ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת חיי שרה

ע"י: הרב רונן נויברט

חז"ל עמדו במדרשיהם על ציר המשותף לכל פרשיות השידוכין שבתורה. כולן התרחשו על הבאר.מהו א"כ,סודה של הבאר ? האם היתה היא בבחינת ה"ברזלים של בני עקיבא" או שמא יש בה רמז עמוק יותר לעניין השידוכין ?

 


השידוך


פרשת חיי שרה, עוסקת בתחילתה וגם בסופה במוות - מותם של שרה, אברהם, וישמעאל. אעפ"כ נקראת הפרשה פרשת חיים - חיי שרה. עיקרה של הפרשה הוא דווקא בעיסוק בהמשך החיים , בדאגה לדור ההמשך, לשידוכם של יצחק ורבקה. חז"ל עמדו במדרשיהם על ציר המשותף לכל פרשיות השידוכין שבתורה. כולן התרחשו על הבאר,  וכך דרשו חז"ל על משה רבינו בשמות רבה : "וישב בארץ מדין וישב על הבאר = קלט דרך אבות. שלושה נזדווגו להן זיוגיהן מן הבאר. יצחק יעקב ומשה". הבאר ע"פ חז"ל, היתה מקום אופטימלי למציאת זיווג הגון. מהו א"כ,סודה של הבאר ? האם היתה היא בבחינת ה"ברזלים של בני עקיבא" או שמא יש בה רמז עמוק יותר לעניין השידוכין ?


חז"ל בריש מסכת סוטה, עמדו על הסתירה במדרשי חז"ל, בעניין זיווגו של אדם. וכך דרשו שם :


אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף ...ומקשה שם הגמ' : איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני מחד טוענים חז"ל כי זווג הוא דבר קשה ככקי"ס , אמנם מאידך ע"פ המדרש בגמרא הזיווג מקורו, בנבואה בבת קול. מיישבת זאת הגמ' : לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני: תירוץ הגמ' מצריך עיון. מאי נפק"מ בין זיווג ראשון לזיווג שני, ומהי בכלל ההגדרה של ראשון ושני ?


יתרה מכך, ע"פ הגמ' , כל השתדלותו של אליעזר עבד אברהם נראית מיותרת לחלוטין, שהרי משמים נגזר טרם לידתו של יצחק מי תהא בת זוגתו ! נוכל להבין זאת ע"פ הסברו של רש"י לחילוק שמבצעת הגמ', וכך פירש: זוג ראשון - לפי המזל: זוג שני - לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו:


בת הקול, מסביר רש"י, אינה גזירה - אלא ייעוד. זהו פוטנציאל גלום , הזקוק למימוש. אמנם כדי לממשו, צריך האדם להיות זכאי במעשיו, שהרי יכול במו ידיו לאבד את מזלו. וכך מסביר היעב"ץ בהגהותיו  :"ואין בכל גזירה מוחלטת ולא ביטול ושינוי רצון, אלא הוא כעין היעודים הטובים והרעים שבתורה : "אם בחוקותי תלכו - ונתתי גשמיכם" שאם יקיימו התורה - יתקיים הייעוד, ואם לא - יקויים הופכו - הרי שהגזירה תלויה בבחירת האדם".


אכן , אומרים חז"ל, לכל אחד יש את האחת שלו, שהותאמה לו עוד טרם לידתם. אך האם יזכה הוא להשתדך לה ? זה כבר תלוי במעשיו. כאן כבר טמון הקושי שהרי הכל בידי שמיים חוץ מיר"ש.זהו גם יסודה של הבאר. ישנן שלשה מקורות מים שונים מהן נהנה האדם. בור מעיין ובאר.


הבור - כל כולו מעשה ידי אדם שחפר וצבר לתוכו מים.


המעין - כל כולו בידי שמים, ללא כל מגע יד אדם.


הבאר, לעו"ז, הינה השילוב בין שניהם. יש בתוכה מי תהום, הקיימים בעולם מששת ימי בראשית. הפונציאל גלום באדמה  עוד מראשית היצירה. אמנם כדי לזכות במים - צריך האדם לחפור --- להשתדל. ללא השתדלות - לא יחשפו המים בעולם. הבאר מסמלת את יסוד השידוך. הפוטנציאל הנבואי קיים בעולם עוד בטרם כל יציר נברא, אמנם מימושו תלוי בחפירה - בבחירתו של האדם.


