ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איסור מלאכה בחול המועד

ע"י: עקיבא ביגמן

מאמר זה מבקש לרכז מספר מקורות הנוגעים במישרין ובעקיפין בשאלת היקף איסור המלאכה בחוה"מ, אשר מהם ניתן לדלות התייחסות הלכתית לבעיות הקשורות למלאכה בחול המועד.

 


א. מבוא


רובם של הדיונים בגמרא ובפוסקים בהלכות חול המועד עוסקים בהגדרת ההיתרים השונים לעשיית מלאכה במועד. בספרות הפסיקה ניתן למצוא עיסוק רב בשאלת היתרי ההשקייה השונים, איסורי והיתרי הכתיבה, עשיית מסחר וכדומה, כאשר דיונים אלו נסובים סביב חמשת היתרי חול המועד, כפי שסוכמו ע"י המשנה ברורה (תקל, א): דבר האבד, צורך המועד, צורך המוכר, מלאכת הדיוט וצרכי הרבים.


מתוך לימוד ההלכות מתקבל הרושם שהדיונים בהלכה נסובים בעיקר על מלאכות שניתן להגדיר אותן כ"עבודה", היינו מלאכות שיש בהם טורח מסויים (השקייה, מסחר עבודת קרקע ועוד) או מלאכות המצריכות ריכוז ומחשבה רבה, המבטלת את שמחת החג (כתיבה ומלאכת אומן). בדיונים אלו ניכר ההעדר של מלאכות אשר בדיני שבת יוגדרו כמלאכות דאורייתא, אך אינן מתאימות לפרופיל המלאכות הנידונות בהלכות חול המועד.


כיוון שכך, עולות בפני הלומד שאלות רבות שאינן נכנסת לקטגוריות ההלכתיות הנידונות, לא לאיסור ולא להיתר.


להלן מספר דוגמאות:


האם מותר לקשור ולהתיר בחול המועד 'סתם'?


האם מותר לאדם לנסוע ברכב מרחק שיכול להלך ברגליו, ללא טורח נוסף?


האם מותר להרוג זבובים ויתושים במועד, במקום ש'אפשר להסתדר' ואין צער?


האם מותר להוציא מרשות לרשות?


האם מותר להדליק ולכבות אש שלא לצורך המועד ממש?


בכדי לענות נכונה על שאלות אלו יש להגדיר את נקודת המוצא של איסורי מלאכה בחול המועד, כלומר: מה נאסר בחול המועד לכתחילה? מאמר זה מבקש לרכז מספר מקורות הנוגעים במישרין ובעקיפין בשאלת היקף איסור המלאכה, אשר מהם ניתן לדלות התייחסות הלכתית לבעיות אלו.


הדיון בנושא זה מתחלק לשלשה חלקים:


א. פוסקים הטוענים שישנה תלות בין היקף איסור המלאכה לבין תוקפו, מדאורייתא או דרבנן.


ב. סוגיית נטילת גבשושית, בה נראה שיש מחלוקת אחרונים ביחס להיקף האיסור.


ג. ליקוט רמזים והתבטאויות מדברי הפוסקים והפרשנים השונים.


 


ב. תליית היקף האיסור בתוקפו


בשאלת תוקפם של איסורי המלאכה בחול המועד האם הם מדאורייתא או מדרבנן, מצינו מחלוקת ראשונים יסודית.


לדעת בעלי התוספות וסיעתם[1] תוקפם של איסורי חול המועד הוא מדרבנן. ואילו לדעת הרמב"ן וסיעתו[2] איסורי המועד הבסיסיים הינם מדאורייתא, אלא שחכמים גזרו איסורים נוספים (מלאכת אומן וטרחא) אותם ניתן להתיר על ידי חמשת ההיתרים.[3]


לעומת זאת, הבית יוסף (תקל, א) נוקט בעמדה ממצעת וטוען כי תוקף איסורי חול המועד הוא מדאורייתא, אלא שהתורה נתנה ביד חכמים את הסמכות להגדיר את המותר והאסור.


ישנה גישה בפוסקים הטוענת שיש לתלות בין מעמד התוקף של איסורי המלאכה לבין היחס למלאכות שאין בהן טירחא אך אסורות בשבת. הטענה של פוסקים אלו היא שלפי הסוברים שאיסורי המלאכה הם מדאורייתא, אופיו של איסור זה זהה ביסודו לאיסור המלאכה בשבת ביו"ט. זאת בשל הלימוד מהפסוקים המייחס את ההגדרות "מקרא קודש" ו"שבתון" גם לימי חול המועד (עיין חגיגה יח ע"א), והאיסור הנוהג בימי "מקרא הקודש" של יו"ט תקף מיסודו גם בחולו של מועד.


