ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סוכה - בין שמיים לארץ

ע"י: מתן גולדברגר

המאמר מנסה להבין את מקומה של הסוכה ועניינה לאור התורה והגמרא

 


א. הקדמה - על דרכי הלימוד


זה מאות שנים שעם ישראל לומד גמרא. היצירה הספרותית הגדולה ביותר של העם היהודי, התלמוד הבבלי, תפסה לה מקום בתור מקור הלימוד הנלמד ביותר בעולם הדתי. עושרו, מורכבותו, שפתו המיוחדת והסיפורים המפוזרים בו, ריתקו את לומדי התורה וחשפו אותם לעולמם המופלא של חז"ל.


מאז שיבת עם ישראל לארצו ובעיקר בשנים האחרונות, אנו רואים התפתחות מבורכת כמעט בכל תחומי התורה: לימוד התנ"ך התפתח מאוד, והפך מלימוד של פרשנות מקומית על הפסוק או הפרק, לפרשנות על חומשים וספרים שלמים, עם עקרונות חינוכיים ורוחניים משמעותיים שלא הודגשו בעבר. כך למשל בפירושם של רש"ר הירש על התורה, רד"צ הופמן, שהחלו בכך, וכן בפרשני תנ"ך בני זמננו.


ובתחומים נוספים: לימוד המדרש והאגדה מתפתח מאוד ותופס לו מקום משמעותי במערכת לימוד התורה. לימוד האמונה אף הוא הופך לעניין עיסוק מרכזי יותר ויותר, ספרים מבית מדרשם של הרב קוק, הרב סולוביצ'יק, ועוד. לימוד החסידות 'מפיץ מעיינותיו חוצה', וקונה לו מקום חשוב בלימוד התורה בזמננו, ועוד.


נראה, שלימוד הגמרא הוא הלימוד היחיד שלא התפתח דיו בשנים האחרונות. יעידו על כך לומדי הישיבות התיכוניות והתיכונים הדתיים שלימוד הגמרא פחות ופחות 'מדבר' אליהם, בלשון המעטה. יעידו על כך בנוסף, לעניות דעתי, לומדי הישיבות הגבוהות, שלא תמיד מצליחים להתמיד בלימודי העיון - ולא רק מתוך בטלנות וחוסר מוטיבציה - לעומת תחומי הלימוד האחרים המושכים לעצמם עוד ועוד לומדים.


לעניות דעתי, נראה שגם בתחום של לימוד הגמרא זקוק דורנו לסוג לימוד אחר משיטת הלמדנות הנהוגה כיום בישיבות. לא ניתן כבר להפריד בין לימוד הגמרא ללימודי התנ"ך והאמונה; לאמור, איננו יכולים לצמצם את לימוד הגמרא לתחום של גדרים ההלכתיים בלבד, אלא להרחיב אותו גם למקומות של לימוד אמוני על הסוגיות הנלמדות. לעניות דעתי, לא ייתכן שבזמן שלומדים סוגיה במסכת ברכות או שבת לא יראו בה גם לימוד רוחני על הנושא. אמנם, לא בכל סוגיה הדברים ברורים, אבל ניתן למצוא אותם. אינני מדבר כאן על דרשנות, אלא על דברים שיוצאים מהכתוב עצמו. יש צורך להעמיק בפסוקים הנזכרים בסוגיה ולראות את משמעותם בתוך ההקשר הרחב; יש עניין להעמיק בסברות ולנסות לפענח את משמעותם, ולראות איך הם משתלשלות, בחלק מהסוגיות, עד להלכה. לנסות לחשוב על משמעות מיקום הסוגיה במקום בו היא ממוקמת. אינני אומר, חס וחלילה, להזניח את לימוד ההלכה או את הראשונים, אלא לתת יותר זמן ומחשבה על רובד הגמרא.


נדמה לי, שבצורת לימוד כזו, שמנסה להקשיב לכותב הסוגיה, לסברות התנאים והאמוראים ולמסכת כולה, יש משום בשורה בעולם הלימוד שלנו, שיכולה, אולי, להשיב את לימוד הגמרא אל מקומו המרכזי והראוי.


 


ב. מהי הסוכה?