על כן מצאו האבות את שידוכיהם על הבאר -שם זכו לזיווגן הגון, לא רק ע"פ הנבואה, כ"א גם ובעיקר ע"פ מעשיהם וזכויותיהם.


 


החידוש


וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:


ודרשו חז"ל במסכת יומא דף כח:


ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו - אמר רבי אלעזר : שמושל בתורת רבו , הוא דמשק אליעזר אמר רבי אלעזר : שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.


ע"פ כל נתוני הפתיחה של אליעזר, ראש הישיבה של אברהם, הרי שהיה הוא צדיק וגדול בתורה. אם כך הוא הדבר,  הרי שאין מתאימה יותר מבתו של אליעזר לפתרון כל בעיות השידוך של אברהם. אעפ"כ, בת אליעזר אינה ברשימת המועמדים של אברהם, וכך דרשו חז"ל בב"ר : "א"ל (אברהם) אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך:"מדוע, אברהם דוחה על הסף את מועמדותו של אליעזר ? הרי, כפי שראינו, היה אליעזר גדול תורה !


מסביר זאת הרב יעקב פילבר,  בספרו "חמדת ימים" : גדולתו של אליעזר היא גם נק' התורפה שלו. אליעזר דולה ומשקה מתורתו של אברהם. אין לו חידוש משלו. אין לו מקוריות - הכל , ללא יוצא מן הכלל, אך ורק מתורתו של אברהם.


אברהם רוצה לראות חידוש בדורות הבאים. לא תורה קפואה הכלואה במעגל סגול, אלא תורה חיה ונושמת שהרי - אין בית מדרש ללא חידוש. זוהי, אכן , עבודתו של יצחק. הוא אינו מסתפק באחיזה במידת החסד של אברהם, אלא מוסיף מדה משלו - מדת הגבורה. ע"כ, רוצה אברהם שידוך שיבוא מבית שיש בו מקוריות, בית שיש בו חידוש.  ע"פ זאת, יובן מבחנו של אליעזר לנערה : וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:


אין זוהי הסתמכות מקרית על סימן או מזל מן השמיים, כי אם מהלך מחושב ומתוכננן של אליעזר. הוא מחפש נערה עם "ראש גדול" . נערה שלא תסתפק במילוי בקשתו לשתות, אלא תציע מיוזמתה עזרה נוספת. החידוש שיבוא מתוך גמ"ח, מתוך עזרתה של הנערה לאליעזר, הוא הוא השידוך הראוי ליצחק, שהרי יצחק, גם הוא , מחדש ומפלס דרך של גבורה, דרך של יראה , הבאה מתוך גמילות החסד של אברהם אבינו. ואכן, רבקה עומדת במבחן :  וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:  וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו: אכן, נערה בעלת מידות של חסד עצום, מידות של חידוש ורעננות - היא היא הנערה - אותה הוכחתה לעבדך ליצחק.


 


נגיעתו של אליעזר


דרשו חז"ל במד"ר : (בראשית פרשה נט פסקה ט )


ויאמר אליו העבד הה"ד (הושע יב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב , כנען - זה אליעזר ,בידו מאזני מרמה - שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה,  לעשוק אהב  - לעשוק אהובו של עולם , זה יצחק . אמר "אולי לא תאבה" ואתן לו את בתי , א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך:


מדרש זה, הדורש את אליעזר לגנאי באופן כה חריף, מנוגד לרוח המדרשים על גדולתו של אליעזר, שזכה כמעט לפרשה שלמה, שהרי : יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים - זוהי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים היא אמורה והשרץ כולה מריבוי המקרא. מהו המסר א"כ, אותו ביקשו חז"ל לחדד במדרש זה ?