לעומת זאת, הסוברים שהוא מדרבנן יטענו, שחכמים גזרו על חול המועד איסור מלאכה חדש, בעל אופי עצמאי, לפי מה שהיה נראה לחכמים לתקן. איסור מלאכה זה הוא איסור בעל מטרה מוגדרת שתפקידו ליצור אוירה מסוימת בימי חול המועד, וממילא אין איסור המלאכה כפוף להלכות שבת[4]. (יש לציין שתפיסה זו תטען גם לחומרא: לאסור מלאכות המותרות בשבת אך יש בהם טורח וצער הממעטים משמחת החג, כדוגמת נשיאת משאות כבדים וכדומה.)


גישה זו מצינו בדברי הרדב"ז[5]:


שאלת ממני אודיעך דעתי בקצת מלאכות שאין בהם צורך למועד ולא צורך האדם כגון הריגת זבובים ויתושים וכיוצא במלאכות אלו בחול המועד אם הם מותרים או אסורים.


...כבר ידעת דאיכא פלוגתא דרבוותא אם אסור מלאכה בחולו של מועד אי הוי מדאורייתא או מדרבנן.


 ולדעת האומרים שאין מלאכה בחול המועד מן התורה והוא דעת הרב ז"ל אם המלאכות האלו עושה אותם תדיר ואינם לצורך המועד ולא לצורך האדם ולא דבר האבד ודאי אסורים שעיקר המלאכות שנאסרו הוא כדי שלא יהא כיום חול לכל דבר לפיכך אם חסר אחד מאלה יש להתיר וכ"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דתליא בפלוגתא לענין שבת.ולדעת האומר שהמלאכות בחול המועד אסורות מן התורה יש להחמיר אע"פ שאינו עושה אותה תדיר ואין להתיר אלא א"כ היא לצורך המועד ע"י שינוי ומלאכת הדיוט ואם הוא דבר האבד ובלבד שלא יהיה שם טרחא יתירה.


מתשובה זו עולה כי ישנו הבדל בין הסוברים שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא לסוברים שהוא מדרבנן ביחס להיקף האיסור ההתחלתי. לפוסקים שהוא מדאורייתא אין להתיר מלאכות אלו אם לא בהתאם לכללי ההיתר הרגילים בחול המועד: לצורך המועד ע"י שינוי, או דבר האבד. לעומת זאת, לפוסקים שהוא מדרבנן יש להתיר גם ללא התאמה לכללים אלו, כל עוד לא נעשה הדבר באופן הפוגע בצביונו של חול המועד (היינו, שאין לעשות מלאכות אלו באופן תדיר ללא צורך כלל).


כדי להדגים גישה זו, נעיין בדברי הפוסקים בהלכה הפותחת את הלכות חול המועד.


הרמב"ם והטור, הסוברים שניהם שאיסור המלאכה הוא מדרבנן[6] כותבים בהלכה הפותחת כך:


רמב"ם:


ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף העניין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.


(הל' יו"ט פ' ז ה"א)


טור:


מותרין בכל מלאכה מן התורה, אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות. (תקל, א)


ברמב"ם ובטור אלו נאמר מפורשות כי נקודת המוצא באיסורי חול המועד היא שהכל מותר, למעט מה שאסרו.


לעומתם, נקט הרמ"א בהלכה הפותחת עמדה הפוכה:


חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר.


בעוד שדברי המחבר משתמעים לשתי פנים, שכן דבריו מוסרים תיאור בלבד של התוצאה הסופית, מהרמ"א משתמע בפרוש שהמלאכות המותרות הן רק מלאכות שהיה נראה לחכמים להתיר, אך שאר כל המלאכות אסורות.


המג"א (ס"ק א) ובעקבותיו המשנ"ב (ס"ק א) הסבירו את שיטת הרמ"א בכך שסובר שתוקף האיסור הוא מדאורייתא, וכן כתב המג"א: 
משמע דסברינן ליה שמלאכת חול המועד דאורייתא אלא שמסרו לחכמים[7]


ממקורות אלו ניתן לראות שאכן קיימת תלות בין התייחסות הפוסק לתוקף איסור מלאכה, לבין תפיסתו ביחס להקיפו.