לאחר שיעבוד של שנים רבות, הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים. יציאת מצרים הייתה האירוע שהפך את בני ישראל מאוסף עבדים לעם, על ידי נסים גלויים של הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר. לאחר יציאת מצרים בפסח וקריעת ים סוף עם ישראל הולך במדבר, כהכנה לכניסה לארץ. בניגוד להנהגת ה' שהייתה במדבר, בה הקב"ה דאג לכל מחסורי עם ישראל וסיפק צרכיו במדבר 40 שנה, בא"י עם ישראל היה צריך לדאוג לעצמו: הוא היה צריך לכבוש את ארצו, להתנחל בה, לספק לעצמו מזון ולגבש לעצמו הנהגה. הישיבה בסוכה מצויה בדיוק בתפר זה שבין יציאת מצרים לכניסה לארץ: "אך באספכם... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי... בהוציאי אותם מארץ מצרים"(ויקרא כג, מג). הישיבה בסוכה יש בה, מצד אחד, נחיתה לקרקע המציאות לאחר הנסים העל טבעיים שקרו במצרים ובים סוף, ומצד שני יש בה הכנה של עם ישראל לקראת ארץ ישראל, ארץ שבה הם יצטרכו לדאוג להתפתחותם הלאומית והפרטית בעצמם. 


הסוכה, אם כן, מהווה גורם מקשר בין שני סוגי ההנהגה הללו, הנהגה של אתערותא דלעילא והנהגה של אתערותא דלתתא.


 


ג. מיקום הסוכה בלוח השנה


ישנם בתורה מספר פרשיות העוסקות במועדי השנה, כשהארוכה שבהן היא בפרשת אמור, שם מוזכרים כל החגים, על פי הסדר, כשהראשון שבהם הוא חג הפסח, והאחרון חג הסוכות. אלא שמעיון בפרשה ניתן לראות שבשונה מכל החגים האחרים, חג הסוכות מוזכר פעמיים (ויקרא כ"ג, לג-מג):


 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לה': בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה': אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:


מעיון בפסוקים נראה שיש כאן חלק מיותר: למה צריך להזכיר את חג הסוכות גם בפסוקים לד-לו , ובנוסף בפסוקים לט-מג?


בכדי לענות על תמיהה זו נעיין בפסוקים עצמם: בהזכרה הראשונה של חג הסוכות אנו רואים את האיסורים שיש בחג הסוכות ("כל מלאכת עבודה לא תעשו") ואת הקורבנות שאנו מקריבים בחג. לעומת זאת, בהזכרה השנייה של חג הסוכות אנו רואים את הפן החקלאי של החג (חג האסיף), וכן את המצוות האחרות של החג, אלה שמייחדות אותו על פני שאר החגים - ארבע מינים וישיבה בסוכה, ואת מהותה של הישיבה בסוכה - "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים..."


מעיון בחגים האחרים שמוזכרים כאן, אפשר לראות שישנן שני סוגי אזכרות של החג - אזכור של הפן האיסורי והמקדשי (הקרבת הקורבנות) של החג, והסוג השני הוא המצוות הקשורות בחג. בחג המצות המצווה היא אכילת מצות. בחג השבועות, חג הקציר, מצוות שתי הלחם. ביום הזכרון, ראש השנה, מצוות התרועה. ביום הכיפורים מצוות עינוי הנפש. רק בחג הסוכות שני האזכורים הללו הופרדו לשני אזכרות שונות. מהי הסיבה להפרדה זו?


נראה שהסיבה להפרדה הזו היא שייכותו של חג הסוכות לשני מערכות חגים שונות: המערכת הראשונה שלושת הרגלים, והשניה חגי החודש השביעי.


שלושת הרגלים טומנים בחובם שתי מהויות: שלושת הרגלים הם חגים חקלאיים: כל עם ישראל עולה לרגל ומחויב להביא עמו מהברכה שנתן לו הקב"ה בפירותיו. במעשה זה ובמעשים נוספים מטמיע החקלאי, איש המעשה, בלבו את ההכרה שכל רכושו הגיע אליו מה', ושיבולו לא הגיע אליו בזכות עצמו. הן זו היתה הסכנה עליה התריע הקב"ה למשה לפני הכניסה לארץ - מצב בו כל אחד עובד בשדהו ושוכח מאין כל עושרו הגיע. כשאדם עולה לרגל ומצווה להביא איתו את יבולו, "ולא יראו פני ריקם", הסכנה נעלמת. בנוסף, בשלושת הרגלים החקלאי מתפלל על המשך השנה לגשמים שיפקדו את שדהו ולמזיקים השונים שלא יגיעו. שלא כארץ מצרים, האדם תלוי בחסדי שמים בצמיחת יבולו ובהצלחתו. כתוצאה מכך האדם מטמיע בלבו את ההכרה שהצלחתו אינה תלויה רק בו אלא בחסדי שמים.