בעלי המוסר, למדו ממדרש זה, שדווקא בגין גדולתו של אליעזר נאמרו הדברים, ללמדך עד היכן יכולים גם גדולים וצדיקים ליפול, וללמדך על גדולתו של אליעזר שזכה בסופו של דבר להנצל מנפילה זו. מיד לאחר קבלת שליחות השידוך, מעלה אליעזר בפני אברהם שאלה לגיטימית : "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת...". אכן, כבכל תכנון מבצעי, צריך לקחת בחשבון גם "מקרים ותגובות", ואליעזר העבד הנאמן  , דואג להצלחת המבצע. אמנם, חז"ל הרגישו בין השורות, שאליעזר נפל גם הוא בחטא הנגיעה האישית ובחוסר שיפוט אובייקטיבי. המניע הסמוי לשאלתו של אליעזר היה הדאגה לבתו. אין כל ספק בכך שאליעזר לתומו, היה בטוח שמחפש הוא את טובתו של אברהם, אמנם חז"ל ניסו ללמדנו על מערכת הנגיעה העצמית, הפועל בתת הכרתו של האדם. המילה אולי, מופיעה ע"פ חז"ל, בהקשר של "הלוואי". בשאלת "אולי ימושני אבי" של יעקב, למדו חז"ל על העומד בסתר לבבו - הלוואי ימושני אבי. "אולי" באה לבטא את ה"הלוואי", השרוי בתת ההכרה. מ"אולי לא תאבה האשה ללכת", הבינו חז"ל את כוונתו הנסתרת של אליעזר: "הלוואי לא תאבה האשה ללכת". אכן , כאשר יספר אליעזר ללבן ובתואל את השתלשלות העניינים - יאמר להם כך : "ואומר אל אדוני : אלי לא תלך האשה אחרי".שם כבר, נכתבה מילת אולי בכתיב חסר, ללא ה"ו". "אולי" נכתבה כמו "אלי". מסביר הרב דסלר, במכתב מאליהו, ששם הודה אליעזר בכוונתו הנסתרת "אלי - לא תלך האשה". אז, כבר הבין אליעזר את טעותו.


אמנם, דוקא מממעידה זו , למדים אנו על גדולתו של אליעזר. אליעזר מתעשת באופן מיידי וניגש למלאכה ללא כל היסוס. הוא מתפלל באמת ובתמים לקב"ה שיצליח משימתו ומצליח להתנקות מכל הנגיעה שעטפה אותו. כך גם, מסביר ה"סבא" מנוברדהוק את התנהגותו התמוהה של אליעזר, וכך הקשה ה"סבא" : מדוע מיהר אליעזר לתת לרבקה את הנזמים טרם ידע בשמה, שהרי רק לאחר נתינת הנזמים, שאל אותה לשמה. אילו היה ממתין קמעא, היה חוסך מעצמו טעות אפשרית בזיהוי ? גם בשעת הסעודה בבית בתואל , נחפז אליעזר באופן תמוה- "לא אוכל עד אם דברתי דברי" - וכי לא ניתן להמתין עד גמר הארוחה? "מה הלחץ"?


  אלא , מסביר ה"סבא", אליעזר חשש מעצמו. צדיק זה חשש שמא כל עיכוב, נובע גם הוא מנגיעתו האישית. על כן, לא איפשר לעצמו כל היסוס. כך לימדנו אליעזר פרק בהלכות המלחמה בנגיעה האישית, אשר גם צדיקים יכשלו בה. על כן, כדי להצילו מנפילה, זכה הוא גם לנס קפיצת הדרך וכך כתב רש"י על הפס' : "ואבוא היום אל העין" - "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך" .


 


מערת המכפלה


כתוב בזוה"ק -  שאל רבי אלעזר לרבי שמעון אביו : מערה זו אינה כפולה היא, שהרי כתיב מערת המכפלה, ואח"כ נקראת מערת שדה המכפלה, מכפלה קרא לשדה ולא למערה ! א"ל לא המערה היא המכפלה, ולא השדה נקרא מכפלה, אלא השדה והמערה על שום מכפלה נקראים. בא וראה, ירושלם כל ארץ ישראל מוכפלת תחתיה, והיא קיימת למעלה ולמטה,  כך גם ירושלים לעילא וירושלם לתתא, ובגין כך כפולה היא, ועל כן שדה זה ממכפלה זו נברא בו שורה השכינה, כדכתיב כריח שדה אשר ברכו ה', מלמעלה.


ע"פ דברי רשב"י, מילת מכפלה מבטאת חיבור בין כפילויות. לכל כח בעולם יש כח כפיל בעולמות עליונים. כבר ביום השני לבריאה בו נפרדו העולמות, נוצרה הכפילות בין המים אשר מעל הרקיע למים אשר מתחת לרקיע. ירושלים של מטה מכוונת היא כנגד ירושלים של מעלה. לכל עשב עלי אדמות, יש מלאך בשמים - הכפיל הרוחני שלו, שאומר לו גדל. בזה שונה שדה המכפלה מכל המקומות שבעולם. שדה זה הוא המקום בו מתחברות הכפילויות . זהו השדה אשר ברכו ה'. גן העדן עלי אדמות, בו ניתן להרגיש בשכינה , כאן בעוה"ז.