לעומת זאת ניתן למצוא מספר מקורות שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסה זו. היינו שאף פוסקים הסוברים שתוקף האיסור הוא מדאורייתא, יטענו שנקודת המוצא היא שלא הכל נאסר.



ראשית נעיין בדברי ספר היראים סימן שד:


ױגזרו חכמים על חולו של מועד ואסרו בו מלאכה שיש בו טורח ואין דבר האבד...


עד כאן ניתן לומר שבעל היראים סובר כדעות שהובאו לעיל, התולות את היקף האיסור בתוקפו. אך בהמשך דבריו, לאחר דיון ארוך בתוקף האיסור המסתכם בהתלבטות, כותב היראים למסקנה:


אעפ"כ ספק בידי אי דאורייתא אי דרבנן כי יש לי כמה ראיות שהבאתי לצד אחר מכל מקום הטיית לבבי וסברתי נראה לי כאשר כתבתי ובפירושי רבותי במוע"ק מצאתי דאיסור מלאכה חולו של מועד דאורייתא מכ"מ למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח...


אף על פי שלדעתו יתכן שתוקף האיסור הוא מדאורייתא, מגדיר בעל היראים כי המלאכה האסורה בחול המועד היא מלאכת טורח בלבד, ורק במלאכות טורח יש לדון בהיתרים השונים, אך כל מה שלא יוגדר כמלאכת טורח, ממילא מותר מלכתחילה. גישה דומה ניתן למצוא בדעת רש"י. אע"פ ששיטת רש"י בתוקף איסור מלאכה היא שהוא מדאורייתא[8]. ניתן למצוא בפרושו לתלמוד התייחסות מקילה ביחס לנקודת המוצא:


משום הכי שרי, דלא אסיר בשום מלאכה, אלא משום טירחא. (ב ע"א, ד"ה "בשלמא מועד")


 


ג. נטילת גבשושית


נפסק בשו"ע:


מותר ליטול גבשושית שבבית (שו"ע או"ח תקמ ב)


המקור לדין זה הוא נמצא בפוסקי אשכנז הקדומים (פסקי תוס', הגהות מימוניות ועוד) וכנראה מקורו מהתוס' מו"ק דף י, שאיננו נמצא בידינו (ב"ח תקמ, ב). טעם ההיתר מתבאר יפה בדברי ההגהות מימוניות:


ולהסיר גבשושית שבבית כתב הר"ר יוסף שמותר דאין שייך שם חרישה. ולא אסר התם אלא במקום הראוי לחרישה. (הל' יו"ט ח יב)


לפי דבריו הסרת הגבשושית מותרת מכיוון שמלאכה כזו איננה נחשבת חרישה במועד. אלא שבדבריו לא נתבאר האם היתר זה הוא רק במקום שמלאכה זו היא לצורך המועד (כמו השווית הקרקע הנידונה בהלכה זו), או שכיוון שאין זו חרישה, פעולה זו מותרת ללא כפיפות לחמשת סעיפי ההיתר, ומותר אפילו שלא לצורך המועד. ואכן, בביאור דין זה ניתן למצא מחלוקת בפוסקים.


הבית יוסף מביא דין זה ומוסיף מילות הסבר משלו:


מותר ליטול גבשושית שבבית. דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח: (תקמ ב)


לדעתו, סיבת ההיתר היא מכיוון שאין זו מלאכה של טורח, ולכן הותרה אע"פ שאיננה דבר האבד! יוצא מדבריו שישנן מלאכות שמעולם לא נאסרו במועד, אע"פ שבשבת חייבים על מלאכות אלו חטאת.


וכן נראה מדברי המג"א:


מותר ליטול - אע"ג דמלאכה גמורה היא שרי כיון שאינ' של טורח ואינו אסור אלא חרישה. (תקמ, ה)


לעומת זאת, המשנה ברורה על אתר מצטט את דברי הבית יוסף בצרוף תוספת משמעותית:


גבשושית שבבית - שלא יתקל בם ומותר ליטול אפי' כדרכו דאע"ג דמלאכה גמורה היא [ובשבת חייב ע"ז משום בונה] ואינו דבר האבד ולצורך המועד בעלמא אינו שרי כ"א בשינוי אפ"ה מתירינן אפילו כדרכו משום דנטילת גבשושית לית בה טורח [ב"י]:


לפי דבריו סיבת ההיתר היא מכיוון שנטילת הגבשושית היא לצורך המועד ("שלא יתקל בם"), ולולא זאת היה לנו לאסור. את הזכרת הטורח כטעם המופיע בבית יוסף, מפרש המשנ"ב כהסבר להיתר נטילה כדרכו למרות שמלאכות המותרות לצורך המועד נעשות בשינוי.[9]


מחלוקת הפוסקים בשאלה זו קשורה באופן ישיר לשאלת נקודת המוצא בדיון בהלכות חול המועד. המשנ"ב והפמ"ג המכפיפים דין זה לכללי ההיתרים הרגילים, יוצאים מתוך הנחה שאיסורי חול המועד שווים לאיסורים בשבת, למעט ההיתרים שונים. ואילו הב"י והמג"א הטוענים שמעולם לא נאסרה מלאכה זו בחול המועד מניחים שישנן מלאכות שנאסרו בשבת אך אינן אסורות במועד.


 


ד. מקורות נוספים


להלן יובאו מקורות נוספים שיש בהם התייחסות ישירה או עקיפה לשאלה זו.


בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן (מועד קטן ב:)


משמע מסוגיא זו שנקודת המוצא באיסור היא "משום טרחא", ורק במלאכות טורח יש לדון בהיתרים השונים. לכאורה בשאר מלאכות שאינן של טורח, אין איסור כלל.


אם היתה מקולקלת שנפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנין אותה דלא חשיבא מלאכה (נימוקי יוסף א ב בדפי הרי"ף ד"ה "מתקנין את המקולקלות במועד").


המקרה הנידון הוא תיקון אמת המים שנסתמה בעפר שנסחף לתוכה בחול המועד, על ידי הוצאתו אל מחוץ לאמה. בהלכות שבת מלאכה זו אסורה מדאורייתא כתולדה של חורש או בונה, ואילו בהלכות חול המועד טוען הנימוקי יוסף שפעולה זו מותרת מכיוון שאינה נחשבת מלאכה כלל.


 תרומת הדשן (עוסק במלאכה בט' באב):


...אמנם נראה דיש לחלק דבחול המועד איסור מלאכה משום שביתה הוא, שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח, וכן מה שהוא לצורך שמחת המועד. (שו"ת, חלק א סימן קנג) משמעות דבריו היא שאת מלאכות חול המועד יש לחלק לשתי קבוצות:


1. מלאכת הדיוט ומלאכה שאינה טורח - אלו מלאכות שמעולם לא נאסרו בחול המועד. ולפיכך מותרות הן ללא תלות בסעיפי ההיתר.


2. מלאכת אומן ומלאכת טורח - מלאכות שנאסרו בחול המועד, אותן ניתן להתיר ע"י ההיתרים השונים. (למשל: "לצורך שמחת המועד"). ובשבולי הלקט:


יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא.[10] (רכה)


שבולי הלקט עוסק כאן בהיתר כתיבת אגרות של רשות, בניגוד להסברים אחרים שניתנו להיתר זה, מסביר זאת שבולי הלקט בכך שאין בכתיבה זו שום איסור כלל מכיוון שאין בה טרחא ולפיכך לא דמיא למלאכה.


ממקורות אלו ניתן ללמוד שיש לחול המועד הגדרה עצמאית של מושג המלאכה, שאינה זהה להגדרת המלאכה שבהלכות שבת.


לעומת זאת, גישתו של בעל החיי אדם לאיסורי חול המועד הינה קיצונית לכיוון השני. בכותרת כלל קז נאמר:


כלל קז: החורש, ופרטי ל"ט אבות מלאכות מה שהותר מהם בחול המועד.


החיי אדם באמירה זו נוקט מפורשות כגישת הרמ"א הסוברת שנקודת המוצא היא לאסור את כל המלאכות, לולא ההיתרים השונים. ואכן, הלכות חול המועד מסודרות בספרו על בסיס ל"ט אבות המלאכה בשבת.


וכן בכלל קי, יא פוסק החיי אדם לגבי קשירה בחול המועד: הקושר והמתיר, לא נזכר מה דינן. ונראה לי, דמה שאינו לצורך המועד, אסור לכולי עלמא. פסיקה זו אכן מתאימה לגישתו הכללית הסוברת שנקודת המוצא באיסורי חול המועד היא לאסור, למעט מה שנזכר בפוסקים להתיר.