שלושת החגים הם שלבים בגאולת ישראל: החג הראשון, חג הפסח וחג המצות, הם החגים בהם אנו חוגגים את לידתנו כעם, את יציאתנו מעבדות לחירות, את הפיכתנו מאוסף של עבדים לעם בדרך לארצו. גאולה זו מתבטאת בקורבן הפסח ובמצה. החג השני, חג השבועות הוא (על פי חז"ל) חג קבלת התורה, החג בו נפגש ילוד אשה עם בורא עולם וקיבל תורה מן השמים, החג בו קיבלנו ייעוד אלוקי ובו פסקה זוהמתנו והיינו ל"אור לגויים" . על פי זה, החג השלישי, חג הסוכות, הוא גם שלב בגאולת עם ישראל. הישיבה בסוכה, כפי שנטען לעיל, היא ההכנה לכניסה לארץ ישראל. לאחר הגאולה הארצית ממצרים, ולאחר ההתגלות האלוקית העצומה בהר סיני, עם ישראל יושב בסוכה ועל ידי כך מטמיע את הגאולה הארצית והגאולה השמיימית לקראת הכניסה לארץ.


המערכת השנייה של החגים היא חגי החודש השביעי. יום הזכרון, יום שבו כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון במשפט, יום שבו ייגזר הדין של האדם על פי מעשיו מהשנה שחלפה. ביום זה אין הבדל בין עם ישראל לבין כל העולם כולו. הדין הוא דין פשוט ורגיל, כמו בעולם שלנו.


לאחר ראש השנה אנו מגיעים ליום הכיפורים, וכאן מהות החג שונה לחלוטין: ראשית, יום הכיפורים הוא יום שנועד לעם ישראל בלבד, בניגוד לראש השנה. שנית, יום הכיפורים הוא יום ההיטהרות של עם ישראל והחנינה שלו מהדין שנעשה לו רק לפני עשרה ימים. ביום הכיפורים המצווה היא הינזרות מכל הדברים שמאפיינים חיים בעולם הזה: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה. כשהאדם פורש מכל הדברים הללו הוא כביכול עולה לדרגת מלאך, וכבר לא מדובר באותו אדם שחטא, אלא באדם אחר, ולכן הדין שנגזר עליו ביום הדין לא מתקיים בו.


בזמן שבית המקדש היה קיים אף זכינו למעמד של פעם בשנה בו האיש המקודש ביותר, הכהן הגדול, נכנס לקודש הקודשים ל"מפגש" עם השכינה. מעמד מרומם זה היווה את שיאו ומרכזו של היום, כשהנציג של עם ישראל נכנס לקודש הקודשים ומכפר על עוונותיו, עוונות אחיו הכהנים ועוונות עם ישראל.


מהותו של יום הכיפורים, אם כן, היא עלייה חד פעמית של עם ישראל לדרגה של מלאכים. בדומה לחג השבועות, גם כאן זוכה נציג עם ישראל להפגש, כביכול, עם השכינה ולהוריד לעולם מציאות חדשה. על פי חז"ל, יום הכיפורים הוא גם היום שבו משה הוריד את הלוחות השניים לאחר חטא העגל. גם כאן אפשר לראות את עליית האדם לשמיים והורדת מציאות חדשה, מתוקנת יותר.