על כן, מקום השדה והמערה הוא בחברון. חברון היא העיר המחברת. סגולתה היא יכולת החיבור בין העולמות העליונים לעולמות התחתוניים דרך שדה המכפלה.   על כן , דוקא האבות זכו לקבורה במערת המכפלה.


עוד מופיע שם בזוהר, שלא נתיישבו אדם וחוה במקומן במערת המכפלה, עד שלא בא לשם אברהם. אדם וחוה, יצרו בחטאם ניתוק בין העולמות. חטאם החדיר את המוות לעולם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". רק ביום בו הגיעו צדיקים המחברים מחדש את העולמות ומתקנים את החטא הקדמוני, נתיישבו אדם וחוה במקומן , שכן כתוב ", ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם" , שנתקיימו בו אדם וחוה, כפי שנדרש שם בזוה"ק.


וכך דרשו חז"ל במדרש : " יודע ה' ימי תמימים - שחביב שנותיהן של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב". צדיקים החיים בתמימות , מלשון שלימות, שכל חייהן שווין לטובה, צדיקים החיים באופן מאוחד את חיי העוה"ז כמו גם את חיי העוה"ב, הם הם הצדיקים, הקבורים בנק' ההשקה שבין העולמות - במערת המכפלה. אלו הם הצדיקים המתקנים את חטא אדם וחוה, החטא  שהביא המיתה לעולם וממילא סוללין הם את  הדרך לתחיית המתים - ובלע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.


 


5. דרשת ר' עקיבא


וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:


וכתב רש"י ע"פ המדרש : לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי: שני חיי שרה - כלן שוין לטובה:


ומספרים חז"ל : רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות: מה ראה ר' עקיבא לעורר תלמידיו דוקא בדרוש זה ? ומה בכלל ענין שרה לאסתר .


מסביר זאת בעל ה"ערבי נחל"[1] : ציר הזמן , תחתיו חי העולם, נברא ע"י הקב"ה למען האדם.  הזמן הוא מעין "טפטפת" לשפע האלוקי. אם אמור היה האדם לקבל את כל השפע כאחד - אמנם מרוב העוצמה לא יוכל לקלוט הכל, ע"כ פיזר הקב"ה את השפע במסגרת הזמן, במהלך חייו של האדם. הזמן הוא בבחינת משקפי השמש המסננות את הקרינה מהשפע האלוקי ומחדירות אותו אט אט לעולמנו. צדיק היודע לברר בכל יום את שרשו, את ההשפעה המיוחדת של אותו היום, הוא המוגדר צדיק הבא בימים, אשר כל ימיו שלמים אתו. זהו צדיק שהביא כל יום בעולם הזה לקדושה ואף לא רגע אחד בימיו - בוזבז לריק. הוא קלט את כל השפע אותו אמור היה לקלוט במהלך חייו. לכל יום ויום, יש את העבודה הרוחנית המתאימה והשייכת לאותו היום, ואל לו לאדם לאבדה חלילה. כל רגע של זמן הוא בבחינת כסף שנותן לנו הקב"ה ואל לנו לאבדו אלא להפקידו בתוכנית חסכון בבנק האלוקי - ואז : הקרן קיימת לעולם הבא.


כל חיי שרה היו שווין לטובה. לא היו לה נפילות ומורדות כי אם יציבות רוחנית. על כן כאשר רצה ר' עקיבא לעורר תלמידיו, עורר אותם בדברי תוכחה ע"פ מדרגתה של שרה . אל לכם להרדם וליפול ממדרגתכם, אמר רע"ק. קחו דוגמא משרה, שכל חייה שווין לטובה.


מוסיף ע"כ השפת אמת ואומר : כידוע, אחד מיסודותיה הגדולים של החסידות הוא יסוד העש"ן - ר"ת עולם, שנה נפש. עולמנו מוגבל בבחינת הזמן, בבחינת מגבלות המקום ובבחינת מוגבלות האדם. שרה   , כאמור, השתחררה ממגבלת הזמן, שכל חייה שווין ללא השתנות, שהרי השתנות היא תוצאה של זמן. לכן, אפילו בגיל 90 היא יולדת. היא מעולם לא הזקינה - בת כ' כבת ז' ליופי.