 


ה. סיכום


מאמר זה בא לפרוס בפני הלומד מספר גישות ביחס לנקודת המוצא באיסורי חול המועד. עבודה זו הינה חלקית בלבד, שכן מקורות לשאלה זו יש לדלות מכל הספרות העוסקת בהלכות חול המועד, דבר שמצריך עבודה רבה יותר מזו שנעשתה כאן. ישנם שני נושאים אליהם המאמר לא התייחס:


הראשון, שאלת פסיקת ההלכה. לאחר הצגת המקורות החלקית שנעשתה לעיל יש לערוך דיון ברמת ההלכה למעשה, אשר יכריע בין הגישות השונות. השאלות אותן יש לשאול קשורות למעמדו של הרמ"א (הנוקט כנקודת מוצא שהכל אסור) ביחס לראשונים אחרים (רמב"ם, טור ועוד הסוברים שנקודת המוצא היא להתיר) ולשאלת מחויבות האשכנזים לנהוג כדעתו.


שאלה שניה שאיננה נידונת כאן, היא שאלת משמעותו של חול המועד, הן בפשוטו של מקרא, והן מבחינה רעיונית. שכן לכל עמדה ביחס לנקודת המוצא באיסורי המלאכה יש השפעה ישירה על אופיו של חול המועד ועל צביונו. דיון בנושא זה צריך לעסוק ביחס בין שבת, יו"ט וחול המועד במקרא ובמדרשי ההלכה השונים, כדי לאפיין בצורה ברורה את האופי והצביון המיוחדים לכל יום ויום.




1. תוס' חגיגה יח ע"ב, רא"ש מו"ק סי' א, טור תקל, א. והשווה תוס' מו"ק ח ע"ב הסובר שהוא מדאורייתא.


2. רמב"ן ע"ז כב ע"א, וכן מובא בשם הרשב"א בנימוקי יוסף מו"ק א ע"א ד"ה 'השתא ממעין שיצא'.


3. כחלק משיטת ראשונים זו, יש לציין את שיטת רש"י ורשב"ם הסוברים שכל דיני המלאכה בחול המועד הינם מדאורייתא, כולל כללי ההיתר. אך מכיוון שלגבי עיקר האיסור הן רש"י והן הרמב"ן שווים בהבנתם שהוא מהתורה (ולא מדרבנן, או מסור לחכמים), העדפתי להתייחס לשיטות אלו כחטיבה אחת. ההבדל בין שיטות אלו הוא בהסברת ההיתרים: לדעת הרמב"ן ההיתרים הם בתחום אותו חכמים גזרו לאסור (מלאכת טורח ואומן), ואילו לדעת רש"י, גם ההיתרים נמצאים במסגרת הדאורייתא (על הבנה זו קשה לר"ת בתוס' חגיגה יח ע"ב היאך יכולים חכמים לחדש היתרים רחבים כאלו).


4. כך משמע מפורשות מדברי הרמב"ם (הל' יו"ט ז, א): "ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו".


וכן מצינו בירושלמי (מו"ק פרק ב הלכה ג): "אמר ר' בא בר ממל אילו היה לי מי שיימנה עמי ... והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד ... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין".


5. שו"ת הרדב"ז חלק ב סימן תשכז.


6. טור (תקל, א): "חול המועד שהן הימים שבין ראשון של פסח לשביעי ושבין ראשון של חג לשמיני מותרין בכל מלאכה מן התורה אלא שחכמים אסרום במקצת מלאכות";


רמב"ם (הל' יו"ט ז, א): "והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים"


7. ואכן בדרכי משה הארוך תקל, א הביא הרמ"א את דעת הרמב"ן והרשב"א.


8. כמו שכתב בביאור הלכה תקל א: "והרשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ח שפירש המבזה את המועדות קאי על חול המועד ומזה הוכיחו התוספות בחגיגה דף י"ח הנ"ל דס"ל דאסור מן התורה מלאכה בחול המועד וממילא מוכח דגם רש"י סובר דאסור מן התורה דגם הוא פירש כרשב"ם במכות דף כ"ג ובסנהדרין דף צ"ט".


9. יוצא מכך שהמשנ"ב הבין כי הצורך בשינוי במלאכות אלו נובע מהטורח שיש בעשייתן. ממילא כשאין טורח, אין צורך בשינוי. וכן מפורש בפרי מגדים.


10. יש לציין כי עמדה זו היא "יש אומרים" בלבד אשר בעל שבולי הלקט שולל למסקנה.

 

 

בית המדרש