לאחר שחווינו את חווית המשפט על הארץ, וחווית עלייתו של האדם לשמיים, אנו מגיעים לחג הסוכות, שבדומה לתפקידו ומהותו בשלושת הרגלים, גם כאן הוא מהווה מפגש בין הקב"ה לעם ישראל, אך מקום המפגש אינו על הארץ כמו ראש השנה, ואף איננו בשמיים כמו יום הכיפורים, אלא בדיוק בין שני הרשויות הללו. החוויה של המפגש בין השמיים לארץ, שבהמשך נראה שהיא נלמדת מסוגיה במסכת סוכה, היא חוויה של הכלה של שני החגים הקודמים: חווית אימת המשפט על מעשי האדם, והחוויה העצומה, לאחר עשרה ימים בלבד, של היטהרות וחנינה, טומנת בחובה סכנה גדולה, סכנה של התמוטטות. ראינו פעמים רבות, גם בהיסטוריה של עם ישראל וגם בחייו הפרטיים של האדם, מצב בו אדם מתעלה לגבהים אדירים, ומיד אחר כך מתרסק לבור תחתיות, הרבה יותר נמוך מהמצב שבו היה קודם העלייה. בחטא העגל, עם ישראל חווה חווית התעלות אדירה וראה מראות אלוקים, ורק לאחר ארבעים  יום עשה לעצמו עגל זהב וחטא בחטא ע"ז. אליהו מכנס את כל עם ישראל להר הכרמל ומוכיח שם, באותות ובמופתים אלוקיים, שהבעל איננו אל ורק ה' הוא האלוקים וכל עם ישראל עונה אחריו, ומיד אחר כך הוא בורח וכל המעמד העצום ההוא יורד לטמיון. למצב הזה של נפילה גדולה יש הוכחות נוספות מההיסטוריה, וגם מחייו הפרטיים של האדם. גם ההתעלות של יום כיפור יכולה להוביל להתרסקות כזו. התורה, שהייתה ערה למצב כזה, נתנה לנו חג נוסף, לאחר חמישה ימים בלבד, חג בו אנו נפגשים עם הקב"ה בסוכה ושמחים עמו במשך שבעה ימים. כך אנו מתעלים את ההתעלות הגדולה של יום הכיפורים למועד (מלשון התוועדות) עם הקב"ה בסוכה.


אך לא רק עניין של הצלה מנפילה יש כאן, אלא גם המשך ישיר לראש השנה ויום כיפור: לאחר חווית המשפט וחווית ההיטהרות, אנו נפגשים עם הקב"ה ושמחים עמו ועם כל אומות העולם על החסד אשר עשה עמנו. חווית השמחה מודגשת מאוד בחג זה ("ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", שמחת בית השואבה, פרק חמישי במסכת סוכה עוסק רבות בחווית השמחה, הרמב"ם בסוף הלכות לולב עוסק בסוגיית השמחה, ועוד), והיא אכן מאוד מתאימה לזמן שבו אנו נפגשים עם הקב"ה לאחר חנינתנו.


 


ד. מיקום הסוכה על פי הגמרא


ראינו, אם כן, שחג הסוכות מהווה מעין סיכום לשלושת הרגלים, וכן לחגי החודש השביעי. על הרקע הזה של חג הסוכות מהתורה, אנו יכולים להיכנס לסוגיה במסכת סוכה שעוסקת בגובה הסוכה:


ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכולה סדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן. ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב (שמות כה) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת" ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (בבלי סוכה, דף ד:).


הגמ' מצטטת מהמשנה הראשונה במסכת את הדין שאומר שסוכה שאינה גבוהה י' טפחים פסולה, ושואלת מהו המקור לדין זה. תשובת הגמ' לקוחה מהכפורת, שגובהה, כפי שתוכיח הגמ' בהמשך, הוא י' טפחים - מעל הארון שגובהו תשעה טפחים, ההתוועדות של משה והקב"ה התרחשה מעל הכפורת, ומכאן שמקום המפגש עם הקב"ה ומשה הוא המקום בו אנו בונים את הסוכה. הגמ' מוסיפה ואומרת מימרא בשם ר' יוסי שטוען שמעולם לא קרה מצב שבו ירדה השכינה לרשות בני האדם, ולא קרה מצב בו עלה בן אדם לרשות השמים, ואפילו משה ואליהו, וזאת מהפס' "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם".