אסתר, גם היא השתחררה ממגבלות המקום וזכתה לשחרר את כל מדינותיה מההסתר שטבע שם אחשורוש וע"כ שלטה היא במאה עשרים ושבע מדינה.על כן, רע"ק אשר רצה לעורר תלמידיו ולהוציאם מהמגבלה השלישית, מגבלת האדם, ולהצילם מן העייפות, עוררם בדרשה זו על הצדקניות שזכו להשתחרר ממגבלות העולם. וכך מסיים השפ"א : ובכח  זה עוררן משנתן שהוא ג"כ הסתרת היצר שמביא שינה לאדם.


 


6. דרשות על מערת המכפלה


מופיע במדרשים ובזוהר, שמערת המכפלה היא פתח גן עדן, אשר ממנה נכנסת הנשמה לגן עדן של מטה ומשם לג"ע של מעלה. על ביאור הדברים, עומד הרב חרל"פ בספרו מי מרום לספר בראשית.


  הנשמה , ע"פ חז"ל, יורדת לעולם בצער, שהרי חוששת היא מנפילתה לגוף הקרוץ מחומר. אמנם, אחר שירדה אל הגוף וטעמה מנועם התורה והמצוות, אזי כשמגיע זמן הפרידה מן הגוף , מסביר הרב חרל"פ- קשה עליה הפרידה ובשום אופן אין רצונה לצאת מן הגוף.


טעמו של דבר הינו יסוד התוספת אשר מקנה לה הגוף. הנשמה הינה חלק אלוק ממעל. אין סופית היא ללא כל מגבלות. אמנם חסרון אחד יש לה והוא אי יכולת ההתקדמות. כל מספר סופי - ניתן להגדילו. לדוגמא : מיליון ועוד אחד שווה למליון ואחד. מיליון במכפלת עשר שווה עשרה מיליון. לעו"ז, באינסוף אין תוספת, שהרי כידוע במדעי המתמטיקה, אינסוף בכל פעולה חשבונית המתבצעת עליו (כפל,חילוק וכו') נשאר בדיוק אותו האינסוף ללא כל שינוי וללא כל תוספת. על כן המלאכים הרוחניים נקראים עומדים, שהרי אין להם בחינת ההתקדמות, וכן הנשמה בהגיעה לעוה"ב - אין לה התקדמות כידוע בדברי חז"ל, שהרי יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט (דהיינו התקדמות) בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כפי שדרשו במסכת אבות.


גם התורה האינסופית יורדת כאן לעולם, שהרי רק כאן בעולם מקבלת היא את יסוד התוספת, שהרי לא בשמיים היא, ולכן לא נתנה למלאכים. רק כאן בארץ , זוכה היא התורה להתקדמות בלתי פוסקת בבחינת התורה שבע"פ.זהו סוד ירידתה של הנשמה לגוף. הגוף מקנה לנשמה את יכולת התוספת. על כן, עילוי נשמה, כלומר : תוספת לנשמה ניתן לבצע רק כאן בעוה"ז - עולם ההתקדמות והתוספת. אמנם, כשם שהגוף מקנה לנשמה עלייה, כך כמובן מעניקה גם הנשמה עלייה לגוף. וכך כתב הרב : "כמו בירידת הנשמה לתוך הגוף הוי הגוף כמו קבר לנשמה ודוקא מצד קבורתה בגוף משגת הנשמה את כל ההתעלות, כן הגוף, ע"י מה שהוא קבור באדמה לאחר פרידת הנשמה, משיג הגוף את התעלותו להיות גם הוא בבחינת נשמה, וביחוד באה ההתעלות ע"י הקבורה באדמת הקודש של א"י...הוא מה שדרש אברהם לתת מקום לאחוזת קבר, כלומר : מקום שהקבר יוריש לגוף עליה נפלאה".  ע"י הקבורה, יכול הגוף גם הוא  לקבל Upgrade ולהפוך לבחינת נשמה.  על כן, מחפש אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה. מערה זו, כותב הרב : "נועדה מתחילת היצירה לתת מקום של הכשרה לנשמה ולגוף , ששניהם יתעלו - הנשמה בהיותה בגוף, והגוף בהיותו בקבר ובפרידתו ממנה, ולכן נקראת מכפלה שהיא כופלת את הגוף, שיהיה גם הוא כנשמה".מערת המכפלה, היא פתח ג"ע של מטה - המקום בו מתעלה הגוף, ומשם נכנסות נשמות הצדיקים לג"ע של מעלה, ויושבות ונהנות מזיו השכינה.


 




[1] ר' דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד"

 

 

בית המדרש