בהתנהגותם.


אולם, ע"פ דברי רש"י, אין די בהקפדה על נר שבת על מנת לזכות בבנים תלמידי חכמים. על מנת לזכות "בבנים תלמידי חכמים" נדרש שיהא אדם מקפיד הן על הדלקת נר שבת והן על הדלקת נר חנוכה. בעוד נר השבת דולק בתוך הבית, ומאיר את פנימיותו של הבית, נר חג החנוכה מוצב על מפתן הפתח, משום "פרסומי ניסא".


בכך, למדים אנו מחג החנוכה, הוא חג החינוך, מסר חינוכי יסודי. אנו מצווים לא רק להקפיד על צביון ביתנו פנימה, על האור הדולק בתוך הבית, אנו מצווים להקפיד גם על הנר הדולק על הפתח ונראה לעין כל.המסר החינוכי שבחג החנוכה הינו מסר של עקביות בחינוך. עקביות הנמשכת בתוך הבית ומחוצה לו. הדוגמא האישית שהיא היסוד המרכזי בחינוך, איננה נמדדת רק באופן בו אנו מתנהגים בתוך הבית, אלא גם באופן בו אנו מתנהגים כלפי חוץ, בין אנשים.


החשיבה, לפיה על אדם להיות יהודי בביתו ואדם בשעריו - מחוץ לביתו, הינה חשיבה גלותית המנוגדת למסר שבחג החנוכה. חג החנוכה מלמדנו כי אדם מצווה להיות  אדם יהודי הן בביתו והן בשעריו. אדם צריך להאיר פנים בפנים הבית, כמו גם בקהל. בכל דרכיו, ובכל מעשיו, צריך אור נר האלקים שבנשמת האדם לבעור ולפעם, בבחינת אש תמיד תוקד על המזבח.


בית בו מקפידים על נר שבת - האור הרוחני שבין כתלי הבית, ועל נר חנוכה - האור הרוחני הנמשך מהבית היהודי אל החוץ, בית בו אין מסר חינוכי כפול- מר של דברים האסורים לילדים ומותרים להורים, של הבחנה בין הערכים הנשמרים בפנים הבית לבין ערכים הנשמרים מחוץ לו, הוא בית אשר עתידים לצמוח ממנו בנים תלמידי חכמים, אשר כל נטיעות שנוטעים ממנו, עתידות להיות כמותו.


על בית כזה נאמר: "הרגיל בנר - הויין ליה בנים תלמידי חכמים".


 




[1] מאמרי הראי"ה עמ' 476-477


[2] ע"פ רעיון שמעתי מחותני, הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ שליט"א

 

 

בית המדרש