הפסוק המובא בגמרא הוא חלק מפרק קט"ו בתהלים שמתאר את ההבדל בין תפיסת שלטון האל של הגוים, לבין תפיסת עם ישראל: הגויים לא רואים את אלקינו, ולכן הם חושבים שהוא לא קיים, ואילו אלהיהם שלהם נמצא מולם, ולכאורה שולט על הארץ. אנחנו יודעים שזו תפיסה שקרית. האלוה שלהם אמנם נראה בעין, אך אינו מסוגל לעשות דבר. אלוקינו שלנו לעומת זאת, הוא "עושה שמים וארץ". על פי הגמרא, יש כאן הפרדת רשויות פיזית, שממשילה את הפער הבלתי ניתן לגישור בין אדם לאלוקים, מלבד אירוע אחד: המפגש בסוכה, כמו המפגש של משה והקב"ה באהל מועד. הגמרא מקשה על הסברו של ר' יוסי ממקומות במקרא מהם נראה שהמחיצה נשברה:


ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב וירד ה' על הר סיני! למעלה מעשרה טפחים. - והכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים! - למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב ומשה עלה אל האלהים! - למטה מעשרה. - והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים! - למטה מעשרה. - והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו, ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו! - למטה מעשרה. - מכל מקום מאחז פני כיסא כתיב! - אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה, ונקט ביה.


בכל הדוגמאות המוזכרות כאן, לכאורה מתואר מצב של שבירת הגבול הזה שבין ה' לאדם: מעמד הר סיני (שמות י"ט), מלחמת גוג ומגוג2 (זכריה י"ד) ועליית אליהו (מלכים ב', ב'), אך הגמרא דוחה את כל הסברות הללו, בטוענה שמדובר בלמטה מי' טפחים, זאת אומרת שהרשויות לא נפרצות. גם בדרשה שמובאת על מעמד הר סיני, שבה משה אוחז בכסאו של הקב"ה, מדובר בדיוק בנקודת הי' טפחים, ולא גולש לאף אחת מן הרשויות.


בהמשך, הגמ' מנסה להביא הוכחות שגובה הארון והכפורת הוא י' טפחים (ארון תשעה וכפורת טפח), כשההתמקדות היא בכפורת, מאחר וגובה הארון ידוע מהתורה (אמה וחצי).לפי דעה אחת, אנו יודעים שגובה הכפורת הוא טפח מהשוואתו לפחות שבכלים - מסגרת השולחן. לפי דעתו של רב הונא, אנו לומדים "פני"-"פני" בגזרה שווה מהכפורת, לפני אדם ולכרובים, ומכיוון שאנו יודעים שהם לא קטנים מטפח, כך גם הכפורת.


מה פישרה של מח' זו? אציע כאן פירוש שמנסה להסביר זאת: לפי ההסבר הראשון, לכפורת אין משמעות מיוחדת ביחס לשאר כלי המשכן. לפי ההסבר השני, הכפורת נלמדת מהכרובים, היא במעמד שווה להם - כשם שמקום הכרובים הוא מקום ההתועדות כביכול של משה והשכינה, כך הוא מקום הכפורת, ובנמשל - זהו מקום אליו מגיעים הי' טפחים.


הגמ' דוחה את שני ההסברים הללו, מכיוון שהיא מניחה שחלל הסוכה הוא י' טפחים והסכך הוא מעליו, בניגוד לפירושים הקודמים שטענו שהסכך כלה בעשרה טפחים ("ממאי דחללה י' בר מסככה, אימא בהדי סככה?").לבסוף, הגמרא לומדת את מיקום הסוכה מבית המקדש, או בניסוח הגמרא - בית עולמים:


במקדש הכרובים עמדו בשליש גובה הבית, וכמו במקדש כן במשכן - שליש גובה המשכן הוא עשרים  טפחים, משמע שהכרובים היו "סוככים בכנפיהם" (לשון דומה לסכך שמהווה את עיקר הסוכה) מגובה עשרים טפחים עד לגובה הארון - י' טפחים, ובמקום בו סוככים הכרובים הוא מיקום הסוכה.


השוואת הגמרא בין הסוכה לבית המקדש היא השוואה שנמצאת לכל אורך המסכת. את מבנה המקדש ומהותו ניתן להשוות לסוכה: המקדש הראשון, מקדש שלמה, נחנך בחג הסוכות, ולפי דברי שלמה הוא מהווה את סיום התהליך של יציאת מצרים:


וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מלכים א, ח', טו-כא).


בדומה לתהליך שראינו בתורה של שלושת הרגלים, גם כאן אנו פוגשים בתהליך שהחל בפסח - יציאת מצרים, המשיך עם נתינת התורה, ומסתיים כאן, בחג הסוכות, עם כינון בית המקדש. פסוק כא' מתאר את התהליך בתמצית, כששלמה שם בחג הסוכות מקום לארון אליו הוכנסו לוחות הברית בסיני בחג מתן תורה, לאחר יציאת מצרים בחג הפסח.


הסוכה, אם כן, מהווה מעין "מקדש מעט", מקום בו מודל המקדש נמצא מחוצה לו. במקדש ישנה השראת שכינה, ובו נעשית כביכול ההתוועדות שבין ישראל לקב"ה. המקדש הוא מקום על ארצי, אך מתחת לשמיים; איסורים מסוימים שנאסרו מחוץ לבית המקדש ("בגבולין") הותרו בו, כמו איסור שבות בשבת וכיוצ"ב; חז"ל מספרים לנו על מציאות שונה בעולם מאז שבית המקדש נחרב . גם בסוכה, כפי שראינו ישנה מציאות בין השמיים לארץ, ואמנם חגיגות החג נעשות במקדש, כאשר שיא החגיגות הוא שמחת בית השואבה שנעשית בעזרה, שעליה נאמר כי מי שלא ראה אותה - לא ראה שמחה מימיו.


נחזור לגמרא: מיקום סכך הסוכה, שהוא עיקרה (לפי רש"י בתחילת המסכת "סוכה נקראת על שם הסכך") נמצא מעל הארון, במקום בו הכרובים סוככים בכנפיהם. לכרובים בתורה יש שני ייעודים: ייעודם הראשון הוא לשמור ולהגן על הארון, בדומה לכרובים שעמדו על פתחו של גן עדן. ייעודם השני הוא להוות מקום מפגש בין ישראל לקב"ה. ניתן לראות את ייעודם של הכרובים על פי צורתם:


וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים (שמות כ"ה, כ).


הכרובים פורשים כנפיים וסוככים על הארון ובכך הם מהווים את תפקיד ההגנה שלהם, והפניית פניהם איש אל אחיו מסמלת את הפגישה של הקב"ה ועם ישראל, ואכן אחר כך נאמר:


"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה כב) .


כתפקיד הכרובים במקדש ובמשכן, כן תפקיד הסכך: הסכך מגן על הסוכה מפני מפגעים חיצוניים, ומצד שני הוא מהווה את המקום המקשר בין תוך הסוכה ומחוצה לה. הסכך מהווה את עיקר הסוכה על פי הגמרא, ובו מתמקדת ההלכה5 - הרבה יותר הלכות מאשר דפנות הסוכה.


מיקום הסכך, אם כן, נמצא מעל המקום בו רשותו של האדם מגיעה, אך לא עוברת את הכרובים עצמם; זהו המקום בו אנו יכולים, כביכול, להתוועד עם הקב"ה, לאחר שחגגנו את יציאת מצרים ומתן תורה מחד, ולאחר חווית הדין וחווית ההיטהרות בראש השנה ויום הכיפורים מאידך.


 


ה. סוף דבר


סוגית הגמרא על גובה הסוכה היא סוגיה אגדתית והלכתית כאחד. הראשונים על הסוגיה כמעט ולא עסקו בענינים האגדתיים שבה, אלא באלה ההלכתיים, אך בטוחני כי הדברים שנכתבו לא היו להם לחידוש, אלא בעיקר לנו. על סוגיות כאלו ודומיהם יש נטייה לדלג, מכיוון שהם לא משלבות בהם שקלא וטריא הלכתי, אך דווקא בסוגיות כאלו ישנה חשיבות מיוחדת להגיע לעומק הגמרא.


בניתוח סוגיה זו, שבוודאי עוד לא מוצתה ויש מה להאריך בה (ואשמח לקבל הארות חדות על הסוגיה), ניסיתי ללמוד מתוך הגמרא על מהות החג. דווקא העיון בסוגיה יכול לעזור לנו להבין את מה שכתוב בתורה על הנושא בצורה טובה יותר. מעבר לחווית העמקות בסוגיה, נעשים העניינים הנלמדים בהירים יותר ויותר, ומסוגלים להפוך את חווית החג במקרה דנן לחוויה משמעותית יותר ומרוממת יותר ממה שחווינו עד כה.


 

 

 

בית המדרש